ראש השנה | דף כג | היוצאים להציל

במשנה בסוגייתנו (וכן בעירובין ד, ג) נאמר שאנשים שיצאו בהיתר חוץ לתחום שבת יכולים להלך אלפיים אמה לכל רוח, אך לחזור מעבר למרחק זה מותר רק במקרה של פיקוח נפש:

"בראשונה לא היו זזין משם כל היום. התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד, אלא אף חכמה הבאה ליילד, והבא להציל מן הדליקה ומן הגייס ומן הנהר ומן המפולת – הרי אלו כאנשי העיר, ויש להם אלפים לכל רוח".

מדברי הגמרא אנו למדים שההיתר מבוסס על כך ששחכמים התירו במקרה זה את גזירתם, מכיון שהיציאה מן התחום הייתה בהיתר.

הרמב"ם (הלכות שבת ב, כג), במסגרת העיסוק בדיני פיקוח נפש, כתב:

"גוים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון – אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם – יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא".

הרמב"ם מתיר ליוצאים להציל לחזור לביתם גם בשבת, ואינו מסייג את דבריו למרחק מסוים או למקרים ספציפיים. כמו כן, הוא מוסיף נימוק שאינו מופיע בסוגיית הגמרא – "שלא להכשילן לעתיד לבוא". המקור לנימוק זה הוא דברי המשנה (ראש השנה א, ו) העוסקת באנשים שבאו להעיד לצורך קידוש החודש. הרמב"ם מקשר בין שתי ההלכות הללו, ונראה שלדעתו דינם של היוצאים להציל מבוסס על עיקרון דומה לזה שעליו מבוסס הדין של היוצאים לקידוש החודש. אולם במקום אחר (שבת כז, טז–יז) מזכיר הרמב"ם במפורש את תחום השבת של היוצאים להציל, והסתירה ברורה: האם היוצאים להציל יכולים לחזור כל מרחק, או רק בתוך התחום?

ר' משה פיינשטיין (אגרות משה אורח חיים ד, פ) עונה על שאלה זו לאור הבחנה בין הצלה האורכת זמן קצר ובין יציאה לזמן ארוך: כאשר האדם צריך לצאת באופן מיידי לזמן קצר, יש חשש שיהסס אם לא יהיה לו מקום לשהות בו בשבת, ולכן הותר לו לחזור גם מעבר לתחום, כפי שפסק הרמב"ם בפרק ב'. לעומת זאת, כאשר ברור לאדם מראש שהוא יוצא לזמן ארוך, גם אם המטרה שלשמה יצא הסתיימה במהלך השבת, אין סיבה להתיר לו לחזור, משום שבכל מקרה ידע מלכתחילה שהוא יוצא לזמן ארוך, וחוסר היכולת שלו לחזור כעת לא ימנע ממנו לצאת בעתיד למטרות דומות. למקרה כזה התייחס הרמב"ם בפרק כ"ז.