פסחים | דף קט | היבטים חינוכיים בליל הסדר | 2 | אמצעי עזר בהוראה

בעיון הקודם עסקנו בחידושו של רבי יהודה, הקובע שאין לקטנים תועלת בשתיית ארבע כוסות, ועל כן מוטב להעניק להם תחושת חירות המתאימה להם באמצעות חלוקת קליות ואגוזים. בהמשך להצעה מעשית זו לרכישת תשומת ליבם של הילדים מביאה הגמרא פתרונות נוספים ומקוריים מתורתם של גדולי התנאים:

"אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו. תניא, רבי אליעזר אומר: חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו.          
תניא, אמרו עליו על רבי עקיבא: מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש, חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים. בערב פסח – בשביל תינוקות, כדי שלא ישנו...".

מנהג 'גניבת' האפיקומן נובע מהצעתו של רבי אליעזר לחטוף את המצות בליל הסדר. אמנם, יש שהתנגדו לכך, אך כבר כתב בשו"ת משנה הלכות (יא, שצג):

"בדבר שנוהגין התינוקות לגנוב האפיקומן שנראה כמלמדם לגנוב, חס ושלום, והרחק מן הכיעור ומן הדומה לו... באמת כי מנהג ישראל קדמון הוא, ובגמ' פסחים ק"ט 'חוטפין מצה בלילי פסחים' יש מפרשים שחוטפין גוזלין וטורפין זה מזה כדי שיתעוררו התינוקות ולא ישנו... וכל שעושין כן לשם כוונה ובדרך שחוק שפיר דמי".

רבי עקיבא, מצידו, מתייחס לתופעה שכיחה של עייפות בשל אריכות ליל הסדר, עד כדי כך שהתינוקות כבר אינם מסוגלים 'להחזיק ראש'. מפעים לראות עד כמה גדולי חכמינו, גדולי התנאים, נתנו דעתם על הפרטים הקטנים ההופכים את ליל הסדר ללילה משמעותי וחשוב.

מאידך גיסא, חשוב שלא להתמקד יתר על המידה באמצעי העזר, ולשים דגש גם על התכנים מצד עצמם. המשנה ברורה (תעב, נ) העיר:

"וצריך לעוררם שלא יישנו עד אחר עבדים היינו וכו', שידעו ענין יציאת מצרים, דעיקר המצוה הוא התשובה על שאלת בנו וכמו שנאמר 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה' וגו' (ולא כמו שעושין איזה המון שאחר אמירת 'מה נשתנה' מניחים לילדים לילך ולישן ואינם יודעים שום תשובה על שאלתם)".

חשוב לעורר את הילדים בדרך של שאלה ותשובה ובשירת "מה נשתנה", אך חשוב מאוד להדגיש גם את המטרה הסופית, את התשובה, את ההבנה וההפנמה של התכנים שבליל הסדר. נראה שכדי לעמוד במשימה זו אין די רק באותם מנהגים או 'גימיקים' שנזכרו בגמרא, ובמוקד הנחלת תכני ליל הסדר עומדת דרך חינוכית עמוקה ומשמעותית יותר. כך נאמר במשנה (פסחים קטז ע"ב) שאנו מצטטים בהגדה:

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'".

לכאורה עדיף היה לומר "בכל דור ודור חייב אדם לספר ביציאת מצרים לבניו, שנאמר והגדת לבנך", אך חכמינו מעמידים אותנו על נקודה חשובה ומפורסמת: כדי לקיים "והגדת לבנך", כדי להעביר מסר כלשהו, עליך להזדהות איתו. אם המחנך מצליח לחיות בתודעה שהוא עצמו יצא ממצרים, הוא חווה את הדברים בעצמו, ממילא יזכה לקיים גם "והגדת לבנך". מעבר לכל הפתרונות ואמצעי העזר, ההזדהות האישית, המעורבות הרגשית בנעשה, היא שתוביל להצלחה חינוכית.

לסיום נעיר כי המהר"ל סבור שנקודה זו היא עומק החידוש בליל הסדר. בקריאת שמע הנאמרת בכל שחרית וערבית אנו מזכירים את יציאת מצרים, משום שלהלכה נפסק שחובה להזכיר יציאת מצרים בכל יום בבוקר ובערב. בעקבות זאת התקשו אחרונים: מה מיוחד בליל הסדר? הרי מדי ערב אנו מתפללים ומזכירים את יציאת מצרים! הנקודה שהזכרנו היא המייחדת, לדעת המהר"ל, את ליל הסדר: בלילה זה איננו רק מספרים, בלילה זה אנו חווים מחדש. כאשר הילדים רואים זאת, ההישג החינוכי משמעותי לאין ערוך.