פסחים | דף קח | היבטים חינוכיים בליל הסדר | 1 | מעשה ומשמעות

אחד המאפיינים המרכזיים של ליל הסדר הוא "והגדת לבנך". הממד המחנך שבתפקיד ההורים בא לידי ביטוי בליל הסדר, כאשר כל הורה נדרש להנחיל לילדיו את סיפור יציאת מצרים. ואמנם, בסוגיה שלפנינו מצאנו דילמה חינוכית מעניינת ומאתגרת.

כידוע, חכמים תיקנו לשתות ארבע כוסות יין בליל הסדר. בתלמוד הבבלי נזכרו שני טעמים לשתיית ארבע כוסות. הטעם הראשון נזכר בגמרא בדף ק"ט עמוד ב':

"רבינא אמר: ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות".

וכן פסק הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ז, ז) להלכה:

"כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם".

מדברי הרמב"ם נראה ששתיית ארבע כוסות יין ומנהג ההסבה נועדו לבטא את תודעת החירות שבערב זה.

הטעם השני נזכר בגמרא (קיב ע"א) לגבי חיובו של אדם חסר אמצעים לחזר על הפתחים כדי שיוכל לקנות יין לארבע כוסות:

"ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי... לא נצרכא אלא אפילו לרבי עקיבא, דאמר 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות', הכא – משום פרסומי ניסא".

ר' עקיבא סבור שעל האדם לעשות כל מאמץ כדי להימנע מפשיטת יד, אך לצורך שתיית ארבע כוסות בליל הסדר, המפרסמת את הנס הגדול שהתחולל בלילה זה, צריך העני לפשוט את ידו ולהזדקק לבריות. דרך אגב נציין כי טעם זה מסביר בגמרא (קח ע"א) גם הלכה נוספת:

"ואמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בארבע כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס".

שתיית הכוסות נועדה לפרסם את הנס, ומכיון שהנס נעשה לגברים ולנשים גם יחד, חייבות הנשים בשתייתן.

על פי הטעם השני, טעם פרסום הנס, ייתכן שמדובר במעשה סמלי בלבד: כל אחד מבאי הבית יזכה בארבע כוסות כדי לקיים מעין "חגיגת יין" המפרסמת את הנס. אך לפי הטעם הראשון עיקר המצוה בשתיית ארבע הכוסות, המעניקות תחושת של חירות. בזיקה לטעם זה מעלה הגמרא ספק מעניין בדבר חינוך קטנים במצוה זו:

"תנו רבנן: הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות. אמר רבי יהודה: וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין? אלא מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח, כדי שלא ישנו וישאלו".

הדעה הראשונה בברייתא תואמת את ההשקפה הפשוטה ביחס למצות חינוך: כדרך שנהגו ישראל לחנך קטנים לנטילת לולב, ללבישת ציצית ולכל מצווה אחרת, כך יש לחנכם גם לשתיית ארבע כוסות. אך רבי יהודה מעלה תהייה חינוכית, המעמידה אותנו על שאלה מרכזית בנוגע לדין חינוך.

כדי לעמוד על יסוד הדברים עלינו לשאול שאלה מקדימה: כיצד אנו תופסים את תפקידו של המחנך? מה המטרה שהוא מבקש להשיג? יש שיאמרו שהדרך הפשוטה ביותר לחינוך היא דרך ההרגל: אם ילד יתרגל מגיל צעיר ליטול ידיים, להתפלל ולברך, הדבר יהפוך חלק משגרת חייו, והוא בוודאי יזכה להתמיד בכך. כך פירשו רבים את הפסוק הידוע במשלי (כב, ו):

"חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה".

מקובל לפרש שיש לחנך כל ילד בדרך המתאימה לו, אך פשט של הפסוק הוא שיש לחנוך את הנער "על פי" דרכו – בראשית דרכו – כדי שיוכל להוסיף ולקיים את הדברים גם בזקנותו. כאמור, הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא דרך ההרגל: קיום מצוות בצעירותו של הילד מבטיח קיום מצוות בזקנותו.

והנה תוהה ר' יהודה: האם המעשה הוא העיקר, או שמא התכנים העומדים מאחוריו? אמנם, נער המתרגל לשתות בכל שנה ד' כוסות מן הסתם יתרגל לכך ויקיים זאת גם בשנים הבאות, אך האם אותו נער משכיל להבין את אשר הוא עושה? האם הוא טועם טעמה של חירות וטועם את טעם פרסומי ניסא? ר' יהודה קובע כי בכל הנוגע לחינוך קטנים המעשים מצד עצמם אינם חזות הכל. בהחלט ייתכן שההזדהות האישית עם קיום המצוה והבנת תכניה, משמעותה וייעודה, חשובים לא פחות מקיום המצווה עצמו.

נמצא, אם כן, שהדיון שלפנינו ביחס למצוות ד' כוסות מאיר באור חדש את מצוות חינוך. לאמור – האם מצוות חינוך מבקשת להוביל למעשים ממשיים, לפרקטיקה, או שמא היא מבקשת להוביל ליעדים רעיוניים-אישיים ולהזדהות?

באופן בלתי שגרתי, נראה מדברי הראשונים שנמנעו מהכרעה במחלוקת התנאים, ועל כן הביאו להלכה את שתי הדעות גם יחד. כך משתמע מן הרי"ף ומן הרא"ש, וכך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים תעב, טו-טז):

"תינוקות שהגיעו לחינוך, מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו.     
מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים, כדי שיראו שינוי וישאלו".

על פי פסיקה זו שני העקרונות נכונים: מחד גיסא, חובה לחנך קטנים לפרקטיקה של המצוה, ומאידך גיסא חובה להעביר אליהם גם את התכנים ואת משמעות הדברים. כידוע, חינוך איננו מדע מדויק, ואי אפשר לקבוע לגביו קביעות חד משמעיות. אפשר שמשום כך הביא השולחן ערוך את שתי הדעות גם יחד, משל אומר הוא כי כדאי לנסות ולפעול בכל דרך שהיא, ובלבד שנזכה, בסופו של דבר, להטעים את טעמו של ליל הסדר לכל ילד על פי הדרך המתאימה לו. השולחן ערוך מהלך על חבל דק בין הרצון ללמד כיצד לקיים את המצוות כהווייתן ובין הרצון להעביר את התכנים והמסרים, כדי שהפרטים לא יעיבו על עיקר העניין.