היחס בין מזבח למצבה | 1

במסגרת שיעורינו על איסור נטיעת אשרה אצל מזבח ה', נגענו באופן עקיף בסוגיית המצבה. בשיעור זה בכוונתנו לעמוד על ענינה של המצבה, ולבחון את ההבדלים בינה לבין המזבח. כמו כן, ברצוננו לבחון מדוע בסופו של דבר התורה התירה שימוש במזבח, אך אסרה את הקמת המצבה אף על פי שהכנענים עשו שימוש בשניהם בפולחנם.

 

שימושי המצבה

 

במקרא מצאנו את המצבה משמשת לצרכים שונים^[1]:

1. אבן זכרון למת.  כך יעקב המציב מצבה על קבורת רחל "היא מצבת קבורת רחל עד היום" (בראשית ל"ה, כ), וכך אצל אבשלום שהציב לעצמו מצבה בחייו "כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר את שמי" (שמואל ב י"ח, יב).

2. לזכרון הסכם. שימוש זה עולה בכמה מקומות:

- כך למשל לצורך זכרון הסכם קביעת גבול, כגון המצבה שהקים יעקב לפני היפרדו מלבן:

"ויקח יעקב אבן וירמה מצבה ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל ויאכלו שם על הגל. ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד... ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי ביני ובינך. ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי ביני ובינך. עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה"^[2].

המצבה משמשת כאן הן לעדות על ההסכם בין יעקב ללבן, והן לסימון הגבול ביניהם.

- בשעת כריתת הברית בין ה' לעם ישראל לרגלי הר סיני, משה מקים שתים עשרה מצבות עם מזבח. תכלית בניין המצבות לא מפורשת, אך מסתבר שהם נועדו להיות אות זכרון לברית, וסמיכותן למזבח רומזת שהיה להן אף ענין אצל עבודה ה'^[3].

- הנביא ישעיהו מנבא נבואה משיחית על שלטון ה' במצרים לעתיד לבוא, ושם הוא אומר:

"בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל-גְּבוּלָהּ לַה'. וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַה' צְבָא-וֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי-יִצְעֲקוּ אֶל-ה' מִפְּנֵי לֹחֲצִים וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם. וְנוֹדַע ה' לְמִצְרַיִם וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת-ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה וְנָדְרוּ-נֵדֶר לַה' וְשִׁלֵּמוּ"                                                                           (י"ט, יח-כג).

בדבריו מפורש כי יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים, ומצבה אצל גבולה לה'. המזבח בתוך הארץ והמצבה על גבולה, והם יהיו לאות ולעד לה' צבא-ות בארץ מצרים. המזבח והמצבה יהיו כביכול לאות לה' שיענה את המצרים, כאשר יצעקו אליו מפני משעבדים מעריצים.

לרוב בספרי הנביאים הראשונים, המצבה מציינת עבודת אלהים אחרים (מלכים א יז, י) יחד עם במות ואשרים. עם ישראל מצטווה לשבור את מצבות שבעת עממי כנען (שמות כג, כד) יחד עם המזבחות והאשרות (שמות לד, יג) ועם פסיליהם (דברים ז, ה; יב, ג). בדברינו להלן נתייחס למצבה ככלי פולחן וכזכרון לברית, ולא נתייחס אל תפקודה כהיותה זכרון למת או כעדות לסימון גבול.

תולדות השימוש במצבות פולחניות

ההופעה הראשונה של מצבה, הינה בהתגלות ה' ליעקב בבית אל:

"וישכם יעקב בבוקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה"

                                                   (בראשית כח, יח).

בפשטות הפסוקים: יעקב לקח מאבני המקום ושם מראשותיו, ובחלומו הוא רואה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. בנוסף, בחלומו רואה יעקב כי ה' נצב עליו^[4], מבטיח לתת לו את הארץ ואת ברכת הזרע ואומר לו כי ישמור עליו וישיבהו אל האדמה הזאת. עם יקיצתו, מגלה יעקב את התגלות ה' במקום, ואומר: 'אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים'. בתגובה לכך הוא לוקח את האבן ששם מראשותיו ושם אותה מצבה. בסוף דבריו הוא אומר כי האבן שהוא שם מצבה יהיה בית אלוקים.

מהפסוקים עולה כי ישנו קשר ישיר בין העובדה שה' ניצב עליו, סוג של התייצבות, לבין הלשון מצבה, ובעקבות עובדה זו יעקב שם את האבן מצבה.

בנוסף, מוזכרת המצבה בחזרתו של יעקב לבית אל. גם שם  נאמר:

"ויעל מעליו אלוקים במקום אשר דיבר אתו ויצב יעקב מצבה במקום אשר דיבר אתו מצבת אבן ויסך עליה נסך ויצוק עליה שמן"                                                 (בראשית לה, יג-יד).

כאן המצבה קשורה קשר ישיר להתגלות האלוקית הקרובה, ולדיבור שה' דיבר עם יעקב ועל כן הוא מציב מצבה במקום אשר דיבר אתו. חשוב להדגיש כי בחזרתו של יעקב לבית אל הוא בונה תחילה מזבח. יוצא כי באותו המקום ישנו גם מזבח וגם מצבה

חשוב לדייק בלשון הפסוק אשר בתחילה כתב כי לקח מאבני המקום ושם מראשותיו, ואילו בבוקר נאמר כי לקח את האבן ששם מראשותיו.

רש"י על אתר מביא את המדרש האומר כך:

"וישם מראשותיו... התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת וזהו שנאמר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו" (שם יא, ד"ה וישם).

הרשב"ם כדרכו הפשטנית כותב:

"ויקח אחת מאבני המקום כדכדתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו"     (שם).

מהי המשמעות של שימת האבן למצבה?

יש לשים לב כי יעקב לקח את האבן ששם מראשותיו ושם אותה למצבה. בפשטות השינוי לא חל באבן עצמה, אלא במשמעות המיוחסת לה ובשימתה למצבה.

הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' אומר:

"לא הציבה, אלא במקום שעמדה תיקן עמדתה מעט"

                            (בראשית כ"ח, יח ד"ה וישם אותה מצבה).

בדומה לכך בשמות (מ', ד) הוא מבאר כי משמעות שימה שיהא מתוקן כפי הצורך, בבראשית (ב', ח) כתב שמשמעות שימה בדיוק ובבראשית (ו', טז) כתב שמשמעותו בכשרון דעת דוקא^[5].

הספורנו על אתר אומר:

"קידש אותה שתהיה מצבה כשיקימנה בשובו כמו שהעיד עליו הכתוב שעשה בלכתו שם באמרו 'ויצב יעקב מצבה במקום אשר דיבר אתו מצבת אבן ויסך עליה נסך' (בראשי לה, יד)" (שם פס' יח' ד"ה וישם).

לפי הספורנו, שימתה למצבה הוא קידוש האבן.

הרד"ק על אתר מבאר כי יעקב הציב את המצבה על קומתה.

הרב הירש עומד על המשמעות הרוחנית של לקיחת האבן ושימתה למצבה, תוך השוואה בין המצבה למזבח, וכך דבריו:

"מבואר במקומות רבים, שהמזבח נבנה בידי אדם, ובו הארץ, כביכול, מתורממת אל-על. משום כך מצאנו בספר יחזקאל (מג, טו), שהמזבח נקרא בפשטות: 'הראל'. ואכן, מתקבל מאוד על הדעת, שהמזבח שבמקדש הוא סמל להר סיני; אש המערכה שבראש המזבח מקבילה ל'אש אוכלת בראש ההר' (שמות כד, יז) וכן הוא אומר בתהלים (סח, יח): 'ה' בם סיני בקודש'. ה' ירד משמי שמים וצמצם את שכינתו בתחום האדם: 'ה' בעם, והר סיני במקדש'. ומסתבר, שיש לפרש כך גם בפרשת התמיד: 'עולת תמיד העשויה בהר סיני' (במדבר כח, ו).

אפייני הדבר: התפיסה היהודית של המקדש שונה מתפיסת בני נח: אנחנו רשאים להקריב רק על גבי מזבח, - העשוי אבנים אחדות; ואסור לנו להקריב על גבי מצבה, - העשויה אבן אחת, כלקיחתה מידי הטבע. אנחנו מצווים לבנות את המזבח; וגם אסור לנו להעמיד 'על גבי כיפין ועמודים' (מכילתא כ, כד); המזבח קרוי 'מזבח אדמה' (שמות כ, כא): עליו להיות מחובר לאדמה (זבחים נח.) – כהמשך לאדמה. שכן, זה עיצומו של המזבח: בו מתרוממת האדמה אל ה' – בזכות מעשה האדם. לקחת אבן אחת ולהקריב על גבה, - פירושו: להישאר במעמד הטבע. ואילו המזבח הבנוי מסמל: התרוממות מעל למעמד הטבע והתעלות דרך יצירה אל מעמד האדם החפשי – כדי לעלות משם אל ה'. ובכן שעה שנח בנה מזבח לה' – בארץ שניתנה לו שנית -, הוא הקדיש את כל הארץ ועשאה למקדש: מעשה העאדם ישים שם אבן אל אבן, - עד תהיה כל הארץ הראל מקודש.

שעה שעמים אחרים מבקשים להתקרב לאלהיהם, הרי הם יוצאים מחוץ לתחום האדם; כסבורים הם, שהאל יימצא להם רק בטבע. אמת, ה' יימצא לאדם גם בטבע; אך עיקר שכינתו היא בתחום חיי האדם. שם מתגלה גבורת ה', - ואילו כאן מתגלה חסדו. משום כך, יתרה היא קדושת המזבח – בהשואה אל המצבה, הנתונה מידי הטבע. רעיון זה הוא עיקר גדול במקדש: היה אסור לנטוע עץ בכל גבול המזבח; וקורת עץ לא נראתה בבניין המקיף את המזבח (דברים טז, כא; וע' ספרי שם)"              (בראשית ח', ד).

ובפירושו בהמשך:

"מצבה היא אבן אחת, מזבח – במה עשויה אבנים; המצבה ניתנה מידי הטבע, המזבח נוצר בידי אדם. לפני מתן תורה התגלתה ההשגחה בראש וראשונה בהליכות הטבע ובגורל האדם, הוה אומר: במה שהאדם קיבל מאת ה'; לכך מקבילה מצבה: האבן הלקוחה מהבריאה, לדבר עלילה אלהית. אחרי מתן תורה חפץ ה' להתגלות – לא במה שהוא השפיע על האדם, - כי אם במה שהאדם פועל בשפע הזה; הן זו תעודת מתן תורה: מעשי האדם יעידו על כבוד ה'; ומאז נאסרה המצבה"          (שם כ"ח, יח).

הרב הירש עומד כאן על נקודה עמוקה המבדילה בין מזבח למצבה: המזבח נבנה בידי אדם וכביכול על ידי בניה זו הארץ כולה מתרוממת אל על. בכך מהווה המזבח סמל להר סיני. על כן ישנה חובה לבנות מזבח העשוי מספר אבנים, ובזכות מעשה האדם, האדמה מתרוממת אל ה'. על ידי העשיה האנושית האדם מתרומם מעל למעמד הטבעי, והתעלות זו על ידי מעשה יצירתי מאפשרת לאדם להתעלות אל ה'.

המצבה לעומת המזבח נשארת במעמדה הטבעי, ועל כן באופן מעשי, שימת האבן למצבה פירושו לקיחת האבן במצבה הטבעי והשארתה במצב הזה בלי לנגוע בה. הרב הירש מבין כי מצב זה מאפיין את המציאות עד מתן תורה, בה ההשגחה מתגלה בהליכות הטבע ובגורל האדם במה שקיבל מה'. לכך מקבילה המצבה, אבן הלקוחה מהבריאה לזכר עלילה אלוקית, ואחרי מתן תורה היא נאסרה.

אחרי מתן תורה התגלות ה' לאדם הינה יותר במה שהאדם פועל, מאשר במה שה' משפיע על האדם. מעשי האדם מעידים על כבוד ה' ובזה מתאימה הבחינה של המזבח.

ברור כי על פי ההסבר של הרב הירש, במשמעות המצבה טמונה גם הסכנה שבה בעצם עובדים את הטבע עצמו, או את המצבה כמייצגת את האלוהות עצמה.

ביאור נוסף בעניין זה מופיע בדברי הרמב"ן המבאר כך:

"כבר פירשו רבותינו (ירושלמי ע"ז ד, ה) ההפרש שבין המצבה למזבח, שהמצבה אבן אחת והמזבח אבנים הרבה. ונראה עוד שהמצבה תעשה לנסך עליה נסך יין וליצוק עליה שמן לא לעולה ולא לזבח, והמזבח להעלות עליו עולות ושלמים. ובבואם לארץ נאסרה עליהם המצבה מפני ששמו אותה הכנענים להם לחוק יותר מן המזבחות, אף על פי שכתוב בהם את מזבחותם תתוצון (שמות לד, יג), או שלא  רצה לאסור הכל והשאיר המזבח שראוי לנסך ולקרבנות"

                                         (בראשית כ"ח, יב ד"ה וישם).

הבדל ראשון שמצביע עליו הרמב"ן הינו בצורת המזבח העשוי ממספר אבנים יחדיו לעומת המצבה שהיא אבן אחת. אולם ההבדל המהותי יותר הוא ביעוד של כל אחד מהם: המצבה מיועדת לנסוך יין וליציקת שמן ולא לקרבן עולה או זבח, ואילו המזבח מיועד להעלת עליו קרבנות. אך, עפ"י הסברו של הרמב"ן מכניסת בני ישראל לארץ נאסרה המצבה, והמזבח ישמש גם לקרבנות וגם לנסך.

הרמב"ן חולק על דעתו של הרשב"ם המבאר:

"משח אותה לקדשה להקריב עליה קרבנות בשובו כדכתיב במשכן וכליו וימשחם ויקדש אותם (במדבר ז, א) וכן מוכיח לפנינו אנכי הא-ל בית אל אשר משחת שם מצבה (להלן לא, יג) יהיה בית אלוקים (פס' כב) לקרבנות"

                                                                  (שם יח, ד"ה ויצוק).

לפי הרשב"ם גם המצבה משמשת כמקום להקרבת הקרבנות ולא רק לניסוך שמן.

מהי משמעות יציקת השמן על ראש המצבה?

הבנה פשוטה של ייעוד המשיחה מביא הרד"ק:

"כדי להכירה בשובו דרך שם שיעשה שם מזבח ויקריב עליו כי כתם השמן לא ימחה במי מטר. או היה יציקת השמן לעבודה כמו ניסוך היין. וכן עשה בשובו שמצבה שהקים אמר 'ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן' (ל"ה, יד). וכל זה היה לאות ולסימן שיירשו בניו את הארץ כמו שכתבנו באברהם ויצחק כי היו הם עושין בארץ כרצונם כי הנה יעקב לקח האבן ההיא ושם אותה מצבה ואין מי שייקח אותה לצרכו ולא אפילו בעל השדה וכמו שהציבה כן מצאה ובנה שם מזבח בשובו כאדם הבונה בשלו ואין מוחה בידו"        (שם).

הרד"ק מעלה שתי הבנות לעניין יציקת השמן על ראש המצבה:

הרב הירש על אתר מבאר אף הוא את מהות יציקת השמן על ראש המצבה:

"שמן על ראשה, כדי להקדיש את האבן, כדוגמת משיחת כלי המקדש: מה השמן הזה אין מתערב בשאר משקים, כך החפץ הזה ייבדל להקדישו מהשאר. או: במובן הנסכים. כדרך שלאחר מכן היו מנסכים יין, וכך מסמלים שכל שמחה מידי ה' ניתנה, ולו היא קדושה, ('תירושי המשמח אלוקים ואנשים' – שופטים ט, יג), וכדרך שהיו מנסכים מים, ללמד שלא רק מה שהאדם זוכה לו כדרך יוצאת מן הכלל, אלא כל טיפת מים הנה מתנת ההשגחה, הקושרת אותו עם ה': אף כאן היה מנסך שמן, הוא סמל הבריאות והשלום - 'להצהיל פנים משמן' (תהילים ק"ד, טו) - וכך היה מביע, כי שמירה ורוב שלום יינתנו לו מידי ה': אף הם - ברכת ה', החוזרת ומוקדשת לו"            (בראשית כ"ח, יח).

מעבר לעניין הקדשת האבן שהוזכרה כבר לעיל, הרב הירש מוסיף את ההבנה כי בנסך מבטאים את השייכות של כל מה שיש לאדם לקב"ה גם הדברים הטבעיים והפשוטים כשמן ומים.