סוכה | דף כט | היוצא מן הסוכה

במשנה שבסוף הדף הקודם (כח ע"ב) נאמר שכאשר יורדים גשמים בסוכה מותר לפנות אותה ולעבור לבית. הברייתא המובאת בסוגייתנו (כט ע"א) מוסיפה על כך חידוש נוסף:

"תנו רבנן: היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד – אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו. היה ישן תחת הסוכה וירדו גשמים וירד – אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור".

הברייתא מחדשת שכאשר האדם יצא מן הסוכה מחמת הגשמים, שוב אין מטריחים אותו לחזור אליה באמצע סעודתו או באמצע שנתו. לכאורה יש בכך חידוש גדול ומפתיע, שהרי הדין שמצטער פטור מן הסוכה נובע מכך שישיבה בסוכה מתוך צער איננה נחשבת ישיבה, שנאמר "תשבו" כעין תדורו (ומשום כך גם אין מברכים על ישיבה כזו), אך כאשר הסוכה כבר יבשה ואפשר לשבת בה ולקיים את מצוות הסוכה, מדוע אין חיוב לעשות כן?

נראה שאפשר להבין את הדין בשתי דרכים:

א. מלשון הברייתא, "אין מטריחין אותו", משמע שאכן חז"ל לא רצו להטריח את האדם יותר מדי. סברא זו אפשרית, על אף שלהבנתי היא תמוהה במקצת.

ב. אפשר להבין שדין זה נגזר מפטור מהותי מדין "תשבו כעין תדורו": מכיוון שדרכו של אדם שלא לטרוח ולשוב באמצע סעודתו לבית שעזב כעת, הרי שהחזרה אל הסוכה אינה נחשבת כחלק מחובת ה"ישיבה" בסוכה. כלומר, מכיוון שהסעודה כבר התחילה מתוך היתר של "מצטער", והיא נחשבת כדרך הישיבה הרגילה, גם המשך הסעודה נכלל בגדר זה.

ייתכן ששאלה זו קשורה לספקה של הגמרא בביאור דברי הברייתא:

"איבעיא להו: 'עד שיעור' או 'עד שיאור'? תא שמע: עד שיאור, ויעלה עמוד השחר. תרתי? אלא אימא עד שיעור ויעלה עמוד השחר".

הגמרא מסתפקת אם הפטור מלחזור אל הסוכה נאמר עד שהאדם יעור משנתו או עד שיעלה עמוד השחר, ומביאה ברייתא שנוקטת את שני השיעורים לקולא: עד שיעור משנתו וגם יעלה עמוד השחר. אמנם, בברייתא הראשונה נאמר רק "עד שיעור", ומשמע שאם ניעור משנתו חייב לחזור אפילו קודם שעלה השחר.

ניתן לומר ששורש הספק בנוגע לדין הברייתא דומה במאפייניו להתלבטות שהזכרנו לעיל: אם הפטור הוא משום טרחתו של האדם, אפשר להבין מדוע ייפטר גם אם ניעור משנתו קודם שעלה השחר, שהרי טורח הוא לאדם לרדת לסוכתו באמצע הלילה, גם אם כבר ניעור משנתו. אך אם הפטור נובע מדין "תשבו כעין תדורו", ייתכן שהטורח שבמעבר באמצע הלילה לא יהיה סיבה לפטור. לפי שיטה זו, דווקא פעולה שהתחילה בהיתר נחשבת כדרך הישיבה הרגילה בסוכה, ועל כן כאשר היא מסתיימת אין כל הצדקה להתחיל פעולה חדשה של שינה, על אף שהאלטרנטיבה – הירידה לסוכה – כרוכה בטורח מסוים.

נראה שבכך נחלקו גם המגן אברהם והשפת אמת. המגן אברהם (תרלט, טז) כתב שדווקא כאשר אדם התחיל את סעודתו או את שנתו שוב אין מטריחין אותו לחזור, והשפת אמת (כאן ד"ה שם בגמ' היה) כתב שדינו של המג"א אינו ברור לו. לאור דברינו לעיל נראה שהשפת אמת הבין שחכמים ביקשו למנוע מן האדם טרחה, ומשום כך פטרו אותו גם אם לא התחיל לישון או לאכול בפועל, ואילו המגן אברהם סבור שיש כאן היתר מהותי של "תשבו כעין תדורו", שחל רק על פעולה שהתחילה בהיתר.

יש מקום להבין שבכך נחלקו גם הרמ"א והביאור הלכה. הרמ"א (או"ח תרלט, ז) פסק את דברי בעל ההגהות מיימוניות:

"וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם, אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטות".

והביאור הלכה על אתר כתב:

"וכתב בספר בכורי יעקב: נ"ל דמה דאמרינן שאינו אלא מעשה הדיוטות ואינו מקבל שכר זה דווקא כשפטור בעת הישיבה כגון שמצטער וכדומה, ובפרט בגשמים כיון שהם כשפיכת כוס על פניו שרבו הראה לו שאינו רוצה בעבדותו והוא רוצה לכוף רבו לעבדו שאין זה דרך ארץ, אבל מי שפטור משום טרחה לחזור לסוכה כגון בפסקו גשמים בלילה או באמצע סעודתו או בהולך לסוכת חבירו לזה יש קבול שכר עליו, דלא גרע משותה מים בסוכה דאמרינן הרי זה משובח אף שפטור מן הדין וכנ"ל, וכל שכן זה שבשעת ישיבה מקיים מצות סוכה כראוי רק שלכתחלה לא היה מחוייב לילך לשם ולכן גם הגהת מיימוני לא כתב רק כל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא דמשמע שבעת ישיבתו פטור".

לדעת הביכורי יעקב, דווקא מצטער ממש נחשב כמי שפטור מהותית מן הישיבה בסוכה, ואילו מי שנכנס לביתו ופטור מלחזור איננו פטור מהותית ולכן ראוי לכתחילה שיחזור לסוכה ויקבל על כך שכר. אמנם, הרמ"א הביא דברים אלו דווקא בסעיף העוסק במי שיצא מן הסוכה ופטור מלשוב אליה, ומשמע שלדעתו גם במקרה כזה אין עניין לשוב אל הסוכה, וסביר שלדעתו מדובר בפטור מהותי אשר מפקיע את החזרה לסוכה מדין "ישיבה".