היחס לחלוצים החילונים

שאלה שהעסיקה מאוד את הרב קוק היא שאלת היחס לפורקי העול בדורו. כידוע, בדורו של הרב נפוצה תנועה גדולה של נטישת המסורת ושל פריקת עול. שאלת היחס לאותם פורקי עול היא שאלה מרכזית, כיוון שהתשובה לה הקרינה על התשובות שנתן הראי"ה לשאלות רבות אחרות: היחס לציונות החילונית, היחס לעם ישראל וכד'.

בכל התורות ההיסטוריוסופיות שלו, הראי"ה נהג לבחון את המציאות בהסתכלות פנימית-אמונית. הוא לא ניתח את המציאות כפי שהיא נראית לאדם המתבונן עליה מבחוץ, אלא ניסה לנתח את המציאות תוך התבססות על כמה הנחות אמונית והתבוננות בראייה פנימית.

החילוניים, באופן בסיסי, הם "נשמות של עולם התוהו" (אורות עמ' קכב). נשמות אלו - "גדולות הן מאוד. מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאוד; כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך - אינן יכולות לשאתו". לנשמות הללו יש דרישות עצומות, ותשובות מצומצמות אינן מספקות אותן. הראי"ה ממשיך ומסביר שלא די בכך שהם אינם מסתפקים בתשובות המצומצמות, אלא מנסים גם להחריב ולהרוס אותן, מתוך השתוקקות לתשובות גדולות וכוללות יותר.

"הרשעים בעלי הפרנציפים, הפושעים להכעיס ולא לתיאבון - נשמתם גבוהה מאוד, מאורות דתוהו. בחרו בהרס והינם מהרסים, העולם מתטשטש על ידם והם עמו, אבל תמצית הקודש שיש ברצונם היא הנקודה של קודש". ככל ההתנגדות החילונית וכל העשייה 'להכעיס' - הכל נובע מניסיון למחות נגד מחזיקי הדת, המייצגים דת מצומצמת שאינה מתאימה לנשמתם הגדולה. ואכן, הראי"ה כותב שהם צודקים במידה מסויימת, וגדולי התורה באמת אינם מפתחים את התורה מספיק ואינם מפרשים אותה בצורה המתאימה לנפשות הדורשות תשובות גדולות.

מהו תפקידן של אותן נשמות מהרסות? הראי"ה מייחד להן תפקיד חשוב, ודווקא בתקופה של התקדמות לקראת הגאולה: ע"י ההרס שלהם, הם גורמים לבניין משהו גדול וכולל יותר. הם שואלים שאלות אמיתיות, שגדולי התורה נאלצים להתמודד איתן וכך להרחיב את התורה ולהגדיל אותה. כמובן, אין הראי"ה ממליץ לאנשים להפוך למהרסים ולמחריבים ואין הוא מצדד בדרכם; אך מתוך ראייה כוללת ומתוך ניתוח היסטוריוסופי - הרב קוק טוען שנועד לאנשים אלו תפקיד חשוב.