דילוג לתוכן העיקרי

בכורות | דף ו | היוצא מן הטמא

 

המשנה בדף ה עמוד ב עוסקת בפרה שילדה מין חמור ובחמור שילדה מין סוס. המשנה קובעת, שיש להבחין, בהקשר זה, בין הלכות שונות. באשר לפטר חמור, יש צורך שהמולידה והוולד יהיו חמור גמור. עם זאת, בנוגע להיתר אכילת אותו ולד, אין כל משמעות לצורתו שלו, והולכים אך ורק אחר אימו. כך קובעת המשנה:

"שהיוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור – טהור."


הגמרא בדף ו עמוד א מסבירה:

"דלא תימא זיל בתריה דידיה והאי - טהור מעליא הוא, והאי - טמא מעליא הוא, אלא זיל בתר אימיה."


כלומר, ניתן היה להעלות הוה-אמינא לפיה הולד נקבע על פי צורתו שלו, ולא על פי צורת אימו. המשנה דוחה הבנה זו, וקובעת כי הולכים אך ורק אחר האם. חידוש זה עשוי להתפרש בשתי דרכים:

דרך א' - ניתן לקבל את ההנחה כי הולד עצמו אכן מוגדר אך ורק על פי צורתו שלו, אלא שלעניין מאכלות אסורות אין משמעות להגדרתו שלו, אלא דווקא לזהותה של אימו.

דרך ב' - ניתן לשלול את ההנחה הקודמת, ולקבוע כי צורתו של הולד איננה קובעת את זהותו. זהותו של הולד נקבעת אך ורק על פי זהותה של אימו.

במילים פשוטות יותר, יש לחקור האם פרה שיצאה מן החמור היא פרה, אלא שהתורה אסרה לאכול אותה; או שמא היות שיצאה מן החמור, הרי היא חמור לכל דבר ועניין, וזו העילה לאסור את אכילתה.

רבינו חיים הלוי (הלכות מאכלות אסורות ג, יא) העלה חקירה זו, ודן בה בהרחבה. לדבריו, הדין הקובע ש"היוצא מן הטמא - טמא" הינו בעל שתי משמעויות. ישנם מקרים, שבהם דין זה מהווה איסור אכילה עצמאי. כלומר, היוצא מן הטמא איננו אסור מצד עצמו, אלא אך ורק משום שיצא מן הטמא. אך ישנם מקרים אחרים (וביניהם נידון דידן, כאשר פרה נולדה מחמור), שבהם היוצא מן הטמא מוגדר, למעשה, כטמא בפני עצמו. כך מנסח זאת ר' חיים:

"ונראה לומר, דבאמת הך דינא דיוצא מן הטמא טמא מחדש לן תרתי: דטהור הנולד מן הטמאה איסורו הוא מחמת עצמו ואהני ליה הך דינא דיוצא מן הטמא טמא שיהא איהו מצד עצמו חייל ביה איסורא דאמו ...
ועוד נכלל ביה דין איסור בפני עצמו של יוצא מן הטמא, דמשום זה לחוד שהוא יוצא מן הטמא חייל ביה איסורא."


במהלך סוגייתינו, עוסקת הגמרא לא רק בולד שיצא מבעל חיים טמא, אלא גם בתוצרים אחרים שלו: חלב וביצים. ר' חיים מסביר, שזו בדיוק הנפקא-מינה בין שתי ההגדרות. כאשר מדובר על ולד בר קיימא, ניתן לקבל את ההגדרה המרחיבה, הקובעת שהוא עצמו נושא את זהות אימו. לשון אחרת, פרה שנולדה מן החמור היא חמור לכל דבר ועניין.

ברם, אם מדובר על חלב או ביצים של בעל חיים טמא, לא ניתן ליצור זהות בינם ובין מקורם. משום כך, יש להניח שהם אסורים אך ורק משום שיצאו מן הטמא, ולא מחמת זהותם העצמאית.

ר' חיים מוסיף וקובע שישנו הבדל הלכתי בין שתי ההגדרות. לדבריו, האוכל פרה שיצאה מן החמור לוקה, כדין מי שאכל בהמה טמאה (הרמב"ם והשולחן ערוך אינם מתייחסים בפירוש לשאלה האם יש מלקות באכילת היוצא מן הטמא, וראה בפתחי תשובה [יורה דעה, סימן עט ס"ק ב] שהסתפק בכך; אך ר' חיים כותב בפשטות ובנחרצות, כי יש מלקות במקרה כזה).

מאידך, האוכל ביצים של עוף טמא, או השותה חלב בהמה טמאה, עובר על איסור תורה, אך איננו לוקה. ר' חיים מסביר, שהיות והחלב או הביצים אינם "מין בשר", לא ניתן ליצור זהות מוחלטת בינם ובין בעל החיים ממנו יצאו, ואין לוקים על אכילה זו (כמפורש ברמב"ם, הלכות מאכלות אסורות ג, ו).
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)