הטפת דם ברית - מטרתה ותפקידה

  • הרב דוד ברופסקי

הקדמה

בשיעורים הקודמים, עסקנו בפירוט במעשה המילה עצמו, הכולל מילה, פריעה ומציצה. בנוסף, סקרנו בקצרה את מאפייניה של המצווה וההבדל האפשרי שבין המילה לפריעה, ועסקנו בשאלה אם ההלכה מתמקדת בחיתוך עור המילה, בהסרת עור הפריעה, או בגילוי העטרה. נוסף על כך, דנו בשימוש בתופסנים ובמגנים ושאלנו האם תופסנים המונעים דימום מערערים את כשרותה של המילה.

בשבוע זה, נדון בהטפת דם ברית המתקיימת מחוץ לטקס המילה. כפי שנראה, הגמרא דנה בהטפת דם ברית בשני מקרים – כאשר התינוק נולד מהול, וגוי שהתגייר לאחר שכבר מל. הראשונים דנים האם הטפת דם ברית צריכה להיעשות גם במקרים הכוללים ספק, או כאשר המילה נעשתה בצורה פסולה, כמו ילד שנימול בלילה שבין שביעי לשמיני. במהלך השיעור נבחן את תפקידה ואת טיבה של הטפת דם במקרים כאלו.
 

הטפת דם ברית בתלמוד

הגמרא (שבת קלה ע"א) עוסקת בשאלה האם ילד שנולד מהול פטור לחלוטין מברית המילה, או שמא יש לחייבו בהטפת דם ברית. בשאלה זו נחלקו לכאורה כבר בית שמאי ובית הלל, אך הגמרא מביאה הבנות שונות בנוגע לטיב המחלוקת ביניהם.

על פי תנא קמא, בית שמאי ובית הלל חולקים בשאלה האם ילד שנולד מהול צריך לעבור הטפת דם ברית:
שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אינו צריך
הגמרא מצטטת את דברי רב, המורה בהתאם לתנא קמא, ומביאה את הסיפור הבא כתמיכה לדבריו:
רב אדא בר אהבה אתיליד ליה ההוא ינוקא כשהוא מהול אהדריה אתליסר מהולאי עד דשוייה כרות שפכה אמר תיתי לי דעברי אדרב.
על פי עמדה זו, ילד שנולד מהול פטור מהטפת דם ברית.
מצד שני, ר' שמעון בן אלעזר מציע פרשנות אחרת למחלוקתם של בית הלל ובית שמאי:
אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מפני שערלה כבושה היא, על מה נחלקו? על גר שנתגייר כשהוא מהול שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית:
רבי שמעון בן אלעזר מסביר כי המוהל חייב להטיף דם ממילת התינוק משום 'ערלה כבושה'. שמואל מקבל את הגרסה הזו של הוויכוח, ופוסק על פיה כי גם מי שנולד מהול חייב לעבור 'הטפת דם ברית'.
ואולם, ישנו ויכוח נוסף העוסק בשאלה האם החובה להטיף דם ברית מבוססת על חשש מקיומה של 'ערלה כבושה', או שמא 'ערלה כבושה' בוודאי נמצאת במילת הילד. "ערלה כבושה" פירושה ערלה שהיא לחוצה ודבוקה לעור העטרה, ולא נראית.
דאיתמר רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא רב יוסף אמר ודאי ערלה כבושה היא אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא רבי אליעזר הקפר אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו לחלל עליו את השבת בית שמאי אומרים מחללין עליו את השבת ובית הלל אומרים אין מחללין עליו את השבת
 
הגמרא ממשיכה ומביאה את דעת רבי אלעזר הקפר, שלפיה כולם מסכימים כי ילד שנולד מהול חייב לעבור הטפת דם ברית, אך מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי נוגעת רק לשאלה האם מותר לבצע הטפת דם למי שנולד מהול בשבת או לא.
ישנן ארבע דעות בראשונים בנוגע לפסיקה הסופית. תוספות (שם, ד"ה לא. ראו גם בספר היראים המובא בהגהות מיימוניות, הלכות מילה א, ב) מורים כי בין אם הילד נולד מהול, ובין אם נתגייר לאחר שעבר מילה – הוא אינו צריך הטפת דם ברית. הרי"ף (שבת נג-נד) והרמב"ם (מילה א, ז) מצריכים הטפת דם ברית בשני המקרים. בעל המאור (שבת נג ע"ב מדפי הרי"ף) ורבנו חננאל (מובא בתוספות הנ"ל) פוסקים כי הטפת דם נצרכת כאשר הילד נולד מהול אבל לא כאשר התגייר גר שנימול בגויותו, ואילו השאילתות ובה"ג (גם הם מובאים בתוספות שם) מורים כי רק גר שנתגייר צריך להטיף דם.
 

הבנות שונות בנוגע להטפת דם ברית: ערלה כבושה ודם ברית

חשוב להבין את תפקידה של ערלה כבושה. כאשר מדובר על גר שמל בהיותו גוי, אין סיבה להניח כי יש לו ערלה כבושה, ולכן הטפת דם ברית איננה נצרכת, או מתבצעת בשל סיבות אחרות. דבר זה נרמז על ידי הגמרא (שבת קלז ע"א), המלמדת כי כאשר אנו מלים גר שמתגייר, הברכה היא 'למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית'. הרמב"ן (שבת קלה ע"א ד"ה ונראה לי) מסביר כי 'אין הטפת דם זו מפני ספק אלא ודאי חייבין אנו להטיף מהם דם זו של ברית ובה נכנסין תחת כנפי השכינה, אבל בישראל שנולד כשהוא מהול כיון שאינו צריך להטיף אלא מפני ספק ערלה כבושה הורו הגאונים ז"ל שאין מברכין שאין זו מילה, והוא הדין שאין מברכין עליה להטיף שאף אותה הטפה אינה אלא משום ספק.'

השולחן ערוך (יו"ד רסג, ד) מורה כי במקרה של ילד הנולד מהול עליו לעבור הטפת דם ברית מחשש לערלה זבושה. כך, הפעולה של הטפת דם ברית עשויה למנוע מכל שארית של קרום שנותר במקומו, לכסות את העטרה. בנוסף, השולחן ערוך פוסק כי אין לבצע הטפת דם באף מקרה, חוץ מבמקרה של גר שנתגייר לאחר שמל. כך למשל אין לבצע הטפת דם ברית כאשר הילד נימול לפני היום השמיני (יו"ד רסב, א), או כאשר המילה התבצעה על ידי גוי (שם רסד, א). השאגת אריה (נב-נד) מסביר כי אם המילה נעשתה בפסול, הטפת הדם איננה יכולה לתקן אותה.
ואולם, ישנן ראיות לכך שהטפת דם ברית לא נועדה להסיר את הערלה הכבושה. כפי שציינו בעבר, רש"י (שבת קלד ע"א ד"ה הכי) אוחז בדעה לפיה הטפת דם ברית היא חלק אינטגרלי מהמצווה, הנלמד מהפסוק 'גם את בדם בריתך' המופיע בזכריה (ט, יא). אכן, הירושלמי (שבת יט, ב) לומד את החובה להטיף דם לילד שנולד מהול מהמילים 'המול ימול', בפסוק שבבראשית (יז, יג). בעוד קרבן העדה מסביר כי פסוק זה מלמד שאנו צריכים לחשוש לערלה כבושה, פרשנים אחרים מציעים כי הירושלמי עשוי לכלול מקרים בהם יש להטיף דם ברית גם כאשר הערלה הכבושה איננה בנמצא (ראו ב'זכר יצחק' ל"א).
בהקשר זה אנחנו עשויים כעת להבין את דבריו של הרמ"א, המצריך הטפת דם ברית כאשר המילה נעשתה בלילה (יו"ד רסב, א) או כאשר היא בוצעה על ידי גוי (רסד, א). באופן מעניין, הרמ"א לא מצריך הטפת דם ברית כאשר הברית נעשתה לפני היום השמיני. ואולם, הש"ך (שם רסב, ב) חולק על עמדה זו, ומצריך הטפה גם במקרה זה, אף בשבת (שלא דעתו של הב"ח).
הרב יחזקאל אברמסקי (1886-1976) בפירושו לתוספתא 'חזון יחזקאל' (שבת טו, ז) מצטט את ר' חיים מבריסק, המציע פרשנות חדשה לדברי הרמ"א: הרמ"א סובר שיש למעשה שתי מצוות נפרדות; האחת היא המצווה להסיר את הערלה, הנלמדת מהפסוק 'המול ימול', והשנייה היא הטפת דם הברית, הנלמדת מ'את בריתי תשמור' (בראשית יז, ט).
כפי שמסביר הרב אברמסקי, ישנו הבדל בין שתי חובות אלו. הסרת הערלה חייבת להיעשות ביום השמיני, ומשום כך גם דוחה חובה זו את השבת. הטפת דם ברית לעומת זאת, איננה חייבת להיעשות דווקא ביום השמיני ולכן איננה דוחה שבת. לפיכך, אם הברית כולה בוצעה לפני היום השמיני, על אף שמצוות המילה לא התקיימה, הרי שמצוות הטפת דם ברית התקיימה, ולפיכך אין חובה לחזור עליה. ואולם, אם הברית נעשתה בלילה, הרי שהמעשה כולו נחשב לפסול. במצב כזה, מכיוון שאין אפשרות טכנית לחזור ולעשות את המילה עצמה, משמשת הטפת הדם כ'תחליף מילה', ויש לבצע אותה אף בשבת.
הרמב"ם אוחז בדעה ייחודית בסוגייתנו. מחד גיסא, הוא פוסק כי ילד שנולד מהול וגר שמל בגויותו חייבים בהטפת דם ברית, בעוד שלגבי מי שנימול בפסול, כגון על ידי גוי או לפני היום השמיני, אינם חייבים. במקום אחר (הלכות תרומות ז, יא) על כל פנים, כותב הרמב"ם כי מי שנולד ללא ערלה יכול לאכול תרומה אף לפני ביצועה של הטפת דם הברית. זאת, על אף שערל אסור באכילת תרומה.
קיימות שתי גישות מרכזיות באחרונים. יש המניחים כי מי שנולד מהול חייב לעבור הטפת דם בגלל 'ערלה כבושה'. על פי גישה זו, אנחנו חייבים להסביר מדוע מי שנולד מהול יכול בכל זאת לאכול תרומה (על אף שיש לו ערלה, שכן ערלה כבושה נחשבת לכאורה כערלה לכל דבר). הקרן אורה (יבמות עב ע"א ד"ה אלא) מסביר כי מי שנולד מהול יצא מגדר ערל מדאורייתא, והערלה הכבושה נחשבת כערלה מדרבנן בלבד, ומשום כך הוא מותר באכילת תרומה. הפרי יצחק (א, ל) נוקט בהסבר אחר, וטוען כי החשש מערלה כבושה רלוונטי רק לילדים. למבוגרים, לעומת זאת, אנחנו יכולים להיות בטוחים כי אין ערלה כבושה, ועל כן מותר להם לאכול בתרומה.
אחרונים אחרים סוברים כי אין חשש של ערלה כבושה אף במי שנולד מהול. החובה להטיף דם ברית במקרה כזה היא אפוא חובה עצמאית. על אף חובה זו, הילד איננו נחשב כערל מכיוון שבסופו של דבר אין לו ערלה. לפי סברה זו, מובן בפשטות מדוע מותר למי שנולד מהול לאכול תרומה עוד בטרם עבר הטפת דם ברית.
כפי שדנו בשבוע שעבר, מספר אחרונים אוסרים את השימוש בתופסנים העלולים למנוע לחלוטין את הדימום במהלך המילה. חלק מהאוסרים מציעים כי הטפת דם ברית היא חלק מהותי מתהליך המילה, ומשום כך אין לבצע ברית מילה שאיננה כוללת הטפת דם.
 

'הטפת דם ברית' מהי?

מאיזה מקום בדיוק יש לבצע הטפת דם ברית? האבני נזר (יו"ד רלד) כותב כי הדם צריך להילקח בו נגמרת העטרה, כלומר, מעל העטרה (ולא ממנה) לכיוון הגוף. הוא מסביר כי מכיוון שבמהלך ברית מילה תקנית הדם יוצא בדרך כלל ממקום זה, יש לבצע הטפת דם ברית מאותו המקום.

החזון איש לעומתו (הלכות מילה, קנד, סוף אות ג'), סובר כי הדם צריך להילקח מהעטרה עצמה. לטענתו, ההלכה נשתכחה במשך השנים, וגרמה לכך שהמוהלים העדיפו בדרך כלל להטיף דם 'בעור שלמעלה מן העטרה', מקום שכלל לא שייך להטיף ממנו, 'וזה כמטיף דם מן האצבע'. בנוסף, החזון איש מורה כי אין צורך בהטפה של דם ממש, אלא די ב'שרט' שיגרום למקום להאדים ('נצרר הדם').
הרב אליעזר ויינברג, בספרו ה'ציץ אליעזר' (ח, כח, ד) חולק על דעת החזון איש, וכך עושים גם הרב חיים אלעזר שפירא (אות חיים ושלום רסג, ה) והרב יוסף אליהו הנקין (קול תורה תשכ"ג). כולם מקבלים את דעתו של האבני נזר המורה כי יש להטיף את הדם מהעור שמעל העטרה, ולא מהעטרה עצמה.
סברה מעניינת הוצעה על ידי הרב אשר גרינוולד בספרו 'זוכר הברית' (טז, יב). הרב גרינוולד מציע שם כי המחלוקת בין האחרונים הנ"ל עשויה להיות קשורה לסיבה שבגינה אנחנו מבצעים הטפת דם ברית. אם הטפת הדם היא חובה גם עבור ילד שנולד מהול הרי שאז הטפת הדם צריכה להיעשות מהעטרה, כדעת החזון איש, שכן שם החשש שלנו מפני ערלה כבושה. לעומת זאת, אם הטפת הדם מבוצעת מטעמים אחרים, שאינם קשורים לערלה כבושה, הרי שההטפה צריכה להתבצע מהשכבות הנותרות של הערלה – כלומר מהעור שלמעלה מהעטרה, כדעת האבני נזר ושאר האחרונים.
המנהג הרווח נשאר כהוראת האבני נזר – להטיף דם מהאזור שמעל העטרה. על אף עמדתם של ר' שלמה זלמן אוירבך והרב אלישיב, שהורו כי יש להטיף דם הן מהעטרה והן מהעור הסמוך לה (ספר אוצר הברית, כרך ב', עמוד 349), מנהג זה לא השתרש בציבור.
בשבוע הבא נדון ב'מציצה'.
**********************************************************
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: אסף בראון, תש"פ
עורך: יחיאל מרצבך, תש"פ
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                         http://www.etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5