היחס בין המשכן לאהל מועד | 2

בשיעור זה, נרצה להמשיך ולדון ביחס בין המשכן לאוהל מועד. בעיקר, נתמקד ביחס בין שני כיסויי המשכן – יריעות המשכן הפנימיות, ליריעות האוהל – יריעות העיזים.

אחת הנקודות המאלפות ביחס בין הכיסויים, הינם דבריו של האבן עזרא על הפסוק הבא:

"וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת הַקִּיצֹנָה בַּחֹבָרֶת, וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הַחֹבֶרֶת הַשֵּׁנִית"        (שמות כ"ו, י).

אומר האבן עזרא:

"ועשית מספר לולאות יריעות האהל כמספר לולאות המשכן, וכן הקרסים. רק לא היו לולאות האהל וקרסיו לנוכח לולאות המשכן וקרסיו רק אחריהם לפאת מערב שתים אמות".

האבן עזרא טוען כי לולאות האהל- יריעות העיזים המונחות על גבי יריעות המשכן, אינו מונחות באופן מדויק האחת על גבי השנייה. לטענתו, אם נחשב את מיקום היריעות מתוך הנתונים בפסוקים, נגלה כי מקום הקרסים- קרסי הנחושת של יריעות העיזים, היה ממוקם שתי אמות מערבית לקרסי הזהב של יריעות המשכן.

גם הנצי"ב בפירושו מנסה ליישב את ההבדל בין המשכן בו נאמר כי לולאות התכלת נמצאות "על שפת היריעה האחת וכן תעשה בשפת היריעה הקיצונה במחברת השנית" (שמות כ"ו, ד), לבין האהל- יריעות העיזים, שם התורה מתייחסת לעשיית הלולאות על שפת היריעה בשתי החוברות (שמות כ"ו,י):

"למדנו דלשון 'על' משמע שירחיק מעט משפת היריעה ושם יתפור הלולאות, מה שאין כן 'בשפת היריעה', משמעו שיהא תפור בשפה ממש. והטעם, דהיריעה האחת היא שהיתה מונחת חציה על קדש הקדשים וחציה על אחורי קדש דקדשים, והיריעה השנית היתה מונחת על אורך ההיכל שהוא הקדש. והלולאות היו מכוונות נגד הפרוכת המבדילה בין קדש ובין קדש הקדשים, כמו שכתבתי להלן (פסוק ל"ג) על 'ונתתה את הפרוכת תחת הקרסים'. והנה, לולאות תכלת מורה על חיבור נעלה בקדושה כמו שכתבתי לעיל. משום הכי בחצי הראשון שהוא במקום קדש הקדשים היו הלולאות מתפשטות מבפנים לצד מערב. אבל ביריעה השנייה שהייתה על ההיכל, שחול הוא לגבי קדש הקדשים, כלה התכלת בשפה ממש מקום החיבור ולא הלאה לצד מזרח. מה שאין כן בלולאות של יריעות עיזים אינו כן, דאע"ג שמסתמא היו ג"כ לולאות תכלת, דלמדין סתום מן המפורש, מ"מ הרי החיבור בלולאות היה מבפנים לצד מערב שתי אמות כמו שיבואר (פסוק ט'), וא"כ שתי הלולאות היו במקום קדש הקדשים, משום הכי היה בשניהם על שפת היריעה" (שמות כ"ו, ד).

הנצי"ב חוזר על כך גם וכן בפירושו לשמות כ"ו,ט, ושם הוא מבאר ביתר פירוט כיצד נוצר פער זה של שתי אמות:

"וכפלת את היריעה הששית וגו': אילו היתה הכוונה לבאר מקום היותרת, היה מקומו בפסוק י"ב – 'וסרח העודף ביריעות האהל, חצי היריעה תכפול אל מול פני האוהל, וחצי היריעה וגו''. ותו, דלשון 'וכפלת את היריעה הששית' משמע כל היריעה, ובאמת לא היה אלא חציה. אלא עיקר מלמדנו המקרא שתהיה החוברת הגדולה שיש בה שש יריעות מבחוץ למול פני האהל ולא להיפך. וא"כ שהייתה היריעה הששית מבחוץ הייתה הפריפה בין שתי החוברות שתי אמות מבפנים לצד קדש הקדשים. וזהו שכתבתי לעיל פסוק ד' דמשום הכי כתיב בשניהם (פסוק י') "על שפת היריעה".

וכך גם בקסוטו בפירושו לספר שמות (שמות כ"ו,יא עמוד 246).

הפער בין הכיסויים

ברצוננו להסביר תחילה איך נוצר הפער בין יריעות המשכן הפנימיות ליריעות האוהל - יריעות העיזים, ואחר כך ננסה לעמוד על המשמעויות המאלפות של הפרש זה.

התורה מגדירה באופן מדויק את היחס בין הפרכת המבדילה בין הקדש לקדש הקדשים, לבין הלולאות והקרשים בין שתי המחברות של המשכן:

"וְנָתַתָּה אֶת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים^[1]"                                                      (שמות כ"ו, לג).

מבאר הרשב"ם:

"ונתת את הפרכת תחת הקרסים - של זהב, שהם לסוף עשרים אמה של יריעות הפרוסות בתחילת המשכן. כי המשכן ארכו שלשים והקרסים באמצע של ארבעים אמה של עשר יריעות, נמצא מן הפרכת עד פתח מזרח עשרים של היכל, וממנו לצד מערב עשר אמות של בית קדשי הקדשים".

כלומר המקום המחבר בין שתי המחברות של יריעות המשכן הוא בדיוק מעל הפרוכת המבדילה בין הקדש לקדש הקדשים. מה שנקבל אם כן מבחינת היריעות הינו שהן מתחברות בדיוק באמצע. כאשר 20 אמה מהן ומזרחה ההיכל, ו-20 אמה מהן ומערבה קדש הקדשים: 10 אמות ממזרח למערב, ו 10 אמות בדופן המערבית מלמעלה למטה.

יריעות העיזים מונחות כך: היריעה המזרחית ביותר משוכה שתי אמות ממזרח לתחילת המבנה (כשהיריעה מקופלת לשניים). ישנן 6 יריעות במחברת המזרחית רוחב כל יריעה ארבע אמות, ואם כך יוצא כי הקצה המערבי של היריעה השישית הוא 22 אמה ממערב לפתח של המבנה (24 אמות פחות 2).

יריעות המשכן מתחילות בפתח המזרחי של המבנה. במחברת המזרחית 5 יריעות שרוחב כל אחת הוא 4 אמות. סך הכל 20 אמות. כך יוצא כי הלולאות והקרסים המחברים בין שתי המחברות של המשכן, נמצאות 20 אמה ממערב לפתח הכניסה למבנה, בדיוק מעל הפרוכת המבדילה בין הקדש לקדש הקדשים. ואילו הלולאות והקרסים המחברים בין שתי המחברות של יריעות העיזים, נמצאים 22 אמה ממערב לפתח הכניסה למבנה, שתי אמות ממערב לפרכת המבדילה בין הקדש לקדש הקדשים, כלומר שתי אמות בתוך קדש הקדשים. ואלו בעצם דברי האבן עזרא, הנצי"ב וכן קסוטו.

השאלה היא מה המשמעות של הפרש זה של שתי אמות?

באופן פשוט ניתן לומר כי ישנו מרחב, תחום בתוך קדש הקדשים, השייך בעצם גם למשכן וגם לאהל מועד. על מנת להבין היטב את משמעות הדברים נחזור לעיין מהו ההבדל היסודי בין משכן לבין אוהל מועד:

במובנים רבים ניתן להצביע על שתי מטרות מרכזיות למשכן, הבאות לידי ביטוי בשני שמותיו של המשכן:

המטרה הראשונה למשכן הינה מקום השראת שכינה, מקום בו שכינה שורה בתוך בני ישראל כשהמשכן מבטא את נוכחות ה' בעולם, המקום בו הוא משגיח על העולם ונוכח בו. מטרה זו בה לידי בשם 'משכן', ביריעה הפנימית ובקדש הקדשים.

המטרה השנייה למשכן הינה מקום בו כנסת ישראל באה לעבוד את ה' בביתו, ושם מתרחש המפגש בין הקב"ה לבני ישראל^[2]. מטרה זו באה לידי ביטוי בשמות אהל מועד, יריעות העיזים, הקדש וההיכל.

אמנם הן המשכן- היריעות הפנימיות של שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני כרובים מעשה חושב, והן האהל - יריעות העיזים, מכסים שניהם את המבנה כולו. אך עיקר השראת השכינה היא בקדש הקדשים, ועיקר הויעוד- המפגש בעבודה היא בהיכל- בקודש.

כבר המִצווה הראשונית על בניין המקדש "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה,ח), מגדירה בעצם שני מצבים - יצירת מקום מקודש על ידי בני ישראל, שבעקבותיה ה' ישכון בתוך בני ישראל. המרכיב של יצירת המקדש קשור לאהל מועד, ליריעות העיזים, ואילו החלק של השראת השכינה קשור למשכן ליריעות הפנימיות.

על פי דברינו, ישנן אם כן שתי אמות - ממערב לפרוכת המבדילות בין הקדש לקדש הקדשים, בהן יש את שני ההיבטים. מחד, מצדו של הקב"ה הן בקדש הקדשים- מצד המשכן היריעות הפנימיות. מאידך גיסא מצדו של אהרון הכהן הן בהיכל- מצד אוהל מועד יריעות העיזים.

ברור לגמרי שמקום המפגש עם השכינה בו עובדים את ה' עבודה פנימית (הטבת המנורה, הקטרת הקטורת והנחת לחם הפנים), צריך להיות מחובר אל המקום בו שורה השכינה. הקשר בין היריעות הפנימיות ליריעות העיזים, בין קדש הקדשים לקדש, הוא קשר מהותי ופנימי ומחויב המציאות, ולכן הן המשכן והן האוהל מכסים ומקרים את כל המבנה, אף על פי שעיקר השראת השכינה בקדש הקדשים ועיקר מקום היעוד הוא הקדש.

המאפיינים של כל אחד מחלקי המבנה ברורים:

המשכן מכוון בעיקר אל קדש הקדשים אין בו כלי עבודה- ארון כפורת וכרובים אינם כלים בהם עובדים את ה'. כל כניסה אל קדש הקדשים מתחילה בהקטרת קטורת שתפקידה לחצוץ בין הופעת השכינה לכניסת האדם. הכניסה אל קדש הקדשים הינה רק על ידי כהן גדול, ורק בעיצומו של יום הכיפורים לעבודות המיוחדות באותו יום (ארבע כניסות בלבד: הקטרת קטורת, הזאת דם הפר, דם השעיר והוצאת הרף והמחתה על פי חז"ל).

ולכן אין התייחסות בתורה לאפשרות של עבודה במשכן בקדש הקדשים או היועדות במשכן. בחלק מתיאורי הנביאים נזכר הקב"ה כיושב הכרובים המשמשים ככסא מלכותו. התורה אוסרת להסיר הבדים מן הארון (שמות כה, טו) ומקום הכסא. הכרובים הם עוף מעופף על מנת להדגיש כי שכינה יכולה להסתלק מן המקדש.

תפקידו של קדש הקדשים כמקום השראת שכינה, מתבטא גם בימי בית שני כאשר לא שרתה שכינה בישראל (יומא כא:) ובקדש הקדשים לא היו ארון, כפורת וכרובים והחדר הפנימי היה ריק לחלוטין. בתקופה זו, כאשר הכהן הגדול היה נכנס ביום הכיפורים לקדש הקדשים, הוא היה מניח את הכף ואת המחתה על אבן השתיה. מכיון שאין תחליף למקום השראת השכינה, לכן לא הוכנסו לקדש הקדשים כלים אחרים במקום הארון, הכפורת והכרובי,ם אלא החדר הושאר ריק כדי לבטא את חסרון הופעת השכינה.

זו הסיבה גם כן שבגללה היריעה הפנימית במשכן מורכבת מיריעות תכלת, ארגמן תולעת שני ושש, שפרט למסך המוביל אל המבנה פנימה אין כמותן בחוץ. זו גם הסיבה שהיריעות אינן מכסות את אדני הכסף המייצגים את בני ישראל, היות והמשכן מייצג את מקום נכחות השכינה.

הבדל זה מתבטא גם בקרסים המחברים את היריעות. בעוד שהקרסים המחברים את שתי המחברות של המשכן הם קרסי זהב, מתכת המאפיינת דווקא את מבנה המשכן עצמו. ביריעות העיזים נאמר כי הקרסים נעשים מנחושת, מתכת המאפיינת את חצר המשכן.

לעומת קודש הקדשים שהינו כאמור מקום המשכן, אהל מועד הוא מקום של עבודה. נקודה זו גם כן מתבטאת במספר נקודות, נזכיר את חלקן:

- הכלים המצויים בו הינם כלים של עבודה יומיומית, עבודת תמיד בה ישנו מפגש קבוע עם הקב"ה. בני ישראל מיוצגים בקודש על ידי העלאת נר תמיד ועריכתו מערב עד בוקר לפני ה' תמיד (ויקרא כ"ד, ג). כך גם לגבי לחם הפנים, בני ישראל שמים את הלחם על השולחן לפני ה' תמיד ברית עולם (ויקרא כ"ד, ח).

אם הכלים שבקדש מייצגים את הרהיטים המקובלים בכל בית (וכך מפורסמת ההקבלה לביתה של השונמית "ונשים לו שם מטה ושולחן וכסא ומנורה" - מוזכרים שולחן ומנורה^[3]), הלחמים ונר התמיד הם אותם הדברים הניתנים על ידי בני ישראל.

-יריעת העיזים מכסות גם את אדני הכסף המייצגים את בני ישראל, וזאת כאמור בשונה מן המשכן שאינו מקרה את אדני הכסף. בהקשר זה יש לציין כי שעירי עיזים לחטאת מובאים לרוב כקרבנות ציבור הבאים לכפר על בני ישראל (למשל ברגלים), ומכאן כי ישנו קשר מסוים בין יריעות העיזים לשעירי העיזים.

- שתי המחברות של יריעות העיזים מחוברות על ידי קרסי הנחושת. נחושת היא מתכת שאינה מצויה במבנה המשכן אלא רק בחצר, תחום המאפיין באופן מובהק את בני ישראל המקריבים שם את קרבנותיהם לה' על מזבח הנחושת.

 

לאחר שהובחנו היטב שני הכיסויים, כל אחד ומאפייניו, נחזור לשתי האמות ממערב לפרכת המבדילה בין הקדש לקדש הקדשים^[4].

יריעות העיזים מחולקות לשני חלקים, אשר מחלקים את המשכן לאגף חיצוני שאליו מותרת הכניסה, ולאגף הפנימי אשר אליו הכניסה אסורה. ברם, החלק הפנימי של יריעות העיזים איננו מתחיל בדיוק מעל הפרוכת, כפי שיכולים היינו לצפות. הקרסים המחברים את שתי יריעות העיזים ממוקמים, כאמור לעיל, שתי אמות לאחר מקום הפרוכת הנמצאת בדיוק תחת הקרסים המחברות את יריעות המשכן. נוצר, אם כך, מרחב של שתי אמות שהוא בעל מעמד כפול. מבחינת יריעות המשכן, המהוות כאמור את משכנו של הקב"ה בביתו, הרי שמרחב זה הינו חלק מקדש הקדשים. לעומת זאת, על פי מיקומן של יריעות העיזים, המסמלות את המשכן כמקום התוועדותם של בני ישראל עם הקב"ה, מרחב זה עדיין אינו חלק מקדש הקדשים והוא מהווה בעצם חלק מהקדש.

כאשר נכנס הכהן הגדול לשטח זה, הרי שמבחינתו הוא נמצא עדיין במסגרת הקדש, ואילו מבחינתו של הקב"ה הוא נמצא כבר בחצר הפנימית, בקדש הקדשים. המעמד הכפול הזה, הוא שמאפשר בעצם את הכניסה החלקית לקדש הקדשים. אלא, שכניסה זו זוקקת את העברתה של הפרוכת שתי אמות פנימה, שהרי הפרוכת היא שחוצצת בין החלק החיצוני בו מותרת הכניסה ובין החלק הפנימי שבו היא אסורה. נראה, כי הזזת פרוכת זו נעשית באמצעות ענן הקטורת המשמש כמסך החוצץ בין הכהן הנכנס לבין הארון.

 

לסוגיה זו בה עסקנו בשני השיעורים האחרונים, ישנם היבטים משמעותיים ביותר לגבי חלוקת מבנה המשכן. באופן פשוט ניתן לחלק את המבנה לשלושה חלקים:

המשכן- היריעות הפנימיות המכוונות בעיקר לקדש הקדשים - מקום בו ה' משרה את שכינתו.

האהל - יריעות העיזים המכוונות בעיקר לקדש,להיכל - מקום בו ה' נועד לבני ישראל והם באים לבקר בביתו

החצר - בה מזבח הנחושת – המייצגת את הקרבת הקרבנות של בני ישראל^[5].

בשיעורים הבאים נעסוק אי"ה בחלוקת המשכן - המבנה עצמו ובו הקדש וקדש הקדשים, לעומת החצר.