היסח הדעת

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

פסחים לד – היסח הדעת

הגמרא בסוגייתנו מחדשת חידוש גדול, שלמיטב ידיעתי אין לו בסיס מוצק בספרות התנאים: כאשר מסיחים את הדעת מתרומה או קדשים, הם נפסלים.

במהותו של פסול מחודש זה, הנקרא "היסח הדעת", דנו האמוראים (לד.):

דאתמר: היסח הדעת, רבי יוחנן אמר: פסול טומאה הוי, ורבי שמעון בן לקיש אמר: פסול הגוף הוי.
רבי יוחנן אמר: פסול טומאה הוי, שאם יבא אליהו ויטהרנה - שומעין לו.
רבי שמעון בן לקיש אומר: פסול הגוף הוי, שאם יבא אליהו ויטהרנה - אין שומעין לו.

רבי יוחנן מבין שהיסח הדעת הוא פסול טומאה, היינו שיסודו הוא בחשש שמא בשעת היסח הדעת נטמא החפץ בלי ששמנו לב לכך. לעומתו מבין ריש לקיש שהיסח הדעת הוא פסול-הגוף מחודש שאיננו תלוי בטומאה כלל.

כבר בהצגת המחלוקת מופיעה נפקא-מינה ראשונה בין שתי הדעות: מה יהיה הדין אם יבוא אליהו ויאמר שלא נטמאה? לדעת רבי יוחנן התרומה תהיה כשרה, ואילו לדעת ריש לקיש היא תהיה טמאה. בהמשך הסוגיה מובאות נפקא-מינות נוספות למחלוקת זו: האם פסול היסח הדעת טעון עיבור צורה? האם ריצוי ציץ מועיל לכפר על פסול זה? האם היסח הדעת פוסל חפץ שאיננו יכול לקבל טומאה (גידולי תרומה)?

אנו נדון בקצרה בשתי שאלות נוספות, שלא נידונו בסוגייתנו, ויכולות להיות תלויות במחלוקת זו.

שאלה שנידונה רבות באחרונים היא: מהו תוקפו של פסול היסח הדעת? באחרונים יש דעות לכאן ולכאן, והחזון אי"ש (או"ח סי' קכט) הציע לתלות שאלה זו במחלוקת האמוראים: לדעת רבי יוחנן מדובר רק בחשש מדרבנן שמא החפץ ונטמא, ואילו לריש לקיש מדובר בדין תורה שפוסל את גוף החפץ. אמנם בשו"ת אחיעזר (ח"ב סי' א אות ג) הוכיח מן הרמב"ן (חולין ב:) שגם לדעת רבי יוחנן לא מדובר בחשש טומאה מדרבנן, אלא בדין תורה של ספק-טומאה שנידון כוודאי, בדומה לדין טומאת סוטה.
שאלה חשובה נוספת שיש להעלות בסוגייתנו היא: מהו אופי הפסול? האם היעדר השמירה על החפץ היא שפוסלת, או שמא המעשה האקטיבי של היסח הדעת?

בשאלה זו ניתן למצוא נימות שונות בדברי הראשונים. ברש"י בסוגייתנו (לד. ד"ה בהיסח) הובא מקור לפסול היסח הדעת:

דכתיב גבי תרומה (במדבר יח) את משמרת תרומותי - עביד לה שימור ולא תסיח דעתך.

מדבריו נשמע שפסול היסח הדעת איננו דין במעשה האקטיבי של הסחת הדעת, אלא דין שנובע מהיעדר ה"שימור" התמידי שצריך להיות בחפץ. מאידך, בתוספות במסכת חגיגה (כא. ד"ה אונן) נאמר:

דלא שייך היסח הדעת לפסול רק דומיא דהתם שהיו בידו ואסח דעתיה הימנה אבל היכא שאין בידו כגון שאבד לא שייך התם היסח הדעת ליפסול.

התוספות כותבים שאין פסול היסח הדעת בחפץ שאבד והאדם לא יכול היה לשמור אותו, אלא רק בחפץ שנמצא בידי האדם והוא מסיח דעתו מלשומרו. מדבריהם נראה שאופי הפסול איננו היעדר השמירה (שקיים גם בחפץ שאבד) אלא דווקא במעשה (כמעט אקטיבי) של היסח הדעת של האדם.

מסתבר לתלות גם שאלה זו במחלוקת האמוראים: לדעת רבי יוחנן, הסבור שהמוקד של 'היסח הדעת' הוא בחשש הטומאה, מסתבר שכל היעדר שימור יכול להביא לחשש טומאה. לעומת זאת, לדעת ריש לקיש אשר סבור שהיסח הדעת הוא פסול הגוף, ייתכן שיש צורך דווקא במעשה אקטיבי של הסחת הדעת בכדי לפסול. (שו"ר שגם בשו"ת אחיעזר ח"ב סי' א אות ז הלך בכיוון דומה, עיי"ש)

הרב אברהם סתיו