הידור במצוות הדלקת נרות חנוכה

הגמרא בשבת כא ע"ב מונה את הדרגות השונות בקיום מצוַת הדלקת נר חנוכה: הרמה הבסיסית, המהדרין והמהדרין מן המהדרין. דגש זה על הידור, וריבוי הדרגות בתוכו, הוא אחד מן המאפיינים המשמעותיים של מצוַת הדלקת נרות חנוכה, ומדרך הטבע - שאלת אופיו של מושג ה"הידור" באה לידי ביטוי בהלכות מצווה זו.

את דין "הידור מצווה" ניתן להבין בשתי צורות מרכזיות: הבנה אחת היא שההידור הוא תוספת חיצונית למצווה, שאינה מהווה חלק מגופה, ואין לה מעמד של מצווה. הבנה שנייה היא שההידור הוא דרך יותר טובה לבצע את גוף המצווה.

ייתכן שבשאלה זו תלויה המחלוקת שבין המחבר לגר"א בעניין סדר הדלקת הנרות. המחבר פוסק: "יתחיל להדליק בליל ראשון בנר היותר ימיני, ובליל ב' - כשיוסיף נר אחד סמוך לו - יתחיל ויברך על הנוסף, שהוא יותר שמאלי, כדי להפנות לימין. וכן בליל ג' - כשיוסיף עוד אחר סמוך לשני נרות הראשונות - יתחיל בנוסף, ובו יתחיל הברכה, ואחר כך יפנה לצד ימין. וכן בכל לילה. נמצא, שתמיד מברך על הנוסף, שהוא מורה על הנס, שהרי בתוספת הימים - נתווסף הנס" (שו"ע תרע"ו, ה).

הגר"א במקום תמה על מרן: כיצד ניתן להניח את עיקר המצווה ולברך על ההידור? על כן, הגר"א פוסק שיש לברך בכל יום על הנר הראשון, שהוא המצווה הבסיסית של אותו יום. נראה בבירור מדברי הגר"א, שההידור אינו בעל מעמד של עיקר מצווה, אלא תוספת חיצונית. לעומתו, המחבר, כפי הנראה, הבין שההידור הוא הדרך היותר מהודרת לקיים את המצווה, אף לו יש מעמד של עיקר מצווה, וממילא - אין מניעה לברך עליו.