החסיד והבהמה הדקה- חלק ג'

  • הרב יונתן פיינטוך

א. מבוא

בשיעורים הקודמים השווינו בין גרסת הסיפור על החסיד והבהמה הדקה בבבלי[1] לגרסאות בתוספתא[2] ב"ק ובירושלמי סוטה,[3] וראינו כי ההשוואה מלמדת על כך שבבלי התמה שונה מזו שבמקורות האחרים. כדי לחזק את הפרשנות שנתנו לסיפור בבבלי, נעיין בשיעור זה בהקשרו הרחב של הסיפור בסוגיה.

 

ב. הסיפור והקשרו הרחב

על מנת לרענן את הזיכרון נביא שוב את סיפור החסיד והבהמה הדקה בבבלי:

1 "תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו,

2 ושאלו לרופאים,

3 ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית;

4 והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה,

5 והיה יונק ממנה [בכתבי היד הטובים נוסף כאן: חלב רותח] משחרית לשחרית.

6 לימים נכנסו חביריו לבקרו,

7 כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם,

8 ואמרו: לסטים מזויין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו!

9 ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז.

10 ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז, ועברתי על דברי חברי".

סיפור החסיד והבהמה הדקה אינו משובץ לצד דיון הלכתי ובנפרד ממנו, אלא הוא מסוג הסיפורים המהווים חלק  אינטגראלי ממהלך הסוגיה, שעוסקת בנושא הנידון בסיפור: איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל.

בעוד שבסוגיה המקבילה בירושלמי מוקדשות לעניין הבהמה הדקה מילים ספורות בלבד, הבבלי מאריך בעניין זה. כבר במבט ראשון ניתן להתרשם כי סוגיה ארוכה זו איננה בנויה מדיון אחד ארוך ומתמשך, אלא משובצים לאורכה מקורות שונים. עיון רחב בסוגיה בהשוואה למקורות התנאיים המופיעים בה מגלה כי סיפור החסיד לא שובץ בסוגיה בפני עצמו, אלא כחלק מקובץ תנאי גדול יותר. במסגרת שיעור זה לא נאריך בפרטים הרבים שבסוגיה ארוכה זו אלא נצביע על כמה מקורות נוספים, חלקם אגדיים, שמובאים בסוגיה, אשר גם להם ישנה מגמה 'חסידית', בדומה לסיפור הבהמה הדקה בבבלי.

למשל, בחלקה הראשון של הסוגיה מובאת ברייתא נוספת, תכף לאחר סיפור החסיד:

"אמר ר' ישמעאל (נוסח אחר, בתוספתא: ר' שמעון שזורי) : מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא, ומפני מה חרבו? שהיו מרעין בחורשין, ודנין דיני ממונות ביחיד, ואע"פ שהיו להם חורשים סמוך לבתיהם, שדה קטנה היתה ומעבירין דרך עליה".

ברייתא זו מבטאת גם היא יחס מחמיר מאד בהקשר האיסור לגדל בהמה דקה. הברייתא מספרת על משפחה שנחשבה 'משפחה טובה', שנענשה באופן קשה ביותר בגלל שלושה חטאים אשר אחד מהם היה גידול בהמה דקה -  'שהיו מרעין בחורשין'.

נראה שחלקים נוספים של הסוגיה מצטרפים למגמה המחמירה שעולה מסיפור החסיד ומעוד מקורות בסוגיה. למשל, בהמשך הסוגיה אנו מוצאים את הדברים הבאים:

"אמר רב יהודה אמר רב: עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לבהמה דקה...

אמר רב הונא אמר רב: עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לבהמה דקה, מכי אתא רב לבבל [עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לבהמה דקה משבא רב לבבל]".

(בבלי ב"ק פ ע"א)

מימרות אלה בשם רב מעתיקות את איסור בהמה דקה, שנתקן בארץ ישראל, לבבל. הסיבות להעתקה אינן מפורשות בסוגיה, ונחלקו בהן פרשנים וחוקרים.

לדעת חלק מהפרשנים והחוקרים הרחבה זו של האיסור נובעת מהבנה פרגמאטית של התקנה, ויישומה במציאות החקלאית ששררה בבל, המתאימה לתקנה זו: חקלאות צפופה ורציפה של יהודים.[4]   

לחלופין, במסגרת הסוגיה ייתכן לפרש שההרחבה עצמה נובעת מאותה השקפה 'חסידית', שרואה בעין מחמירה מאד את הבהמה הדקה ומגדליה.

ברם, תהיה הסיבה אשר תהיה, העתקה זו של האיסור בימי רב ודאי אינה מצביעה על תהליך של צמצום האיסור או הפחתה בחשיבותו בדורות האמוראים הראשונים, אלא להיפך. יתר על כן, לאחר תיאור הרחבת האיסור לבבל מובא סיפור אמוראי קצר, אשר מוקיע באופן קשה מאד את העובר על התקנה:

"א"ל רב אדא בר אהבה לרב הונא: דידך מאי? א"ל: דידן קא מינטרא להו חובה. א"ל: חובה תקברינהו לבנה! כולה שניה דרב אדא בר אהבה לא אקיים זרעא לרב הונא מחובה.

[תרגום: אמר לו רב אדא בר אהבה לרב הונא: שלך מה (מה לגבי הבהמה הדקה שלך, שאתה מגדל?) אמר לו: שלנו – חובה (שם אשתו) שומרת עליהם. אמר לו: חובה – תקבור את בנה (קילל אותו). כל שנותיו של רב אדא בר אהבה לא התקיים לרב הונא זרע מחובה]".

רוחו של סיפור זה מזכירה מאד את האווירה הקשה שעולה משני הסיפורים התנאיים שהובאו בחלק הראשון של הסוגיה- סיפור החסיד, והסיפור על בית אביו של ר' ישמעאל/ר' שמעון שזורי. נוסיף לכך כי רב אדא בר אהבה אשר מייצג בסיפור השקפה מחמירה מאד המזכירה את ההשקפה החסידית, מופיע בבבלי במספר סיפורים שבהם יש להתנהגותו אפיונים 'חסידיים' דומים.[5]

נראה שמגמה מחמירה זו נמשכת גם בחלק הבא של הסוגיה, הדנה בברייתת 'תנאי יהושע'. ברייתת 'תנאי יהושע'[6] (פ ע"ב ואילך), פותחת בתנאי שעוסק בגידול בהמה דקה. בבחינת הפרשנות של הגמרא לפרטים של ברייתא זו נראה שהמגמה המחמירה באה לידי ביטוי גם כאן:

"ת"ר, עשרה תנאין התנה יהושע: שיהו מרעין בחורשין, ומלקטין עצים בשדותיהם, ומלקטים עשבים בכל מקום חוץ מתלתן, וקוטמים נטיעות בכל מקום חוץ מגרופיות של זית, ומעין היוצא בתחילה בני העיר מסתפקין ממנו, ומחכין בימה של טבריא ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד את הספינה, ונפנין לאחורי הגדר ואפילו בשדה מליאה כרכום, ומהלכים בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה, ומסתלקין לצידי הדרכים מפני יתידות הדרכים, והתועה בין הכרמים מפסיג ועולה מפסיג ויורד, ומת מצוה קונה מקומו".

הברייתא עצמה, הדנה בקשת רחבה של נושאים, משקפת יחס מיקל יחסית בנוגע לחלק מהנושאים. למשל, בנושא הסוגיה איסור גידול בהמה דקה, אנו מוצאים שהברייתא מקלה ומאפשרת רעיה ב'חורשים', כלומר באיזורים מיוערים, בניגוד כמובן לשדות אשר מגדלים בהם תבואה וכדו'. יש לשים לב שזוהי אותה פעולה שעליה נענשה משפחתו של ר' ישמעאל/ר' שמעון שזורי. בנוסף, ברייתא זו מאפשרת ללקט באזורים אלו עצים, אף כמאכל לבהמה הרועה.[7] למעשה, יחס זה הוא חלק מהמגמה המאפיינת את הברייתא. באופן כללי, ברייתא זו מכילה מספר דינים המקלים מאד את הכללים של שמירה על רכוש הזולת במצבים מסוימים.[8] המגמה המשתקפת בדינים אלה, מגמה שמכירה בכך שהתנהלות 'נורמאלית' וסבירה של חיים צריכה לאפשר לפעמים גם פגיעה מסוימת ברכוש הזולת בגבולות סבירים ובכך מנסה לאזן בין ערכים שונים, מהווה למעשה מגמה הפוכה בתכלית למגמה החסידית התופסת באופן רדיקלי את ההתרחקות מכל חשש גזל, גם על חשבון התנהלות נוחה ואף על חשבון ערכים אחרים, כפי שראינו לעיל.

ברם, הגמרא אינה מותירה את הברייתות כפי שהן, אלא מלווה אותן בהערות אמוראיות וסתמיות, שרבות מהן מסייגות את המרחב שניתן על ידי 'תנאי יהושע'. למשל, ההיתר שניתן לרעיית בהמה דקה שהוא עיקר ענייננו, מצומצם על ידי מימרא של רב פפא:

"שיהו מרעין בחורשין. אמר רב פפא: לא אמרן אלא דקה בגסה, אבל דקה בדקה וגסה בגסה - לא, וכל שכן גסה בדקה דלא".

(בבלי בבא קמא פ"א ע"א)

כיוצא בזה, ההיתר לליקוט עצים הבא אחריו, מסויג גם הוא:

"ומלקטין עצים משדותיהם. לא אמרן אלא בהיזמי והיגי (מעין שיחים קוצניים), אבל בשאר עצים לא; ואפילו בהיזמי והיגי - לא אמרן אלא במחוברין, אבל בתלושין לא; ואפי' במחוברין - לא אמרן אלא בלח, אבל ביבשים לא, ובלבד שלא ישרש".

אמנם לא כל ההרחבות של הסוגיה הן בכיוון שמצמצם את ההיתרים, אך זוהי המגמה השולטת ברובם.

מעבר לכך חשוב לציין כי חלק ממגמת ההחמרה מתבטאת בהבאת שני מעשים קצרים בר' יהודה בן קנוסא ובמר זוטרא חסידא,[9] שאופייניים אף הם להתנהגות חסידית[10] אשר אינה מוכנה לקבל את 'ההקלות' ביחס אל רכוש הזולת כפשוטן:

"ונפנין לאחורי הגדר, ואפילו בשדה שהיא מלאה כרכום. אמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכה, אלא ליטול הימנו צרור [כלומר, הברייתא מתירה אפילו לקחת אבן מהגדר כדי לנקות את הצואה]. אמר רב חסדא: ואפילו בשבת. מר זוטרא חסידא שקיל ומהדר, וא"ל לשמעיה: (למחר) זיל שירקיה [רב חסדא לקח אבן מגדר והחזיר, ולמחרת אף שלח את שמשו לטוח אותה חזרה בגדר].

רבי ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא, אסתלקו לצידי הדרכים; הוה קא מפסיע ואזיל ר' יהודה בן קנוסא קמייהו, א"ל רבי לרבי חייא: מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו? א"ל ר' חייא: שמא ר' יהודה בן קנוסא תלמידי הוא, וכל מעשיו לשם שמים. כי מטו לגביה, חזייה, א"ל: אי לאו יהודה בן קנוסא את, גזרתינהו לשקך בגיזרא דפרזלא.

[תרגום: רבי ור' חייא היו נושאים ונותנים (בתורה) והולכים בדרך, הסתלקו לצידי דרכים (כשהדרך נהייתה בוצית הם סטו מהדרך למרות שהמשמעות היתה שהם דרכו בשדות של אחרים בצידי הדרכים). ר' יהודה בר קנוסא בא לקראתם (באופן שעולה ממנו תוכחה לגביהם על מה שעשו)... כשהגיעו אליו ראוהו, אמרו לו: אילולא היית ר' יהודה בר קנוסא היינו גוזרים את רגליך במגרה של ברזל]".

שני סיפורי ה'חסידים' הללו משמשים בסוגיה מעין תמונת ראי של החסיד והבהמה הדקה,[11] שמחדדת את ההשקפה החסידית על התרחקות טוטאלית ורדיקאלית מגזל, אף במקום שהתירו זאת חכמים.

הקבלה נוספת לחלק הראשון של הסוגיה קיימת בדמות הרחבה נוספת, הפעם של דין 'מסלקין לצידי הדרכים':

"ומסלקין לצידי הדרכים מפני יתידות הדרכים. שמואל ורב יהודה הוו שקלי ואזלי באורחא, הוה מסתלק שמואל לצידי הדרכים; א"ל רב יהודה: תנאין שהתנה יהושע, אפילו בבבל? א"ל, שאני אומר: אפילו בחוצה לארץ".

אם נתבונן על כל הסוגיה של בהמה דקה במבט רחב, נמצא, שבסוגיה זו מובאים מקורות תנאיים, ברייתות על בהמה דקה וברייתת תנאי יהושע. במקור התנאי של ברייתות אלה, בתוספתא, הברייתות מתאפיינות בדרך כלל ביחס מקל או מאזן יותר. מקורות אלה מנסים בעיקרם למנוע את נזקיה של הבהמה הדקה לחקלאות פרטית או ליישוב הארץ בכלל, אך יחד עם זה מציב סייגים לאיסור, שנועדו לאפשר קיום חיים תקינים ו'נורמאליים'. במקורות התנאיים האלה מובאים גם סיפורים על יחס חמור כלפי חכמים שעברו על התקנה, בעיקר מצד בעיית מעבר על דברי החברים. לעומת זאת בבבלי, הן מבחינת האופן שהברייתות המקבילות לברייתות הנ"ל מובאות בו והן מדברי הפרשנות או ההרחבה שהגמרא מוסיפה עליהן, נראה שמשתקפת מגמה מחמירה יותר הנוטה לצמצם את ההיתרים.

אמנם, יש לדייק ולציין שהמגמה המחמירה בסוגיה איננה אחידה. בחלקים ההלכתיים של הסוגיה חלק ממגמה זו מתבטא בניסוחים שונים בלבד וחלקה האחר בא לידי ביטוי בפרטים קטנים, בעיקר בצמצום היתרים שונים שניתנו במקורות התנאיים. אולם, החלקים האגדיים ששובצו בסוגיה מבטאים השקפה 'חסידית'. על כן יש לבחון מהי בדיוק תרומתם של אותם חלקים אגדיים במכלול הסוגיה, ולא נאריך בכך במסגרת זו.

לגבי סיפור החסיד והבהמה הדקה ניתן לסכם ולומר כי הוא חלק אורגני ואינטגראלי מהסוגיה המקומית, אשר שולב בה כחלק מיחידה רחבה יותר של ברייתות שמצוטטות בגמרא ממקור שדומה לתוספתא ב"ק. שילובן של ברייתות אלה, שמכילות שינויים שונים לעומת המקבילות בתוספתא, והוספת דברי הגמרא עליהן הם חלק מתהליך בנייתה של הסוגיה הראשית על משנת 'בהמה דקה' בבבלי.

 

ג. סיכום: השפעת סיפור החסיד והבמה הדקה על הסיפור והסוגיה

בשלושת השיעורים האחרונים עסקנו בסוגיה בבבלי ב"ק שדנה באיסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל. הנקודה המרכזית שעלתה בניתוח סיפור החסיד והבהמה הדקה בבבלי, הייתה הסטת מוקד הסיפור מבעיית 'עברתי על דברי חברי' להתמקדות בעצם החזקתה של בהמה דקה, סמל לליסטות, על ידי חסיד – דמות שנתפסת בדרך כלל כמי שמתרחקת מרחק רב מכל דבר הקשור לגזל או לכל סוג של פגיעה בממון הזולת. בסיפור הודגש היחס החמור לעצם החזקתה של הבהמה, ללא קשר לנסיבות או לאפשרות שקיים היתר פורמאלי להחזיקה, לפחות לחלק מהדעות. רוח דומה עולה מיתר הסיפורים בסוגיה: סיפור ר' שמעון שזורי המספר על גורלו הקשה של בית אביו שלפי הניסוח בבבלי רעו בחורשים, מעשה שהותר במפורש בברייתת 'תנאי יהושע'. בסיפור אשת רב הונא ותגובתו ה'חסידית' של רב אדא בר אהבה מצינו יחס דומה כלפי מי שמפר את הרחבת התקנה לבבל, על אף טענתו של רב הונא שהבהמה שמורה באופן שלא תזיק. שני המעשים הנוספים, שמופיעים בהערות הסוגיה על ברייתת 'תנאי יהושע', אמנם אינם קשורים לבהמה דקה אך המסר העולה מהם דומה: במעשים אלה מוצגת באופן חיובי דמות שמסרבת להשתמש בהיתר הפורמאלי שניתן לה בשעת הצורך לפגוע פגיעה קטנה בממון הזולת. זוהי התנהגות 'חסידית' שמאופיינת בייחוס ערך רב להתרחקות מוחלטת מגזל ומכל דבר מה המסמל גזל, בלי אפשרות של גמישות בעניין זה. נמצא, כי המגמה המחמירה שעולה מן הסוגיה כמכלול, והמגמה ה'חסידית' שעולה מחלקיה האגדיים בפרט, תומכת בכיוון הפרשנות שעלה לעיל בניתוח סיפור החסיד בבבלי. חשיבותו של ההקשר במקרה זה גדולה במיוחד, לאור עדינותם של ההבדלים שעליהם התבסס הניתוח הספרותי שהבאנו בשיעור השני: ההבדלים בין גרסת הבבלי לסיפור החסיד והבהמה הדקה לבין גרסת התוספתא והירושלמי היו עדינים יחסית, ויתכן שהיה קשה לבסס עליהם בפני עצמם את פרשנותו השונה של הסיפור בבבלי מזו של הסיפורים בתוספתא ובירושלמי. ברם, קריאת הסיפור בבבלי בהקשרו הרחב הראתה שהפרשנות שהבאנו מוצדקת, שכן המגמות ה'חסידיות' שזיהינו בסיפור שבבבלי מאפיינות באופן משמעותי את הסוגיה של איסור בהמה דקה בתלמוד זה. באותה סוגיה בתלמוד הירושלמי למשל, לא מצאנו מגמות כאלה.

לאידך גיסא, קריאת סיפור החסיד יחד עם הסיפורים האחרים תורמת תרומה כפולה לסוגיה: הופעתם בהקשר הסוגיה מסייעת ליצירת מגמת החמרה בדין בהמה דקה, ומחזקת מגמה זו, שהבבלי ככל הנראה רצה ליצור, ושקיימת בחלקים ההלכתיים של הסוגיה. הסיפור של החסיד מציג בסוגיה מודל התנהגות 'חסידי' שמחמיר בדינים שמוזכרים בה, ובדין בהמה דקה בפרט, אף במקומות שבהם קיים היתר פורמאלי. מודל זה מרחיק לכת, אמנם כאופציה ולא כנורמה מחייבת, אף מעבר לנורמות המחמירות יחסית שקבעה הסוגיה בחלקיה ההלכתיים.

לסיום, נעיר כי שימוש כזה באגדה בתוך סוגיות הלכתיות בכדי להצביע על נורמות של התנהגות שהן בבחינת מעשי חסידות או לפנים משורת הדין קיים במספר סוגיות בשלוש הבבות בבבלי, ואכמ"ל.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/

האתר באנגלית:          http://www.etzion.org.il/en

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

 

[1] פ ע"א.

[2] פרק ח' הלכה ג', מהד' ליברמן כ"ד ע"א.

[3] פ"ט ה"י, כ"ד ע"א.

 

 [4]ראו למשל את דבריו של משה בר, אמוראי בבל: פרקים בחיי הכלכלה, רמת-גן, תשל"ה, עמ' 131–133.

 

[5] ראו למשל ברכות ה' ע"ב; ברכות כ' ע"א; שבת קל"ה ע"א, וכמובן במקבילה למעשה שבסוגיה, נזיר נ"ז ע"ב.

[6] פ ע"ב ואילך.

[7] ראו רש"י, על אתר, ד"ה 'ומלקטין עצים'.

[8] כגון: 'נפנין מאחורי הגדר...', 'מהלכין בשבילי הרשות...', 'ומסתלקין לצידי הדרכים...'..

[9] בירושלמי בבא בתרא פ"ה ה"א, ט"ו ע"א מופיעה מקבילה לברייתת תנאי יהושע, ושם מופיע סיפור דומה עם דמויות שונות ומעט הבדלים בפרטים, ע"ש ובמקבילה ירושלמי ברכות פ"ב ה"ט, ה' ע"ד.

[10] ר' יהודה בן קנוסא אינו מכונה חסיד, ברם נאמר עליו 'שכל מעשיו לשם שמים', ביטוי שהופיע בתוספתא שנדונה לעיל לגבי ר' יהודה בן בבא, שהבבלי כינה חסיד (ראו ב"ק ק"ג ע"א ותמורה ט"ו ע"ב; מלבד שני מקרים אלה הביטוי הנ"ל משמש בספרות חז"ל רק בעוד מקום אחד, לגבי הלל הזקן [בבלי ביצה ט"ז ע"א]).

[11] ובייחוד ר' יהודה בן קנוסא, ש'עובר על דברי חבריו' ואף סופג ביקורת מסוימת על כך, דווקא במעשה שמהווה החמרה ביחס לרכוש הזולת וחוסר מוכנות לפגוע בו אף במקום שבו הותרה הפגיעה.