היוצא מן הסוכה

  • הרב אברהם סתיו

</p> <p>בית המדרש הוירטואלי</p> <p>


 


דף יומיומי

סוכה דף כט – היוצא מן הסוכה

במשנה שבסוף הדף הקודם (כח ע"ב) נאמר שכאשר יורדים גשמים בסוכה מותר לפנות אותה ולעבור לבית. הברייתא המובאת בסוגייתנו (כט ע"א) מוסיפה על כך חידוש נוסף:

תנו רבנן: היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד - אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו. היה ישן תחת הסוכה וירדו גשמים וירד - אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור.

הברייתא מחדשת שכאשר האדם יצא מן הסוכה מחמת הגשמים, שוב אין מטריחים אותו לחזור אליה באמצע סעודתו או באמצע שנתו. לכאורה יש בכך חידוש גדול ומפתיע. שהרי הדין שמצטער פטור מן הסוכה נובע מכך שישיבה בסוכה מתוך צער איננה נחשבת ישיבה, שנאמר "תשבו" כעין תדורו (ומשום כך גם אין מברכים על ישיבה כזו). אך כאשר הסוכה כבר יבשה ואפשר לשבת בה ולקיים את מצוות הסוכה, מדוע אין חיוב לעשות כן?

נראה שאפשר להבין את הדין בשתי דרכים:

א. מלשון הברייתא, "אין מטריחין אותו", משמע שאכן חז"ל לא רצו להטריח את האדם יותר מדי. סברא זו אפשרית למרות שלהבנתי היא תמוהה במקצת.

ב. אפשר להבין שדין זה נגזר מפטור מהותי מדין "תשבו כעין תדורו". כלומר, מכיוון שדרכו של אדם שלא לטרוח ולשוב באמצע סעודתו לבית שאותו עזב כעת, הרי שהחזרה אל הסוכה לא נחשבת כחלק מחובת ה"ישיבה" בסוכה. כלומר, מכיוון שהסעודה כבר התחילה מתוך היתר של "מצטער", והיא נחשבת כדרך הישיבה הרגילה, גם המשך הסעודה נכלל בגדר זה.

ייתכן ששאלה זו קשורה לספיקה של הגמרא (כט ע"א) בביאור דברי הברייתא:

איבעיא להו: עד שיעור, או עד שיאור? תא שמע: עד שיאור, ויעלה עמוד השחר. תרתי? אלא אימא: עד שיעור ויעלה עמוד השחר.

הגמרא מסתפקת האם הפטור מלחזור אל הסוכה נאמר עד שיעור משנתו או עד שיעלה עמוד השחר, ומביאה ברייתא שנוקטת את שני השיעורים לקולא: עד שיעור משנתו וגם יעלה עמוד השחר. אמנם בברייתא הראשונה נאמר רק "עד שיעור", ומשמע שאם ניעור משנתו חייב לחזור אפילו קודם שעלה השחר.

ניתן לומר ששורש הספק בנוגע לדין הברייתא דומה במאפייניו להתלבטות שהזכרנו לעיל: אם נבין שהפטור נובע משום טרחתו של האדם, אפשר להבין מדוע ייפטר גם אם ניעור משנתו קודם שעלה השחר. שהרי טורח הוא לאדם לרדת לסוכתו באמצע הלילה, גם אם כבר ניעור משנתו. אך אם נבין שהפטור נובע מדין "תשבו כעין תדורו", ייתכן שהטורח שבמעבר באמצע הלילה לא יהיה סיבה לפטור. לפי שיטה זו, דווקא פעולה שהתחילה בהיתר נחשבת כדרך הישיבה הרגילה בסוכה, ועל כן כאשר היא מסתיימת אין כל הצדקה להתחיל פעולה חדשה של שינה, זאת למרות שהאלטרנטיבה, הירידה לסוכה, כרוכה בטורח מסוים.

נראה שבכך נחלקו גם ה'מגן אברהם' וה'שפת אמת'. המגן אברהם (או"ח תרלט טז) כתב שדווקא כאשר אדם התחיל את סעודתו או את שנתו שוב אין מטריחין אותו לחזור. ה'שפת אמת' (כאן ד"ה שם בגמ' היה) כתב שדינו של המג"א לא ברור לו. לאור דברינו לעיל נראה שה'שפת אמת' הבין שחכמים ביקשו למנוע טרחה מן האדם, ומשום כך אמרו את דינם גם אם לא התחיל לישון או לאכול בפועל ואילו המג"א סבור שיש כאן היתר מהותי של "תשבו כעין תדורו" שחל רק על פעולה שהתחילה בהיתר.

יש מקום להבין שבכך נחלקו גם הרמ"א והביאור הלכה. הרמ"א (או"ח תרלט, ז) פסק את דברי בעל ההגהות מיימוניות:

וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם, אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטות.

והביאור הלכה על אתר (ד"ה הדיוטות) כתב:

וכתב בספר בכורי יעקב נ"ל דמה דאמרינן שאינו אלא מעשה הדיוטות ואינו מקבל שכר זה דווקא כשפטור בעת הישיבה כגון שמצטער וכדומה, ובפרט בגשמים כיון שהם כשפיכת כוס על פניו שרבו הראה לו שאינו רוצה בעבדותו והוא רוצה לכוף רבו לעבדו שאין זה ד"א. אבל מי שפטור משום טרחה לחזור לסוכה כגון בפסקו גשמים בלילה או באמצע סעודתו או בהולך לסוכת חבירו לזה יש קבול שכר עליו דלא גרע משותה מים בסוכה דאמרינן הרי זה משובח אף שפטור מן הדין וכנ"ל. וכל שכן זה שבשעת ישיבה מקיים מצות סוכה כראוי רק שלכתחלה לא היה מחוייב לילך לשם ולכן גם הגהת מיימוני לא כתב רק כל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא דמשמע שבעת ישיבתו פטור עכ"ל.

לדעת הביכורי יעקב, דווקא מצטער ממש נחשב כמי שפטור מהותית מן הישיבה בסוכה, ואילו מי שנכנס לביתו ופטור מלחזור איננו פטור מהותית ולכן ראוי לכתחילה שיחזור לסוכה ויקבל על כך שכר. אמנם הרמ"א הביא דברים אלו דווקא בסעיף העוסק במי שיצא מן הסוכה ופטור מלשוב אליה, ומשמע שלדעתו גם במקרה כזה אין שום עניין לשוב אל הסוכה, סביר משום שלדעתו מדובר בפטור מהותי אשר מפקיע את החזרה לסוכה מדין "ישיבה".

הרב אברהם סתיו