היחס בן מבנה המשכן לכלים | 2

בשיעור הקודם, עמדנו על ההבדל בין אופן מסירת עבודת בניית המשכן למשה, למסירתה לבצלאל. ראינו, כי בעוד הציווי אל משה התחיל בכלים ואחר כך בתיאור המבנה, הציווי אל בצלאל היה הפוך. ניסינו לתת הסבר להבדל זה, ובשיעור זה בכוונתנו להמשיך בנימוקים נוספים המסבירים את ההבדל הסדר בין הפרשיות.

משה ובצלאל – חוקי החכמה והרגש הטבעי

הרב קוק בפירושו 'עין איה' כותב כך:

"הרגש הרגש הטבעי של הנפש המצטיינת במלאכת המחשבת של הציור, עיקר כשרונו הוא שיהי' ציורו חזק מאד וטבעי. רגשו הפנימי שהוא הכשרון המיוחד לחכמה הזאת של מלאכת הציור, לא תתנהו בשום אופן לצייר איזה דבר שלא כמנהגו וארחו הראוי לו ע"פ תכונתו. כחכם הזימרה האמיתי אשר בשמעו קול של נגינה שאינו ע"פ חוקי ההרמוניא הטבעיים החקוקים בנפש, לא תוכל נפשו לשאתה ויכיר שכאן יש חסרון סדר, שנפשו הטבעית כבר מרגשת את הראוי ואת שאינו ראוי לפי מצב הנפש הטבעית בסדרי ההרמוניא. גם הצייר האמיתי רושם של הרגשו חזק מאד לצייר כל דבר ע"פ טבעו המיוחד לו, ואותו הצביון שיש במציאות מוכרח הוא שיצא מתחת יד ציורו, והשינוי שבין המציאות אל הציור לא תוכל נפשו העדינה לקבל במנוחה. והנה הרגש הזה של הציור כשהוא נשלם לכל פרטיו הוא חכמה רבה וצריך לזה כשרון טבעי בנפש, ומכש"כ במעלה העליונה של חכמתו של בצלאל בציוריו שנחה עליו רוח א-להים, שודאי כל התנאים של בעל הכשרון היותר נעלה בחכמת הציור לא חסרו לו. והנה ודאי יש הבדל בין הסדר המצטייר אצל המשיג החכם מצד חוקי החכמה, לסדר המצטייר אצל המצייר מצד כשרון של חכמת הציור והרגשו העמוק. שאצל החכם המשיג בחכמתו, יפול הסדר בכל דבר כפי הראוי מצד החכמה והמוסר, ואצל המצייר הטבעי האמיתי יפול הציור אצלו כפי מה שהוא בעולם המציאות, וכל חכמתו הוא, היא במה שהוא שוה בהתפעלות ציוריו אל המציאות בפועל. והנה לגבי אדון כל המעשים ית' אין הבדל כלל בין סדר של חכמה לסדר של ציור, כי החכמה העליונה מגביהה לשבת ומשפלת לראות, וכח הציור עצמו ושויונו עם המציאות הלא הוא חק מחקי המציאות, שיצרם יוצר כל בחכמה ובצדק נשגב. אמנם המשיגים יתחלפו באיכות קבולם, מי שנפשו מיוחדת ביותר אל החכמה והצדק הנשגב, תתקרב הרגשתו לסדר המפיק מוסר ורוח צדקה, ומי שכשרון הציור חזק בו יתקרב יותר בציוריו אל המציאות וההוה. ע"כ כשא"ל הקב"ה למשה עשה לי משכן ארון וכלים, ולא פורש אם סדרם צריך להיות כך כמאמרם או אין הסדר מעכב וטעם אחר יש בהקדמה. הנה לפי משפט המוסר כל המקודש מחבירו הוא קודם לחבירוו. ע"כ המשכן שהי' רק הסבה והמקום להכיל בתוכו הארון, והכלים שבהם תעשה עצם העבודה, נוטה ע"כ ציור השכלי להקדים בלימודו הארון וכלים למשכן, ולתלות הקדמת המשכן רק באשר ראוי לבאר תחלה את משפט הכלל ואח"כ את פרטיו. ע"כ התבאר תחילה לו במראה הנבואה המקום הכללי המשכן ואח"כ הדברים הפרטיים שבו. אבל בענין המלאכה, המקודש מחבירו חק שכלי של צדק ויושר הוא שיהיה קודם מחבירו. בצלאל אמנם בתור צייר הקרוב מאד אל הטבע והמציאות, לא היה יכול לצייר סדר שאינו כמנהגו של עולם. ובאשר מנהגו של עולם זה הוא מקור הברכה להנפש המציירת שתדע לצייר את החיים כמו שהם. למשל המנורה, פרחיה כפרחים ממש טבעיים כפי מנהגו של עולם, הגביעים כמנהגו של עולם והמנהג הנהוג, ובאשר כח מנהגו של עולם היה חזק בנפש הציורית של בצלאל אמר שהסדר הנכון הוא אמנם בכל דבר כפי מנהגו של עולם, שאדם כונה כית ואח"כ מכנים לתוכו כלים. ואנו כיון שאנו עסוקים ע"פ ציווי המקום ב"ה בדרכי ההרגש והציור ראוי לנו להשוות את הנהגתינו למנהגו של עולם, שהוא החק הכללי השורר בחכמת הציור. וע"ז א"ל משה: בצל אל היית וידעת, שאמנם אורו של מקום ב"ה הוא החכמה העליונה והצדק המוחלט, אבל גם הרגש הטבעי של הנפש הזכה, המבורכה בחכמה של חושב מחשבות וכל מלאכת חרש וחושב הוא בערך הצל אל האור, שעם שניהם יחד יושלם כח הראות וכללות מראות הנמצאים. ע"כ בצלאל ע"ש חכמתו המיוחדת לו ההרגשית, שתוכל להרגיש בחזקה את המציאות כמו שהיא, שהוא כשבא בתכלית שלמותו עם ברכת אלהים של "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת", הוא מתלונן בצל-אל שהוא קרוב למעלת הנבואה שנושאה היא החכמה האלהית שהיא דבר ד' אור-אל "פתח דברך יאיר", והסכים לו משה, באשר הרגש הטבעי הוא הכח האלהי שעל ידו תתגלה החכמה האלהית ביצירת נפש האדם ההרגשית ע"פ תכונתה האמתית"     (ברכות נה:).

הרב קוק מסביר כי ההבדל בין משה לבצלאל נעוץ במקור הכשרון שיש להם בבניין המשכן. בצלאל הוא אומן, נפשו הטבעית מרגשת את הראוי ושאינו ראוי לפי מצב הנפש הטבעית בסדרי ההרמוניה. על כן, עיקר עניינו בהתאמה בין הרגש הטבעי לבין המציאות בפועל, וזו הסיבה מדוע הוא  בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, שהרי זהו הסדר שהוא כמנהגו של עולם.

אצל משה לעומת זאת, הסדר הינו על פי חוקי החכמה והמוסר. מכיון שכך מסביר הרב קוק, סדר בניית המשכן על ידי משה נעשה על פי הגמרא בזבחים הקובעת כי כל המקודש מחברו קודם לחברו. על פי כלל זה, ראוי להקדים את הכלים למבנה - הסדר הוא על פי סדר הקדימות, החשיבות, הקדושה.

מצד האמת מבאר הרב קוק, אין הבדל עקרוני בין סדר של חכמה לסדר של ציור. הן הרגש הטבעי והתאמתו למציאות, והן החכמה והצדק הנשגב - שניהם נוצרו על ידי הקב"ה בעצמו, והם שניהם חלק מן המציאות האלוקית.

לאור כך, כשמשה אומר לבצלאל בצל א-ל היית, הכוונה היא שהוא הכיר בכך כי בפועל יש לבנות גם בהתחשב ברגש הטבעי, ולדידו הן הרגש והן החכמה צריכים להיות מותאמים אל המציאות. הודאת משה לבצלאל היא בכך כי הרגש הטבעי הוא הכח האלוקי, ועל ידו תתגלה החכמה האלוקית ביצירת נפש האדם לפי תכונת הנפש האמיתית.

בסופו של דבר, צריכים אכן לבנות קודם כל את המסגרת, ההיקף, הבניין, ואחר כך את הכלים, התוך - וכך נבנה המשכן בפועל.

משה - תורה, בצלאל - בית

ניתן לבאר את ההבדל שבין משה לבצלאל באופן אחר. על פי הסבר זה, משה ובצלאל נחלקו בשאלה מהו הגילוי האלוקי העליון והמהותי ביותר של המשכן? מהי ההופעה האלוקית העיקרית איתה יש להתחיל את הבנין?

מצד אחד עמד משה, המזוהה יותר מכל אדם אחר בעולם עם התורה. כאשר משה מצווה על בניית המשכן, הוא רואה בתכלית המשכן את ההתוועדות בין הקב"ה למשה, ומכאן החשיבות היתירה שהוא רואה בארון - בכלים. משה רבנו מתייחס בראש ובראשונה לארון ובו לדבר ה', דבר ה' הכתוב אלו הלוחות הכתובים ודבר ה' על פה הוא מה שה' מתגלה בכך שהוא נועד עם משה מעל הכפורת מבין שני הכרובים.

בצלאל לעומתו רואה לנגד עיניו את המכלול, את הבית, דירה בה ה' מבקש לשכון בתוך בני ישראל. דירה זו אינה קשורה רק רק לרצון ה' ללמד תורה לעם ישראל, אלא לעצם רצונו של ה' שתהיה לו דירה בתחתונים להתייחד עם כנסת ישראל.

עם סיום מלאכת המשכן כפי שמתוארת בספר שמות, אין משה יכול להיכנס אל אהל מועד מפני שכבוד ה' מלא את המשכן. מציאות זו תואמת את חזונו של בצלאל על פיו הכבוד האלוקי מתפשט בכל מרחב אהל מועד.

לפי בצלאל, עיקר ענינו של המשכן הינו השראת השכינה בכל המבנה כולו. ההופעה האלוקית אינה רק למשה רבנו על ידי מסירת התורה מבין שני הכרובים, אלא הופעה כללית המתגלה גם בביטויים חיצוניים כאש וענן לעיני כל ישראל.

השינוי בסדר - תוצאת חטא העגל

כיוון אחר המסביר את השינוי בין ציווי ה' למשה ולבצלאל, קושר את העניין לחטא העגל. על פי הבנה זו, שינוי זה הינו אחד מהשינויים הרבים שהינם תוצאה של חטא העגל, וגרמו לשינוי בין הציווי לביצוע.

כלומר, באופן אידאלי היה אכן ראוי להתחיל בבניית הכלים - זוהי המציאות העליונה יותר, ועל כן היא מתוארת בגמרא כצדו של משה או כחזונו של משה. אולם לאחר החטא, הבנייה התחילה במבנה, וזוהי מדרגה פחותה יותר התואמת את ראייתו של בצלאל.

הבנה זאת מובאת בהרחבה בספר 'תולדות יהושע'[1] וכך דבריו:

"ואחר כך כל החוקים והתורות ומלאכת המשכן שלמד וראה בהר, נאמרה לו פרשת 'ראה קראתי בשם בצלאל', כמו שהיא סדורה בתורה מאוחרת לכל הדברים. והיה זה באמת דבר חדש, שהקדוש ברוך הוא הרואה את כל, ראה שנעשה העגל, ושוב לא יעשה משה בעצמו את המשכן, לזאת הגיד לו לאמר שאף שעד כה ציותיך לעשות המשכן וכליו בעצמך, כנאמר: ועשית, תעשה ועשה, וזה היה על  תנאי אם לא חטאו, אבל עכשיו ראה קראתי בשם, ראה זה חדש הוא, תן עיניך ולבך על התחדשות הזה, אולם לא הגיד לו עד למחר שזבחו והשתחוו, כמו שכתוב 'לך רד' וכמו שבארנו"^[2].  

הרב העליר מחדש כי עצם בחירתו של בצלאל הינה תוצאת החטא. הכוונה המקורית הייתה כפי שהדבר מפורש בפרשת תרומה, כי משה בעצמו יעשה את הכלים והמבנה, ויבנה בעצמו את המשכן, ועל כך מעידות הלשונות בפרשת תרומה בהן ה' אומר למשה ועשית ועשה וכו'.

ייתכן, כי מעבר לשינוי בסדר בניית המשכן, החטא גרם לשינוי גם באופי המשכן עצמו. יתכן, כי במידה והמשכן אכן היה נבנה על פי כוונתו המקורית, על ידי משה רבנו בעצמו, הוא היה גם במדרגה רוחנית גבוהה יותר. בעקבות החטא הוטלה עבודת העשיה והבניה על בצלאל, אהליאב וכל חכם לב.

ממשיך הרב העליר בביאורו:

"כי בהיות האדם (או האומה) במדרגה נשאה, אז יקדם החשק והתלהטות הפנימי, לפעולת האיברים וכלי המעשה החיצוניים בקיום המצוות בפועל. ואם לא זיכה את אורחו ואין החשק והשמחה לעבודת השם יתברך לוהט בו, עצה טובה היא לו לעורר התנועה החיצונה ולשעבד האיברים החיצוניים להרגיש אותם במעשה, ומזה יולד אחרי כן גם החשק הפנימיי.

ויען כי התבאר בקצרה כי המשכן, אהלו, מכסהו, קרשיו, אדניו, בנינו החיצון ופרקי אבריו למחלקותיהם, וכליו הפנימיים, הארון והשולחן והמנורה והמזבחות, כולם מכוונים, ומתייחסים, ורמוזים לתפארת אדם ושעור קומת אבריו החיצוניים – שהם כלי המעשה, ותכונת איברים הפנימיים – שהם כלי המחשבה וכוסף המידות. לכן קודם חטא העגל שהיו אז ישראל במדרגה בקדושתם ותשוקתם ואהבתם לפקודי ה' יתברך, וחשקם הגדול פרץ על כל גדותי אבריהם החיצוניים למלאות רצון קונם וחפץ נפשם הנקייה והטהורה, אז גם פקודי המשכן הלכו על הדרך הלזו, ומשה רבנו ציוה אז בד' להקדים מלאכת הכלים הפנימיים הקדושים וטהורים, למלאכת האוהל והדפנות של המשכן אהלו מכסהו קרשיו אדניו. אולם בפרשה הקטנה של: 'ראה קראתי בשם בצלאל' וגו' שאז הוחל העם לקרוא בשם ד' ועשו העגל, וכן בעשיית בצלאל המשכן וכליו, שירד ישראל ממדרגתו, ואבד חשקו וטהרתו, ככל פרשת הדברים שהתבארו בהקדמה א, נהפך גם כן סדר העבודה להתחיל מהאיברים החיצוניים, והיא תהיה סיבה להתלהטות הפנימי. נהפך גם כן סדר מלאכת המשכן וכליו הפנימיים, להקדים מכסה האהל והדפנות החיצוניים להארון והשולחן וכו' הפנימיים".

הנקודה המרכזית המועלית בדבריו כאן היא כיצד יכול אדם להגיע לשמחה ולדבקות בה' יתברך. הרב העליר מציע שתי דרכים לכך: על פי אפשרות אחת עצם החשק וההתלהטות הפנימית והרצון לדבקות הוא המעורר את האיברים ומאפשר את גילויים בחיי המעשה. לעומת זאת, על פי האפשרות השניה, הסדר הוא בדיוק להיפך, כשאין שמחה פנימית וחשק לעבודת ה', האדם והאומה נאלצים להיעזר בגורמים החיצוניים על מנת לעורר את החשק הפנימי.

לפני חטא העגל כאשר לעם ישראל היתה תשוקה ודבקות בה', רגשות אלו הטביעו את חותמם גם על האיברים החיצוניים שביטאו נאמנה את פנימיותם. על כן, משה ציוה תחילה לבנות את הכלים הפנימיים ומכוחם אחר כך לבנות את המסגרת החיצונית שתאפשר להביא לידי ביטוי את רגשות החשק והדבקות בבוראם.

אך, כשבסופו של דבר חטאו, החטא גרם להתרחקות מה' ולאובדן הדבקות, ועל כן בצלאל נאלץ להתחיל מן המבנה, מן המסגרת החיצונית, ומכוחם נבנו הכלים הפנימיים. המסגרת החיצונית היא זו שסייעה ליצור מחדש את הקשר הקרוב עם הקב"ה.

בהמשך, מביא הרב העליר נימוק נוסף, אולם כדי להבינו עלינו להקדים עיון קצר:

"אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה.

מתיב רב חסדא: ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, ואמר רב יהודה אמר רב: בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם!

אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה - צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה - אינה צנועה מבעלה"^[3].       

הגמרא מתארת את גודל החיבה בין כנסת ישראל לקב"ה בעלייתם לרגל, ומתארת כי לשם המחשת חיבה זו היו מראים לעם ישראל  את הכרובים מעורים זה בזה. מקשה רב חסדא: הרי נאסר על הלויים לראות את הארון כשהוא חשוף וגלוי, ואיך ייתכן שמראים לעם ישראל את הכרובים מעורים זה בזה?

מתרץ רב נחמן כי האיסור להביט בארון נהג רק במשכן ולא בבית המקדש. בדומה לכלה שכל זמן שהיא בבית אביה, בזמן האירוסין, היא צנועה מבעלה ולכן לא ניתן להביט בה, אולם לאחר נישואיה כשהיא באה לבית חמיה היא אינה צנועה מבעלה.

כך גם ישראל, בזמן שהותם במדבר, כאשר עדיין לא היו רגילים בשכינה נחשב להם עזות מצח להתבונן בארון החשוף והגלוי. אולם, עם כניסתם לארץ ובניין המקדש הקבוע, הורגלו לקרבה לשכינה השוכנת בתוכם והיה ראוי שיביטו בארון בחיבה גלויה ועל כן הראו להם את פני הכרובים מעורים זה בזה וגדלה חיבתם למקום.

הרב העליר רוצה להשתמש בתירוצו של רב נחמן כדי להבדיל בין מצב בני ישראל לפני חטא העגל לבין מצבם לאחריו. לדבריו, יחס הקרבה בין כנסת ישראל לקב"ה אחרי מעמד הר סיני ולפני חטא העגל היה כזוג נשוי, אולם בעקבות חטא העגל חלה התרחקות וחזרו וירדו למדרגת ארוסה ככלה בבית אביה שחויב לב הצניעות. וכך דבריו:

"ולא עוד, אלא שגם דבר אחר גרם להיפוך הסדר, מטעם האמור בהקדמה ב, שקודם חטא העגל היו מעותדים להיות כנשואה בבית בעלה וחמיה שיכולה להגלות, ואינה צריכה אז לצניעות, עד שאמרו ז"ל שהיו מגללין הפרוכת ומראין להם הכרובים כו' ראו חבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה, התבאר העניין בהקדמה ב שם. אולם אחר החטא ושבירת הלוחות, ירדו למדרגת ארוסה, ככלה בבית אביה שחויב לה הצניעות, ונאמר אז 'ולא יבואו לראות כבלע את הקדש', ולכן גם במלאכת המשכן הנה האהל והדפנות הוא מן הדברים הגלויים, והכלים הפנימיים הוא מהדברים המוצנעים ונסתרים. ולכן קדם חטא העגל היו יכולים הכלים לעמוד באתגליא בפומבי, נראים לעין כל ישראל, והיו יכולים להעשות קדם המשכן, שהרי ישראל היו אז בבחינת נשואה. אולם כשחטאו ועמדו בבחינת ארוסה, שוב לא יתכן לעשות הכלים ולהניחם כך מגולים, בעת שכבוד אלוקים אז הסתר דבר, ואין לך יפה אז מן הצניעות, ולכן נהפך הסדר לעשות תחילה המשכן ואחר כך הכלים במקום צנוע ומכוסה".

לכן, לפני חטא העגל, הכלים יכלו לעמוד גלויים ללא המבנה הנראה לעין כל, כי לפי הבנה זאת, אז היו בחינת נשואים. אך בעקבות החטא, כביכול ישנה נסיגה וישראל חוזרים למצב של אירוסין. במצב זה, לא ניתן להשאיר הכלים גלויים ולכן יש להצניע את הכלים בתוך מבנה, ולכן תחילה יש לבנות מבנה.

לסיום דבריו בעניין זה אומר הרב העלר כך:

"ולפי האמור יתישבו כל הדברים והסתירות על מכונם. והוא כי בעת הציווי שהיו ישראל אז ברום המעלה, היה הסדר של המשכן לפי התייחסו אל האומה, לעשות תחילה ארון וכלים ואחר כך המשכן, וכך נאמר בפרשת תרומה. ואחר כך כשחטאו ביום הארבעים ואז אמר ה' למשה: 'ראה קראתי בשם בצלאל', כלומר שהבעל מלאכה יהיה מעתה בצלאל, והפך הקדוש ברוך הוא הסדר לפי אשר ירדו ממדרגתם, לעשות תחילה המשכן, וכך כתוב באותה הפרשה בכי תשא שכשציוה לבצלאל יקדים מלאכת המשכן.

ואולם משה אוהב ישראל היה, ואחר כל התעניתים שהתענה ואחר כל הפיוסים שפייס, ה' השיב לו 'הנה אנוכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות', ונתנו לו לוחות האחרונות, כסבור להחזיר העטרה ליושנה, לעשות ולגמור הנישואין, ולהקדים הכלים להמשכן, וכמו שצווה פרשת תרומה. האמנם כי בצוותו לבצלאל נאמר לו להקדים המשכן, סבור היה שזה היה בעידן ריתחא בעת שעשו העגל. וזהו שאמרו ז"ל שהפך הסדר כי באמת הפך, אבל אזל בתר טעמא, ולזכות את ישראל נסה לומר לבצלאל כפי הסדר שציוה אותו ה' בהר סיני, אולי יעלה בידו להחזיר העטרה ליושנה. אולם בצלאל ראה את העם כי ברע הוא, וחזר הדבר לבחינת אירוסין וצניעות, ושאל את משה כלים שאני עושה להיכן אכניסם? ולהעמידם כך גלויים זה לא ייתכן עתה, ואם באמת שב הדבר לאיתנו ולמעלתו, למה תצויני כלל להיות העושה, הלא כשהם אהובים ונקיים, עליך המלאכה לעשות. וזהו אמרו כלים שאני עושה, ולא אמר סתם הכלים להיכן אכניסם, עד שהודה משה רבינו עליו השלום ואמר בצל אל היית, שאותה פרשה קטנה שנאמרה למנות אותך על המלאכה שם נאמר להקדים המשכן להכלים".

על פי פירושו של ה'תולדות יהושע', לאחר שנסלח לעם ישראל על חטא העגל, חשב משה לתומו לחזור ולצוות על בניין המשכן כשהכלים יהיו קודמים למבנה. אמנם בציווי שנאמר לו ע"י ה' לומר לבצלאל נאמר לו להקדים המשכן, אך משה סבר שזה היה בעידנא דרתחא בעקבות חטא העגל. אולם, בצלאל בראותו את מצב העם כי ברע הוא, חשב שאין הדבר נכון להקדים הכלים למבנה ועל כן אמר להקדים המבנה לכלים.