היחס בן מבנה המשכן לכלים | 1

בשיעורינו על המקדש בשנת תש"ע עסקנו בהרחבה במבנה המשכן ובמשמעויותיו, וביחס בין מרכיביו וחלקיו השונים. התייחסנו לחומרים, לצבעים ולחלוקת המבנה, תוך ניסיון להבין מהי המשמעות של כל חלק ומרכיב, ומהי המשמעות הרוחנית של המבנה כולו.

השנה, בכוונתנו בעז"ה לעסוק בכלים עצמם, במהותם, במיקומם וביחס ביניהם. ראשית, נעסוק ביחס בין המבנה לכלים באופן כללי, ואחר כך נעסוק במהותם של הכלים.

בשיעור זה בכוונתנו לעסוק ביחס בין המבנה לכלים. האם קיים יחס כזה? האם יש לאחד מהם חשיבות גדולה יותר מן השני?

נשיאת המשכן

בתיאור נשיאת המשכן בספר במדבר, מבנה המשכן מחולק לבני לוי: גרשון, קהת ומררי:

"וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי-גֵרְשׁוֹן בְּאֹהֶל מוֹעֵד הַמִּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל מִכְסֵהוּ וּמָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  וְקַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת-מָסַךְ פֶּתַח הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל-הַמִּשְׁכָּן וְעַל-הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתָרָיו לְכֹל עֲבֹדָתוֹ... וּמִשְׁמַרְתָּם (-בני קהת) הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם וְהַמָּסָךְ וְכֹל עֲבֹדָתוֹ... וּפְקֻדַּת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי מְרָרִי קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו וְכָל-כֵּלָיו וְכֹל עֲבֹדָתוֹ. וְעַמֻּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם"                                     (במדבר ג', כה-לז).

נראה כי סדר החשיבות הוא בני קהת, בני גרשון ובני מררי, ומכאן ניתן ללמוד על סדר חשיבותם של הכלים. כלומר, בסדר חשיבות עליון נמצאים בני קהת הנושאים את הכלים, אחריהם בני גרשון הנושאים את כל אריגי המשכן (היריעות, המסכים, קלעי החצר), ואחריהם בני מררי הנושאים את הקרשים, הבריחים, העמודים ואדני המשכן והחצר.

מכאן כי הכלים קודמים למבנה וחשובים ממנו. ובמבנה, היריעות חשובות מן הקרשים.

לגבי עצם העדפתו של קהת, אין הדברים מפורשים. בפשטות, סדר תולדותם של בני לוי הוא גרשון, קהת ומררי (כמפורש בשמות ו', טז), ובדומה למקרים אחרים במקרא, אנו רואים כי שוב נבחר הבן שאינו הבכור.

הסברה הפשוטה היא לומר כי קהת נבחר מפני שעמרם הוא בנו הבכור של קהת, ואהרן ומשה הם בני עמרם. כלומר, קהת נבחר בגלל אהרון ומשה נכדיו - משה כנביא וכמנהיג ואהרן ככהן גדול[1].

על דרך זו, יש שרצו לבאר את טענתו של קורח: בדבריו, קורח טען כלפי משה ואהרון כי: "כל העדה כולם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר ט"ז, ג). יש הרוצים לטעון^[2] כי קרח רגז בעיקר על חלוקת המלכות והכהונה לשני בני קהת, ושלילת כל משרה מבני יצהר וחברון עד להעברת הנשיאות לבנו של קטון האחים אליצפן בן עוזיאל. לדעתו חלוקת המשרות היתה צריכה להיעשות בצורה שווה בין האחים:

• המלכות - לגדול בני קהת הוא אהרן.
• הכהונה - לגדול בני יצהר והוא קרח.
• הנשיאות - לגדול בני חברון.

כאשר אתה מראה בהר

היחס בין המשכן לכלים עולה גם מתוך הציווי למשה אודות בניית המשכן. כפי שראינו בשיעורנו בשנה שעברה שעסק בחלוקת המשכן, ניתן לחלק את הציווים לכמה חלקים:

ראשית, לאחר האמירה הכללית בפתיחת הציווי על המשכן (שמות כ"ה, ט), מופיעים הכלים, כאשר בסופם התורה מציינת "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (שמות כ"ה, מ).

בהמשך מופיע תיאור מבנה המשכן, תחילה היריעות ואחר כך הקרשים שבסוף ציוויים אלו נאמר: "וַהֲקֵמֹתָ אֶת-הַמִּשְׁכָּן  כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" (שמות כ"ו, ל). ובהמשך הציווי על המזבח החיצון שבסופו אומרת התורה "נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ  כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ" (שמות כ"ז,ח).

שוב עולה החלוקה בין המבנה לכלים, וכן הקדמת הציווי על הכלים לציווי על המבנה^[3].

זהב - זהב טהור

מעלתם של הכלים על פני המבנה עולה גם מן החומרים מהם הם עשויים. כפי שראינו בעיוננו הקודם^[4], הכלים עשויים זהב טהור, ואילו ציפוי הזהב של הקרשים הוא זהב ולא זהב טהור.

איך שלא תתפרש הבחנה זו, נראה ברור כי הכלים נמצאים במעלה גבוהה יותר מן המבנה, ועובדה זו מובנת בהחלט מפני שדרך הכלים מתגלה השכינה ובהם עובד האדם את ה' כשהמבנה מהווה את המסגרת לתוך – לכלים.

משכן - מקדש

ניתן היה להעלות על הדעת הבדל נוסף בין המשכן למקדש, הנוגע ליחס בין הכלים למבנה.

במשכן, אשר הינו מבנה זמני ומתפרק ומיועד באופן בסיסי לתנאי המדבר, נראה בפשטות כי הכלים קודמים, והמבנה מהווה להם מעטפת. על פי דרך זו, היה לכאורה מובן יותר סדר הציווי בו ה' מצווה את משה בפרשת תרומה תחילה על הכלים ואחר כך על המבנה.

לעומת זאת, במקום המקדש בירושלים, מצד הקביעות שבו, למבנה ישנה חשיבות עליונה והכלים ניתנו לתוך המבנה, ועל כן המבנה עיקר.

סדר הציווי וההקמה - המבנה תחילה או הכלים

ננסה להתבונן באזכורים השונים של התורה את המשכן, ומתוך כך לנסות וללמוד על סדר הדברים.

• בפרשת תרומה, בציוויו הראשון של ה' למשה אודות בניית המשכן - ההתחלה היא מן הכלים: ארון, שולחן ומנורה, ואחריהם המשכן: היריעות והקרשים, ולבסוף המזבח החיצון והחצר.
• בפרשת כי תשא כשה' אומר למשה שהוא קרא בשם בצלאל ואהליאב. סדר הדברים הוא אהל מועד ואחר כך הכלים - מבפנים החוצה (שמות לא, ז-ח).
• בפרשת ויקהל כשמשה מצווה לראשונה את בני ישראל לבנות את המשכן (שמות לה, יא ואילך), סדר הדברים הוא: המשכן, אהלו, מכסהו, קרסיו, קרשיו, בריחיו, עמודיו ואדניו. ואחר כך הכלים: ארון, שולחן, מנורה, מזבח הקטורת ומזבח העולה.
• בפרשת ויקהל, בתיאור העשייה על ידי בצלאל הסדר הוא: המשכן, היריעות והקרשים, ואחר כך הכלים: הארון, השולחן, מנורה מזבח הקטורת ומזבח עולה, כיור וחצר.
• בפרשת פקודי, בתיאור הבאת המשכן אל משה המבנה קודם לכלים (שמות לט, לג ואילך).
• בפרשת פקודי, בציווי ה' את משה להקים בפועל - למעשה - את המשכן (שמות מ', א ואילך) המבנה קודם לכלים. וכן בהמשך הפרק (שמות מ,יח) משה מקים בפועל את המשכן, היריעות והמבנה קודמים לכלים.

השאלה המרכזית הינה מדוע בציווי ה' את משה על בניין המשכן - הכלים קודמים למבנה, ואילו בביצוע - המבנה קודם לכלים. לשאלה זאת ניתנו מספר תשובות ונביא כאן את עיקריהן:

א. על פי סדר החשיבות או על פי סדר ההקמה

בפשטות, ניתן להסביר כי מצד האמת הכלים חשובים מהמבנה, ומעלתם גבוהה ממנו, וזו הסיבה מדוע ציווי ה' למשה הינו בסדר הזה. על פי כיוון זה, גם בתיאור הכלים עצמם ישנו סדר פנימי המתחיל מבפנים החוצה, מקדש הקדשים ועד החצר, והוא מבטא גם כן את סדר החשיבות.

על פי הסבר זה, הסיבה שבגללה בביצוע מתחילים מהמבנה הינה סיבה פרקטית - ישנו היגיון פשוט לבנות תחילה מבנה ואחר כך להכניס בו את הכלים.

המקור היסודי העוסק בנסיון להסביר את משמעות הסדר, וההבדל בין הציווי לביצוע, הינה הגמרא במסכת ברכות:

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים (שכן הם סדורים בפרשת כי תשא ראה קראתי בשם וגו' את אהל מועד ואת הארון לעדות וכל הפרשה), הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן (דס"ל לר"י שכסדר שהם סדורים בויקחו לי תרומה אמר לו) אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם - אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן! כלים שאני עושה - להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל א-ל היית וידעת" ^[5] (נה.).

ב. התוך הפנימי או המסגרת החיצונית

בכיוון דומה ניתן לנסח את ההבדל בין שתי הגישות לא על פי החשוב לעומת המעשי, אלא על פי התוכן הפנימי והמסגרת החיצונית.

לפי הבנה זו, עיקר עניינו של המשכן בציווי אל משה הוא תוכנו הפנימי של הבית, והביטוי לכך הינם כלי המשכן. הכלים הם עיקרו של הבית ולעניין זה המבנה החיצוני מהווה רק מסגרת חיצונית שתכיל את הכלים. בית ללא כלים אין לו משמעות עצמית אלא מתוקף הכלים המצויים בו.

הצד השני, צדו של בצלאל, בו המבנה קודם לכלים, בא לומר שייחודו של המבנה שהוא תוחם את גבול הקדושה בתוך המבנה ולא נותן לה להתפרץ החוצה מעבר לגבולות הקירות. דווקא בקירות יש כוח ליצור הבחנה בין דרגות הקדושה השונות, מי רשאי להיכנס, ולאיזה חלק של הבית.

ייתכן לנסח את ההבדל בין שתי התפיסות כיחס בין אהבה ליראה^[6]:

• משה, המדגיש את חשיבותם של הכלים, מייצג את התוך - את האהבה. את עצם הקשר בין כנסת ישראל לקב"ה. ולא במקרה משה רבנו הוא המייצג צד זה.
• בצלאל- הצד של המבנה תחילה, מייצג את המסגרת שגבולותיה ברורים והיא קובעת דירוג והבחנה בין אזורים שונים.

כהמשך להבנה זאת, ניתן לקשור שינוי זה בחטא העגל:

אחת ההבנות של החטא הינה שבני ישראל היו זקוקים לביטוי מוחשי ליצור קשר עם השכינה ובהיעדרו של משה בחרו לעשות העגל. במובן זה, העגל הינו תחליף לכלים המיוצגים על ידי משה רבנו. בעקבות המציאות של החטא, בצלאל מבקש להתחיל במבנה, בהצבת גבולות חדים וברורים ומתוך כך לבנות את הכלים בתוך המסגרת^[7].

ג. בין הלימוד- צדו של משה לבין המעשה, צדו של בצלאל

המהר"ל בפירושו גור אריה מבאר:

"אפילו דברים שלא אמר לו רבו וכו'. ואם תאמר, ומשה למה לא ציווה לעשות המשכן קודם? יש לומר דמשה היה מקדים את הכלים, דהרי הכלים הם חשובים מן המשכן, כמו שמוכיח שהכלים משא בני קהת, והמשכן במשא בני מררי ובני קהת היו חשובים מן בני מררי. ויש להתחיל בעיקר. אבל בעניין המעשה יש להקדים את המשכן מפני שהמשכן הוא שמירת הכלים. ולפיכך בצלאל אשר היה ממונה על המעשה, בא אליו הידיעה לעשות את המשכן קודם. אבל משה דהיה ממונה על הלימוד בלבד, והיה יודע ציור המשכן, וזהו הלימוד איך יצווה, והתחיל בכלים תחילה. אבל עניין העשייה מה יקדים במעשה נשכח הימנו, עד כדי בצלאל, המיוחד לעשייה, הזכיר אותו. על זה אמר לו משה 'שמא בצל א-ל היית'. כי משה מיוחד לתלמוד ולא למעשה, ובצלאל לעשייה. כלל הדבר, למשה בא הידיעה בעניין התלמוד, לפי שהוא מיוחד אל הלימוד, ויש להתחיל בלימוד בדברים שהם עיקרים. ולבצלאל המיוחד על המעשה, בא אליו [הידיעה] איך יעשם, ולכך היה יודע בצלאל עשייתם"             (שמות ל"ח, כב).

קביעה ראשונה של המהר"ל הינה כי הכלים חשובים מן המשכן ואת זאת הוא מוכיח מן העובדה שציינו בראשית השיעור כי בני קהת נושאים את הכלים ואילו בני מררי נושאים את המשכן.

ההבחנה העיקרית שלו בין משה ובין בצלאל, וכן בין הציווי לביצוע, היא בין הלימוד למעשה:

במעשה, עניינו של המשכן הוא שמירת הכלים, ועל כן בצלאל עושה קודם את המשכן. לעומת זאת בלימוד יש להתחיל דווקא בכלים, החשובים יותר.

המהר"ל מוסיף כאן נקודה מעניינת הקשורה למשה והיא כי במהותו משה אינו קשור למעשה מפני שיש לו מעלה נבדלת, על כן עניין המעשה נשכח ממשה ולא במקרה.

עניין הלימוד קשור במהותו אל משה ועניין העשייה קשור במהותו אל בצלאל ועל כן בגלל התאמתם, כל אחד לתחומו הוא, כל אחד מופקד על הנושא המתאים לו.

ד. היחס בין המשכן כמקום עבודה או כמקום השראת שכינה

ניתן להבין את המחלוקת בין משה לבצלאל בצורה אחרת^[8]:

משה, אשר הגיע מלמטה לקרבת אלוקים אדירה על ידי עלייתו להר, רואה במקדש בעיקר מקום של עבודת אלוקים. על כן, מבחינתו, עיקר המשכן הינם כלי המשכן שבאמצעותם עובד האדם את אלוקיו. הבית הוא רק מעטפת ששומרת על הכלים.

לעומתו, בצלאל סבור שעיקר תפקידו של הבית הינו עצם השראת השכינה, ועל כן הוא מבקש להתחיל בבניין הבית. לכן עיקר טענת בצלאל היא כי אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים- תחילה השראת שכינה ואחר כך עבודת ה' (על פי הבנה זו, מובן מאוד שמו של בצלאל - שהיה בצל אל - כי עיקר עניינו השראת השכינה).  

יש מקום לעיין, על פי דעה זו, האם ישנה משמעות רוחנית כלשהי לבית עצמו, ללא כל כלים? האם תיתכן השראת שכינה בבית ריק לגמרי, או שלמרות גישה זו, השראת השכינה עדיין קשורה בהימצאות ארון כפורת וכרובים (כפי שמבין הרמב"ן שעיקר התכלית היא הויעוד, הדיבור מבין שני הכרובים)?

סוגיה זו רחבה^[9] ונתונה באופן כללי במחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן, כאשר הרמב"ן סובר שעיקר תפקיד המקדש הינו השראת השכינה, ואילו הרמב"ם סובר כי עיקר תפקיד המקדש הוא עבודת האדם, החגיגה, העליה לרגל וכו'.

בהקשר לכך, מעניינת כמובן דעתו של הרמב"ם בספר המצוות במצוה כ' הרואה בבניין הכלים חלק אינטגרלי ממצוות בניין המקדש שכשהוא לא מזכיר כלל את ארון ה'.

לפי הרמב"ם הדברים מאד מובנים מפני שעיקר הבית הוא מקום של עבודה ולכן הדבר המרכזי בו הם הכלים המאפשרים את העבודה ועל כן בניין הכלים הוא חלק מבניין מקדש.

בניגוד לדעתו, הרמב"ן מבין שכל הכלים אינם חלק ממצוות בנין מקדש אלא הם רק הכשר מצווה. הכלי היחידי שיש בו מצווה בפני עצמו הינו הארון שהוא הכלי המרכזי המשמש ככלי להשראת שכינה^[10].

הכלים-בחינת משה-מלמעלה למטה

המבנה-בחינת בצלאל מלמטה למעלה^[11]

לסיום, ברצוננו להציג גישה נוספת ביחס בין הכלים למבנה. הנחת היסוד של גישה זו הינה כי כינון בית דירה לשכינה, מקום קבע לחיבור שמים וארץ, זוקק מעיקרו לזיווג שלם של שני סדרי מערכה אשר פניהם איש אל אחיו, כשני כרובים הללו המעורים זה בזה.

הסדר הפותח, הזכרי, עושה את דרכו מלמעלה למטה, מבפנים החוצה, ובו הקדוש קדוש קודם. הכלים, שהם גופי קדושה, הם העיקר, ואילו המקום המוגדר ביריעות וקרשים טפל להם.

לעומתו, הסדר התחתון, מצד הכלה, מצד כנסת ישראל המתקדשת לקראת דודה, עושה דרכו דרך ארץ, מן החול אל הקודש, ממטה למעלה, מן העולם החיצון אל הקודש פנימה.

כיוון זה, מלמטה למעלה, מחייב תחילה הבדלת המקום, הגדרתו מן המציאות הסובבת, על מנת שיהיה מטוהר ונכון לשכינת הכבוד. "דרך ארץ שיהא אדם בונה בית ואחר כך נושא אשה", לפיכך יריעות וקרשים תחילה ואחר כך הכלים- גופי הקדושה, שאם לא כן "כלים שאני עושה להיכן אכניסם".

הסדר הראשון, השמימי, נתפס ונקלט כמות שהוא אצל יחידי סגולה שבדור, אנשי מעלה ש"ראשם בשמים" כמשה רבנו. שאר העם זקוק לכלי קיבול, למסגרת החיצונית, למבנה היריעות והקרשים, על מנת לקלוט את אור הכלים.

על כן בצלאל, בצל א-ל, הוא הבונה בפועל כשהמבנה קודם אל הכלים.