היחס בין תקיעת שופר לתפילה

במרכזם של דיני יום ראש השנה עומדת המצווה לתקוע בשופר. כפי שמתארת הגמרא במסכת ראש השנה (טז.), אנו תוקעים בשופר של איל, על מנת שהקב"ה יזכור לנו את עקדת יצחק. אמנם, בנוסף לכך, בחירת המקום והזמן לקיום המצווה - במהלך התפילה, מצביעה על כך שתקיעת השופר משקפת צורה ייחודית של תפילה. גם הדרך שבה התפילה מעצימה את המסרים החבויים בשופר מצביעה על כך; אמירת פסוקי מלכויות, זיכרונות ושופרות בתפילה מחזקת את הרושם שלתקיעת השופר יש תפקיד בלתי מבוטל בתוך מערכת התפילה.

יש קשר בין השופר לתפילה

שתי סוגיות נפרדות במסכת ראש השנה תומכות בתפיסה הרואה את תקיעת השופר כמרכיב של התפילה. המשנה בדף כו. מתארת מחלוקת לגבי השימוש בקרן של פרה כשופר:

"משנה. כל השופרות כשרים, חוץ משל פרה מפני שהוא קרן. אמר רבי יוסי: והלא כל השופרות נקראו קרן, שנאמר 'במשך בקרן היובל' (יהושע ו', ה).

גמרא. (...) עולא אמר: היינו טעמא דרבנן, כדרב חסדא; דאמר רב חסדא: מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה - לפי שאין קטיגור נעשה סניגור... שופר נמי מבחוץ הוא! כיון דלזכרון הוא - כבפנים דמי".

אחד הנימוקים המובאים בסוגיית הגמרא לשיטת החכמים, הפוסלים קרן של פרה, הוא שהפרה מעלה בזיכרון את חטא העגל, ו'אין קטגור נעשה סנגור', כלומר, אנחנו מעוניינים להימנע להזכיר את החטאים כאשר אנחנו מבקשים מחילה. הגמרא דנה בעיקרון של 'אין קטגור', אך בשלב מסוים מתברר שהעיקרון חל רק לגבי מעשים הנעשים 'בפנים', היינו בקודש הקודשים ביום כיפור; ובכן, יישום העיקרון לתקיעת שופר מוטל בספק! תשובת הגמרא היא שכיוון שתקיעת השופר היא "לזיכרון" (מונח המשמש לעתים קרובות בהקשרים של תפילה) - היא נחשבת כאילו היא נעשית בקודש הקודשים. סוגיה זו, המדגישה את מרכיב הזיכרון שבשופר, מתארת בבירור את תקיעת השופר כפעולה המשפיעה על התפילה.

סוגיה נוספת שמדגישה את הפעולה הזו נמצאת בהמשך אותו דף, בעמוד הבא (כו:):

"משנה. שופר של ראש השנה של יעל פשוט... בתעניות בשל זכרים כפופין...

גמרא. אמר רבי לוי: מצוה של ראש השנה ושל יום הכפורים בכפופין ושל כל השנה בפשוטין... במאי קמיפלגי? מר סבר: בראש השנה - כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי, וביום הכפורים - כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי; ומר סבר: בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי, ובתעניות כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי".

נחלקו התנאים - תנא קמא במשנה, ורבי לוי בברייתא המובאת בגמרא - האם יש להשתמש בשופר כפוף (מעוקם) או פשוט (ישר) בתקיעות של ראש השנה, יום כיפור (בשנת היובל) ותעניות. הגמרא תולה את הדיון בצורתו של השופר בשאלה בסיסית יותר לגבי אופי התפילה הנדרש במועדים אלו: האם התפילות צריכות להיות ישירות ופשוטות, בעיניים מופנות מעלה כלפי השמים, או שעליהן להיות מעוקלות וכפופות, בפנים מורכנות כלפי הארץ (אולי כסימן של ענווה). הצורה והאפיון שנבחר לתפילה ישפיעו בהתאמה גם על צורתו של השופר. בקושרה את צורת השופר לאופי התפילה - מאששת הגמרא את הנחתנו שיש קשר בין התקיעה לתפילה.

השופר מעלה את התפילה בדרגה ובעוצמה

שתי הסוגיות הללו הראו על קשר כללי בין השופר לתפילה; סוגיה שלישית מראה באופן ברור מה תפקידו של השופר ומהי השפעתו על התפילה. כפי שהוזכר לעיל, התנאים נחלקו על כשרותו של שופר העשוי מקרן של פרה לתקיעה. לפי הקריאה הפשוטה במשנה, תנא קמא פוסל קרן של פרה משום שהתורה מתייחסת אליה כ"קרן" ולא כשופר. רבי יוסי, המכשיר קרן של פרה, מחפש (על פי סוגיית הגמרא) פסוק שבו גם קרן של פרה מתוארת כשופר:

"ורבי יוסי אמר לך: דפרה נמי אקרי שופר, דכתיב 'וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר' (תהילים ס"ט, לב), אם שור - למה פר, ואם פר - למה שור? אלא מאי שור פר - מִשּׁוֹפָר".

במזמור ס"ט בתהילים מבטיח דוד המלך לקב"ה שאם הוא יציל אותו מאויביו, דוד יפאר את שמו באמירת הלל: "אֲהַלְלָה שֵׁם אֱלֹהִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה, וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס" (פס' לא-לב). הפירוש המילולי של הביטוי "מִשּׁוֹר פָּר" הוא שההלל יהיה משובח יותר מהקרבת שור או פר לקרבן. אך רבי יוסי מצמיד את שתי המילים וקורא "משור פר - מִשּׁוֹפָר". רוצה לומר, ההלל יהיה משובח אפילו יותר מזה הנעשה על ידי תקיעת השופר. רבי יוסי לומד מהתייחסות מרומזת זו שגם קרן של פרה יכולה לשמש כשופר. מסר אחד עולה בבירור מסוגיית הגמרא: התפילה והעבודה, כשמתלווה אליהן תקיעת השופר, נמצאות במדרגה הגבוהה ביותר של תפילה. כלומר, השופר משפיע על התפילה ומשפר את עוצמתה. דוד מציג תפילת הלל מלוּוָה בתקיעת שופר כצורה המובחרת ביותר של תפילה. אמנם, לא מבואר בפירוש בסוגיית הגמרא באיזה אופן בדיוק השופר משנה ומשפר את עבודת התפילה.

קיצור הדברים: מצאנו בשתי סוגיות הוכחות ליחס פעיל בין התפילה ותקיעת השופר. סוגיה שלישית הוכיחה במפורש ששופר תורם להעלאת דרגתה של התפילה. הדרך המדויקת שבה דבר זה נעשה - עדיין טעונה בירור.

תקיעת השופר - זעקת הבהמות

תשובה אפשרית אחת לשאלה זו עולה מדברי סוגיית התלמוד הירושלמי במסכת תענית (פ"ב ה"א), העוסקת בתפקיד שממלא השופר במהלך התפילות המיוחדות לתענית ציבור:

"אמר רבי יעקב דרומיא: ולמה תוקעין בקרנות? לומר - חשבינו כאילו גועים כבהמה לפניך".

לדעת רבי יעקב מרומי תפקידה של התקיעה בתענית היא לבקש מהקב"ה שירחם עלינו כאילו היינו בהמות פשוטות. השופר משקף ניסיון להחליף את הדיבור האנושי, המורכב והמתוחכם, בקריאה 'בהמית' פשוטה. אנחנו מכירים בכך שכבני אדם אין לנו זכות לבקש רחמי שמים, אך אנו מבקשים מהקב"ה שירחם עלינו כשם שהוא מרחם על חיות היער.

הלכה מעניינת המובאת בסוגיה בתלמוד הבבלי (כז:) עשויה להיות השלכה של תפיסה מעין זו. הגמרא פוסלת לתקיעה שופר שהפכו אותו - הרחיבו את פיו, ומנגד הפכו את צדו הרחב להיות נקב הנחת הפה:

"הפכו ותקע בו - לא יצא. אמר רב פפא: לא תימא דהפכיה ככתונא, אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב. מאי טעמא - כדרב מתנה, דאמר רב מתנה: 'והעברת' (ויקרא כ"ה, ט) - דרך העברתו בעינן".

הגמרא לומדת מפסוק שהשופר צריך להיות כ"דרך העברתו", כלומר בדיוק באותו אופן שבו היה מונח על ראש הבהמה שממנה נלקח (ראה רש"י שם: "כדרך שהאיל מעבירו בראשו בבהמה מחיים"). על ידי הדרישה שהשופר יישאר טבעי ובלתי מעובד מבטאת הגמרא את העיקרון שתקיעת השופר מדמה את קריאת בעלי החיים ובקשתם לעזרה. שופר מעובד או הפוך כבר לא יוכל להעביר קריאה כזו; רק שופר טבעי או גולמי יוכל למלא את המשימה הזו.

אין קטגור נעשה סנגור

בשלב זה נוכל להיזכר בדיון על 'אין קטגור נעשה סנגור', ולאבחן השלכה נוספת של העיקרון הזה. לאור העיקרון של 'אין קטגור' תמהה הגמרא (כו.) מדוע אין פוסלים את הזאת דם הפר בקודש הקודשים ביום כיפור; מדוע לא חוששים שדם הפר יזכיר את חטא העגל?

"... לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. - ולא? והא איכא דם פר! הואיל ואשתני - אשתני".

תשובת הגמרא היא "הואיל ואשתני - אשתני" - מכיוון שהדם השתנה וכבר איננו דומה לפר, העיקרון של 'אין קטגור' איננו חל. הבאת הפר עצמו לקודש הקודשים עלולה להיות בעייתית; הבאת הדם, לעומת זאת, אינה גורמת בעיה, כי הדם איננו דומה לפר עצמו (רש"י - "אין מראית הפר ניכר"). מתוך ההנגדה בין ההסתייגות הזו לבין היישום של 'אין קטגור' לגבי קרן של פרה (שלגביה אין הסתייגות) מתברר שהקרן הרבה יותר משקפת ומעלה בזיכרון את בעל החיים המקורי. שלא כמו הדם, שכבר "אשתני" (-השתנה וכעת הוא חפץ אחר), הקרן היא שריד וזכר לפרה עצמה, ולכן היא גם עלולה להזכיר את חטא העגל.

החילוק הזה מבליט היטב את העיקרון שהצגנו, שעל פיו התקיעה בשופר אמורה ליצור מחדש את הזעקה הבסיסית והראשונית של בעלי החיים. אכן, סוג מסוים של זעקה, למרות שהוא יעיל בתור תפילה, עלול להזכיר את חטא העגל, ולכן הוא פסול לתקיעה.