היפוכים דרמטיים בכתבי הרב הוטנר

שומעיו של הרב הוטנר מעידים שהוא נטה לתיאטרליות. תלמידיו חיכו בציפייה דרוכה להגעתו, ושיחותיו היו הופעה מהשורה הראשונה. אני מאמין שאהבה דומה לתיאטרלי ולדרמטי משכה את הרב הוטנר לסגנון ספציפי של פרשנות, המציע תובנות מנוגדות להבנה המקובלת. במצבים בהם קיים פירוש פשוט וטבעי לכאורה, הרב הוטנר מראה בפקחות כיצד הסבר הפוך מוביל להבנה עמוקה יותר.

כאשר רב שאל את ר' יהודה הנשיא שאלה על הלכות שבת, ר' חייא נזף ברב, ואמר שאין לשאול תלמיד חכם על נושא שהוא אינו עוסק בו באותה תקופה, כיוון שהרב עלול לא לדעת את התשובה. אם רבי לא היה אדם דגול הוא היה עלול לתת תשובה גרועה ולבוא לידי מבוכה (שבת ג', ע"א).

רוב הקוראים של סיפור זה מניחים שהנחייתו של רבי חייא מתייחסת למגבלותיהם של הרבנים, מגבלות המונעות מהם לשמור על בקיאות בנושאים רבים בו זמנית; אך הרב הוטנר טוען שקריאה צמודה של הראשונים מגלה את ההפך – דברי ר' חייא משקפים את גדולתם של תלמידי חכמים. תלמיד חכם המסור לתורה שוקע כל כך בנושא שאותו הוא לומד באותו זמן, עד שהוא אינו יכול להתייחס כלל לנושא אחר. אין לשאול מורה על נושא אחר בגלל עוצמת התמקדותו ולא בגלל מגבלות ידיעותיו.

אנו לומדים תורה בכל הדורות בהתאם למודל של ההתגלות בסיני. הגמרא מספרת שכל מילה של השם בסיני מילאה את העולם כולו. בשל נוכחותה חובקת הכול של המילה הראשונה, המילה השנייה לא יכלה להיכנס עד שה' הוציא רוח מבית גנזיו שהפריחה את המילה הראשונה (שבת פ"ח, ע"ב). בעיני הרב הוטנר, אגדה זו מבטאת את מידת הריכוז הנדרשת עבור כל מילה של התורה, כאילו כל מילה ממלאת את העולם כולו. רבנים שחיים לאור מודל זו יתקשו לענות על שאלה בנושא שונה מזה שבו הם מתרכזים.^[1]

בדוגמה לעיל הרב הוטנר הופך את הפרשנות הסטנדרטית על פיה, וההיפוך מוליך למסר משמעותי. מהלך דומה מאפשר לו להבהיר את טבען של תפילות ובקשות. ניתוחו נפתח בפסוק שאנו אומרים בהלל: "אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני כי היטה אוזנו לי" (תהילים קט"ז, א-ב). הרב הוטנר מניח שמשמעות המילים "ישמע את קולי תחנוני"  היא שה' מילא את הבקשה. לפי מובן זה סדר הפסוק מוזר. בדרך כלל 'הטיית אוזן' קודמת למילוי הבקשה, אך הפסוק כאן הופך את הסדר!

כאשר בני ישראל עמדו לפני ים סוף והמצרים קרבו ובאו, אמר ה' למשה: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות י"ד, ט"ו). לפי רש"י, ה' אמר למשה לא להאריך בתפילה כשעם ישראל מצוי בסכנה. המהר"ל מסביר ב'גור אריה' שה' לא היה מציל את בני ישראל, עד שמשה היה מסיים את תפילתו. לפיכך ה' הורה למשה להפסיק כדי שהגאולה תוכל להתחיל. מדוע ה פועל בצורה כזו?

הרב הוטנר מצטט מדרש שמשווה את ה' למלך, שרוצה ששודדים יתקיפו כדי שהנסיכה תקרא לו לעזרה (שמות רבה כ"א, ג'). כאשר היהודים היו עבדים במצרים. הם קראו ליוצרם להקל את סבלם. לאחר שהם נמלטו מעבדותם, הם חדלו להתפלל. בתגובה ה' שלח את המצרים אחריהם, כי הוא רצה לשמוע את תפילותיהם. מהמדרש משתמע היפוך בקשר הסיבתי. אנו בדרך כלל מניחים שמצוקה גורמת לתפילה. לפי מדרש זה, רצון ה' בתפילה גורם למצוקה! כעת אנו מבינים מדוע ה' לא התכוון להציל את בני ישראל עד שמשה יסיים את תפילתו: אם מטרת המרדף המצרי היא לגרום לתפילה המרדף אינו יכול להיפסק עד שגם התפילה מפסיקה.

מחשבה עמוקה יותר על נושא זה חושפת תובנה משמעותית על תפילה. יצירת מערכת יחסים עם ה' ושמירה על דו שיח איתו חשובות יותר מאשר התקבלות הבקשה. דבר זה מוביל את הרב הוטנר להיפוך חדשני עוד יותר. רוב האנשים מניחים שאנו רוצים שה' יטה לנו את אוזנו כדי שהוא ימלא את מבוקשנו, אך האמת היא שאנו רוצים שהשם ימלא את מבוקשנו כדי שנדע שהוא מקשיב. הפסוק מתהילים הופך לברור יותר: "אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני כי היטה אוזנו לי". סדר הפסוק משקף אמצעים ותכלית, לא סדר כרונולוגי. האמצעים – תגובת ה' לבקשה – מגלים את התכלית הרצויה – הידיעה שהוא מקשיב לנו.^[2]

רעיון זה משנה את כל מה שאנו חושבים על תפילת בקשה. המדד לתפילה טובה אינו האם ה' מילא את רצוננו אלא אם התפילה קידמה את מערכת היחסים שלנו עם ה'. כאשר ילד סובל מכאב, עצם הפנייה להוריו בעלת ערך גם אם ההורה אינו יכול להעלים את סיבת הכאב. זה נכון גם לגבי עצם פנייתנו לה'.

שני דיונים שקשורים לפורים מספקים פחות דרמה, אך כוללים אף הם תפנית מפתיעה. מגילת אסתר מציינת שהיהודים קבעו ימים ל"שמחה ומשתה ויום טוב" (אסתר ט', י"ט), אך מאוחר יותר אומרת  שהם קבעו ימים רק ל"משתה ושמחה" (ט', כ"ב). הגמרא (מגילה ה', ב') מסבירה את השינוי: בהתחלה הם רצו לציין את פורים בתור "יום טוב" עם איסור מלאכה, אך הצעה זו לא התקבלה ואלמנט ה'יום טוב' הוסר.

אנו יכולים להבין מכך שמי שקבעו את ימי הפורים כחג לא רצו לתת לחג החדש את המעמד הנעלה של החגים המקראיים. ולכן לא הורו על איסור מלאכה. הרב הוטנר הופך הבנה זו, וטוען שההחלטה מחזקת את אופיו הייחודי של פורים ולא משקפת גריעה ממעמדו. הרב הוטנר ציטט לעיתים קרובות את הגאון מווילנה, וחיבב במיוחד את רעיונו של הגאון לפיו ישנם יחסי הדדיות בין פורים ליום הכיפורים.^[3] הגר"א מסביר שהחגים לרוב כוללים צד "לה' " וצד "לכם". מכיוון שאיננו אוכלים או שותים ביום כיפור, הצד של "לכם" מוצא את ביטויו בפורים. אפשר לומר שפורים צריך להיות לגמרי "לכם", ולכן אינו יכול לכלול איסור מלאכה. הסרת ה'יום טוב' מתאימה לרוחו הכללית של פורים ואינה משקפת מעמד נחות.^[4] 

הרב הוטנר מפתח את ההשוואה וההנגדה בין יום כיפור לפורים בספרו על פורים. שני הימים מייצגים גאולה מהשמדה אפשרית – ממזימתו של המן בפורים ומזעם האל אחרי חטא העגל ביום כיפור. הראשונה התחוללה במישור הקיום היום יומי שלנו, ואילו השנייה – בדיאלוג השמימי בין ה' למשה. כתוצאה מכך, יום כיפור מייצג את הממד השמימי לחלוטין של "לה' ", ואילו פורים אימץ את ה"לכם" הארצי לחלוטין.

אותה הבחנה מוצאת ביטוי במישור הבין אישי. בפורים אנו נותנים זה לזה מתנות גשמיות – מוצרי מזון. ביום כיפור אנו מתייחסים לרוח האנושית הבלתי גשמית ומבקשים מחילה מהסובבים אותנו. שני חגים אלו מספקים איזון מתמיד בין שמיים לארץ.^[5]

ישנה אלטרנטיבה לגישתו של הגאון מווילנה. ייתכן שהן יום כיפור והן פורים מכילים, כל אחד, את השילוב בין "לה'" ו"לכם", שכן אנו צמים בערב פורים ומצווים לאכול בערב יום כיפור. על כל פנים, אין ספק שהרב הוטנר משתמש בגישתו של הגאון כדי להגיע לתוצאות מעולות.

דיון נוסף בפורים מסביר אף הוא כיצד חריגה לכאורה מתאימה למעשה לרוחו של פורים. הגמרא מסבירה שאיננו קוראים הלל בפורים מפני שהנס התרחש מחוץ לארץ ישראל, משום שעודנו עבדים לאחשורוש בסוף המגילה ומשום שהמגילה משמשת בתור הלל (מגילה י"ד, א'). תאורטית, סיבות שונות מביאות למסקנות הלכתיות שונות. לפי שתי הגישות הראשונות לעולם לא נקרא הלל בפורים. לפי השלישית אנו עשויים לומר הלל אם אין לנו אפשרות לקרוא את מגילת אסתר. ואכן המאירי פוסק שאדם ללא מגילה צריך לקרוא את ההלל בפורים.

הרב הוטנר מציין שהפוסקים הקלאסיים אינם מצטטים את עמדת המאירי.^[6] הוא מסביר זאת באמצעות תפנית נוספת. הגמרא אינה מתכוונת שהמגילה יכולה להחליף הלל רגיל, אלא שהדרך היחידה לבטא הלל באופן שראוי לפורים היא קריאת המגילה. מהותו של פורים היא היכולת לראות את נוכחות ה' גם בהעדר ניסים גלויים. דבר זה דורש יכולת לקרוא בין השורות. ההלל המתאים לכך הוא הלל שדורש התבוננות מעבר לפרטים חיצוניים וזיהוי של ה'הלל' הטמון בהם. לפיכך, גם בהעדר מגילה, אדם אינו קורא את ההלל. האופי יוצא הדופן של ההלל בפורים לא משקף תחליף נחות אלא הולם את האיכויות המהותיות של החג.^[7]

נושא שדנו בו בעבר, "ביטולו זהו קיומו", מתאים לסוג פרשנות זה. דקי האבחנה רואים שמה שנראה כצמצום התורה מייצג למעשה את הרחבתה. הרב הוטנר משתמש ברעיון זה גם בהקשר של חנוכה. הוא מזהה את גלות יוון עם שכחת התורה, בהתאם לטקסט של 'על הניסים', לפיו היוונים רצו "להשכיחם תורתך". יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן חיו בזמן העימות עם היוונים והיו גם חלק מהדור שהחלו בו המחלוקות (רש"י, חגיגה ט"ז, ע"א). שכחת התורה הובילה למחלוקות וגרמה למעשה לצמיחת התורה.

הגמרא אומרת ששלוש מאות הלכות נשכחו בימי אבלו של משה עד שעתניאל בן קנז החזיר אותן בפלפולו (תמורה ט"ז, א'). הרב הוטנר מצביע על כך שהשכחה אפשרה לפלפול של עתניאל להפוך לחלק מהתורה. מה שלכאורה מפחית מהתורה למעשה מגדילה.

מחלוקות בעקבות שכחת התורה מייצגות גדילה ויצירתיות. כל דעה הופכת לחלק מהקורפוס התלמודי, ודור מאוחר יותר יכול להפוך על פיה פסיקה הלכתית, ובכך להחזיר עמדה דחויה להלכה. ויכוחים מראים את גדולתה ועומקה של התורה שבעל פה יותר מאחידות דעים.

היפוך אחד אחרון משלים את התמונה. הגמרא אומרת שבני פלוגתא בתלמוד נעשים אובים זה לזה במהלך הוויכוח, אך לא זזים משם עד שנעשים אוהבים (קידושין ל', ע"ב). אפשר לומר  שאף כי הלומדים בצוותא התווכחו בלהט, הם הצליחו לכונן מחדש הרגשה חיובית. בניגוד לכך הרב הוטנר טוען כי עצם הוויכוח הלוהט הוא זה שיצר את האהבה. תלמידי חכמים מעריכים את הרחבת התורה המתרחשת באמצעות וויכוח, ואוהבים את העובדה שבני פלוגתם עוזרים להם להגדיל את התורה. שני תלמידי חכמים השקועים בוויכוח תלמודי שותפים ליצירה.^[8]

כל ההיפוכים לעיל מוסיפים ללא ספק דרמטיות לשיחות. בה בעת, אינני טוען שהרב הוטנר הציג אותם רק כדי לקשט את דבריו. הוא ראה רעיונות אלו כאמיתיים ואנו יכולים להעיד על עומק ניתוחו.

הערה משלימה על השיעור הקודם

הצבעתי על בעיה בתיארוך המכתב שהשתמש במשל שעון העיר כדי לתאר את המעמד האידיאלי של רב העיר. הובא לתשומת ליבי שייתכן כי הרב הוטנר פשוט שלח את אותו מכתב בסיסי לשני נמענים. אדם שחש כי רעיון מסוים חשוב ביותר עשוי להביע אותו באותו אופן בדיוק בשני מצבים שונים. ייתכן כי זהו הסבר סביר יותר מזה שהצעתי בשבוע שעבר.