דילוג לתוכן העיקרי
המקדש במקרא ז -
שיעור 193

היחס בין מזבח למצבה | 2

 

פתיחה

 

בשיעור הקודם, התייחסנו בין השאר לשתי המצבות שהוקמו על ידי יעקב אבינו בבית אל. ראינו כי בשני המקומות הקמת המצבה קשורה בדיבור של ה' עם יעקב לפניה, ובקריאת שם המקום בית אל לאחריה.

 

להשלמת הבנת עניינן של המצבות אצל יעקב, ברצוננו להתייחס להפיכת המצבה לבית א-להים, וכן לשאלה מדוע יעקב מקים מצבה ולא מזבח.

הפיכת האבן לבית א-להים

כיצד האבן אשר יעקב שם מצבה, הופכת להיות בית א-לוהים? באיזה אופן יש להבין את דברי יעקב הללו? הפרשנים הציעו הבנות שונות לביאור העניין:

1. חלק מן המפרשים אינם קושרים בין האבן עצמה לבית
א-לוהים, אלא בין המקום לבית הא-לוהים. כך למשל החזקוני על אתר אומר:

"מקומה יהיה בית א-לוהים".

כמו כן מבאר הנצי"ב על אתר:

"לקדש כל סביביו כמו בית א-להים כי כל אשר בתוכו קודש, ועל כן לא האבן תהיה בית א-לוהים אלא מקום האבן".

כך גם ברמב"ן וברד"ק, ובדרך זו מובן גם השימוש בלשון זכר "יהיה" ולא תהיה.

2. הרב הופמן בפירושו מציע כיוון אחר:

"זה הסבר לאופן שבו רוצה יעקב לעבוד את ה'. אותה מצבה שהקים זה עתה לזכרון לגילוי השכינה, שהיה לו כאן הוא ירחיב אותה עד שתהא בית א-לוהים, דהיינו בית אשר בו יעבוד אותו ית', אין הוא רוצה להקים בית ה', כי זה יהיה בית שבו נוכח ה' שבו מתגלית השכינה. בית כזה לא יבנה אדם אלא על פי ציווי מיוחד שלו ית' כשה' מבטיח נוכחותו בו, כשאמר תחילה ושכנתי בתוכם. יהיה זה גילוי יומרה רבה מצד אדם אם יבנה בית לה' על דעת עצמו ויתבע שהשכינה תשרה בתוכו, אבל לבנות בית א-להים, בית שנועד לעבודת א-לוהים כזה יכול וצריך האדם לעשות על דעת עצמו" (בראשית כ"ח, כ-כב).

הרב הופמן מבחין כאן הבחנה בין בית א-להים בו מתגלית השכינה, לבין בית א-להים בו האדם עובד את ה'. אין בכוחו של האדם לבנות ביזמתו בית ששכינה תשרה בתוכו, אך יש ביכולת האדם לבנות בית שנועד לעבוד את הקב"ה וזוהי כוונת יעקב ואמירתו בהקשר זה.

3. הבט נוסף הקשור בהפיכת האבן לבית א-להים, קשור בצביון בית אל בימי יעקב ההופכת להיות המקום המקודש בהא' הידיעה. הכינוי בית א-להים רומז באופן מובהק למהות זאת. עניין זה קשור גם בזיהוי המופיע בחז"ל בין בית אל להר המוריה ובין האבן הזאת לאבן השתיה.

בית א-להים ושער השמים מבטאים את שתי הבחינות העיקריות של המקדש: מקום השראת השכינה והנוכחות האלוקית בעולם, ומקום התפילה והעבודה האנושית.

בפשטי הפסוקים לעניות דעתנו מדובר על בית אל – היא לוז, בצפון נחלת בנימין, ולא בירושלים ובהר המוריה. אך, עצם ההקבלה הזאת מלמדת כי "המקום" שמדובר עליו הינו המקום המקודש על האבות, בו מתרחש המפגש עם הקב"ה בין על ידי העבודה האנושית ובין בהשראת השכינה[1].

מדוע יעקב מקים מצבה ולא מזבח?

ה'משך חכמה' (בראשית כח, יח ד"ה ויקח), שואל מדוע יעקב הקים מצבה ולא בנה מזבח? הוא עונה, כי יעקב חשש שאם יבנה מזבח, יקריבו עליו יושבי הארץ עבודה זרה. לכן הוא מקים מצבה, עליה לא נהגו העכו"ם להקריב קרבנות, כמו שאמרו בספרי: "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוקיך" (דברים טז, כב) שהייתה אהובה בימי האבות.

דברים אלו דורשים עיון מפני שבחזרתו של יעקב מחרן, מבואר כי הוא בונה באותו מקום מזבח:

"ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו הא-להים בברחו מפני אחיו... ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן ויסך עליה נסך ויצוק עליה שמן"   (בראשית ל"ה, ז-יד).

מזבח זה נבנה בעקבות ציוויו של הקב"ה את יעקב לקום ולעלות לבית אל, לשבת שם ולעשות שם מזבח "לא-ל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך".

בפשטות, מטרת בניין מזבח זה הינה כדברי הספורנו:

"לתת הודאה על שקיים לך ההבטחה שעשה שם כענין אמרם מברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה".

בהמשך דברינו נתייחס ליחס בין המזבח למצבה שבונה יעקב.

המצבה - ייחודה ומהותה

להשלמת התמונה, ברצוננו לעמוד על ייחודיותה של המצבה ומהותה, וזאת מתוך התבוננות כוללת במצבות שבנו האבות.

הזכרנו בשיעור הקודם, כי שאר האבות לא הקימו מצבות משום סוג שהוא. בהמשך אמנם מצינו את משה מקים שתים עשרה מצבה לרגלי הר סיני (שמות כ"ד, ד), אך לדורות אסרה זאת התורה כפי שנאמר:

"וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱ‑לֹהֶיךָ" (דברים ט"ז, כב).

וביאר רש"י (על פי ספרי דברים פיסקא קמו):

"אשר שנא - מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא כי חק היתה לכנעניים, ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה זרה"[2] (שם).

מעניין פירושו של ספורנו לאיסור:

"הביא שלושה דומים מענין דברים שהם נאים כפי החוש ונמאסים מפני מומם הרוחני... שנית, המצבה, שאף על פי שהיתה לרצון קודם מתן תורה, כאמרו 'ושתים עשרה מצבה' (שמות כ"ד, ד), וזה כי היה עניינה כאילו המקריב ניצב תמיד לפני הקודש כענין 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהילים ט"ז, ח), ונפלו מזאת המדרגה בענין העגל, כאמרו שם 'כי לא אעלה בקרבך' (שמות ל"ג, ג)".

הבנה זו תואמת את הקשר העולה במקראות בין "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" והתגלות הדיבור הא‑לוהי ליעקב, ובין "וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה" וקריאת שם המקום בית א-ל, בית א‑לוהים.

בין מזבח למצבה

ראינו בשיעור הקודם כי על פי הרמב"ן, ההבדל בין מצבה למזבח הוא כפול: מבחינת הצורה- מצבה היא אבן אחת, ומזבח  אבנים הרבה; מבחינת השימוש- מצבה נועדה לניסוך יין ויציקת שמן, ואילו מזבח לקרבנות[3].

להלן נלך בעקבות נחמה ליבוביץ (עיונים לספר בראשית, מצבה ומזבח, עמ' 274-270), שביארה יפה את משמעות ההבדלים בין מצבה למזבח על פי דברי הרב קוק (בדבריה היא דנה גם בדברי הרש"ר הירש בהם עסקנו בשיעור הקודם).

ואלו דברי הרב קוק (ההערות בסוגריים מרובעים – של נחמה ליבוביץ):

"ראינו שמצבה היתה אהובה בימי האבות ונשנאה אחר כך לגמרי, בלא שום היתר זמני. מהו תוכן מצבה ביאר הרמב"ם בהלכות עבודה זרה, שהוא בניין שמתקבצים לעבודה סביבו. וראוי להתבונן על הקו המבדיל בין מרכז שמתקבצים לעבודה סביבו, שנתרחק, ובין בניין שמתקבצים לעבודה בתוכו, שנשאר אהוב.

הנה בפסחים פח ע"א אמרו חז"ל: 'מאי דכתיב (ישעיה ב', ג): 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א‑לקי יעקב'? – לא כאברהם שקראו 'הר' ולא כיצחק שקראו 'שדה', אלא כיעקב שקראו 'בית' '.

ביאור הדבר, כי מראש אמנה, כשהחל איתן האזרחי [אברהם] לקרא בשם ה', הלוא לא היתה הקריאה מפורטת בדרך עבודה מיוחד ומסודר להלכותיו [כוונתו לעבודת ה' שלפני מתן תורה, בטרם היות מצוות, חוקים ומשפטים המיישרים דרכי אדם בכל פעולה הנעשית, בכל שטחי החיים], כי אם להפנות את הלבבות בכלל לשם ה' א‑ל עולם קונה שמים וארץ. וסגנון זה אינו מניח הבדל בין עם לעם וכל באי עולם יוכלו יחד להתקבץ לעבוד את ה' וזאת היא הוראת המצבה: נקודה מקודשת מרכזית, שהכל מתקבצים לעבודה סביבה באין הבדלה.

אבל מעמד כזה הוא רק מעמד של הכשרה. מגמתה העליונה היא, שתבוא לעולם אותה הסגולה של העבודה הרצויה, המסודרת ברוח ה' ומיוחדת לישראל עם סגולה, ולזאת המדרגה אין כל באי עולם ראויים להשתתף בשווה. ויעקב כאשר ראה את הסגולה המיוחדת, העתידה להופיע מזרע ברך ה' אשר יפרח ממנו, אמר אז: 'והאבן הזאת אשר שמתי מצבה' – לא תהיה עוד מצבה חופשית, שהעבודה תהיה מרוכזת סביבה בלא הבדלת מחיצות, כי אם 'יהיה בית א‑לקים', בית מיוחד מוקף מחיצות, שרק הראויים לו יכולים לבוא אליו. וכל העמים אין להם עדיין שום מושג איזו תועלת יש בכל אותה הפרטיות המסודרת, בכל אותם גופי הלכות של תורה ומצוותיה, שישראל מצטיינים בהם בכל מעשיהם...

אבל אף על פי שבזמן הזה עדיין לא זרח האור ולא הוכר הכוח החי העליון מההופעה העליונה המבורכה אשר לחלק יעקב בגופי תורתו המיוחדת לו, העולה על הכלליות של הקריאה 'בשם ה' א‑ל עולם' בכמה מעלות; לעתיד לבוא, כשיראו כל באי עולם מה פעלו אלה החוקים והמשפטים, הדקדוקים וגופי ההלכות על אומה זו הנפלאה, שנתקיימה בנסי נסים, וצצה ופרחה בקדושתה המיוחדת גם בימי עוניה ומרודה וזכתה לאורה גדולה בעת תבוא התגלות צדקתה וכבודה, יאמרו כולם: מעתה נדע שלא די לנו באותה ההכללה של קריאה בשם ה' לבד, במושג האמונה הערום, אשר חשבנו אותו למספיק לכל התפקידים הנשמתיים, אלא צריכים אנו לעלות אל הר ה' הקורא בכללות לקדושת אמונת ה' וחברתו בכלל, למען נבוא אל הבית פנימה, 'אל בית א‑לקי עולם'"    (אגרות הראי"ה ח"ג איגרת תשמ"ו, עמ' י).

כלומר: ההבדל בין מצבה למזבח הוא שסביב המצבה מתקבצים הכול בלא הבחנה והבדל ובלא הגבלות ומצוות מיוחדות, בעוד שבמזבח חלות הגבלות מדויקות - חוקי התורה ומצוותיה. בדומה לבית, שיש לו גדרים וגבולות, ומבחין בין מי שבתוכו למי שמחוצה לו: בין ישראל לעמים.

לאחר מתן תורה שוב אי אפשר להסתפק במושג האמונה העירום, ועל מנת לבוא לבית ה' יש להגדיר במצוות מדויקות את חובות האדם כלפי הקב"ה ואת יחסו אליו. מעניין כי בנקודת המעבר בין מצבה למזבח - מתן תורה - מקים משה למרגלות הר סיני מזבח ושתים עשרה מצבה (שמות כ"ד, ד)[4].

כאמור, שתי המצבות שהקים יעקב אבינו, הן בהליכה לחרן והן בחזרה משם, מוקמות בעקבות ההתגלות וכתגובה לה, ומסמלות במידה רבה את גילוי השכינה הקרוב והמשמעותי: התייצבות, ולא רק היראות. לפיכך משמשת למצבה אבן טבעית. גם המצבה האחרונה שהוקמה בהיתר - המצבה שמקים משה למרגלות הר סיני - מייצגת את ההתגלות הא‑לוהית בהר סיני לעם ישראל כולו לשבטיו.

זוהי גם ההופעה הראשונה במקרא של הנסך, שעניינו כאן: מעשה קידוש האבן[5]. אין משנים דבר באבן עצמה, ומעשה הניסוך הוא יציקת הנוזל מלמעלה למטה, לאמור: זהו סימון מוחשי באבן הטבעית של זיקתה לקב"ה.

אם אכן זהו ייעודה של המצבה - לסמל את ההתגלות הא‑לוהית והשראת השכינה - הרי מבואר היטב מדוע נאסרה לדורות. המזבח מבטא במהותו, כבר מתקופות קדומות, את המקום בו עובד האדם את ה'. המצבה, לעומתו, מייצגת את ההתגלות הא‑לוהית - דבר שיבוטא בעתיד על ידי המקדש כולו. במעמד הר סיני מצויה נקודת המעבר בין שתים עשרה המצבות שמקים משה, לבין המשכן המחליף את המצבה, ובכך אוסר אותה לדורות: מעתה המשכן הנו מקום השראת שכינתו של הקב"ה, והמזבח נשאר מקום עבודה בלבד.

לאור זאת גם יובן מדוע קורא יעקב למקום המצבה בית א‑לוהים, שהרי בית א‑לוהים עתיד להיות המשכה של המצבה. דווקא יעקב אבינו, מקים המצבות, הוא שקורא למקום "בית". עד עתה הקימו האבות מזבחות, שעניינם הכרת תודה על מעשי ה'; יעקב הוא הראשון שמקים גם מצבה, המייצגת את ההתגלות וההתייצבות הא‑לוהית.

הזכרנו בשיעורים קודמים את דברי דוד בתהילים – "עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב". דוד מזכיר דווקא את יעקב בהקשר למקדש, מכיון שהוא מבטא את המציאות השלימה. עד עתה הקימו האבות מזבחות שעניינים הכרת תודה על מעשי ה'. יעקב הוא הראשון שמקים גם מזבח המייצג את העבודה, וגם מצבה המיצגת את ההתגלות הא-להית, ובכך מסמל את השלימות.

מהבנה זאת נובע, כי מהותה של המצבה הינה גילוי של התגלות אלוקית ועל כן היא קשורה באופן ישיר בדיבור של ה' עם יעקב אבינו וכך גם בהר סיני. בהקשר זה, מובנת מאוד העובדה כי המצבה הינה אבן טבעית, בה לא חל כל שינוי והיא מבטאת בכך את ההתגלות האלוקית, וייתכן כי הנסך מסמל גם עניין זה.

על פי זה מובן איסורה לדורות כשישנו מקדש המבטא בעצם קיומו את הנוכחות וההתגלות האלוקית.

לעומתה, המזבח ביסודו הוא מקום עבודת האדם את הקב"ה וכך הוא נשאר הן כשהוא עצמאי והן כשהוא חלק מן המקדש, ואף על פי שהן מזבחות והן מצבות אצל עובדי עבודה זרה בארץ ישראל, המצבה נאסרה ותחליפה ברור והמזבח נשאר אצל עם ישראל לדורותיו עד חורבן הבית השני.

 

בתום סדרה זו נעבור ללמוד תולדות עבודת ה' במזבחותבמסגרת זו נעסוק בקשר בין הקב"ה ועם ישראל, בעבודת ה' ובתולדות עם ישראל, לאור דברי הנביאים והתפתחות ההיסטוריה.

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ג

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * *

 

 

[1] בסוגיה זאת עסקנו בהרחבה בשיעורים על תולדות השראת השכינה (6) בשיעור על עבודת ה' של יעקב אבינו בסעיף א' בשיעורי בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון בנושא המקדש לשנת תש"ע.

[2]   וברמב"ן על בראשית כ"ח, יח: "ובבאם לארץ נאסרה עליהם המצבה מפני ששמו אותה הכנענים להם לחק יותר מן המזבחות, אף על פי שכתוב בהם 'את מזבחותם תתוצון' (שמות ל"ד, יג), או שלא רצה לאסור הכל, והשאיר המזבח שראוי לנסך ולקרבנות".

[3]   מכילתא דרשב"י (שמות כ"ד, ד) רומזת להבדל מעט שונה בשימוש: " 'ויבן מזבח' לעבודה. 'ושתים עשרה מצבה' כנגד שנים עשר שבטים"; משמע שרק המזבח הוא לעבודה, ואילו המצבה נועדה לייצוג לפני ה' בלבד.

[4]   ומעניינת הערתו של החזקוני שם (בעקבות פירוש הבכור שור): "כדכתיב 'והגבלת את העם סביב' (שמות י"ט, יב) ג' שבטים במזרח וג' במערב וג' בצפון, כסדר שהיו במדבר שרויין סביבות המשכן". המצבות דומות אפוא למשכן; ואם כן משעה שיש משכן, כביכול שוב אין צורך במצבות. וראה להלן.

[5]   במובן מסוים הדבר דומה אולי למשיחת כלי המשכן והכוהנים בשמן המשחה (אם כי כאן אין משיחה אלא יציקה).

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)