היתר מאכלות אסורים במלחמה

  • הרב מתן גלידאי

היתר מאכלות אסורים במלחמה

בפרשת ואתחנן (ו', י-יב) נאמר, שכאשר ייכנס עם ישראל לארץ כנען וימצא בה "בתים מלאים כל טוב אשר לא מִלֵאת, ובֹרֹת חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת, ואכלת ושבעת" - עליו להיזהר שלא ישכח את הקב"ה. תוך כדי קריאת הפסוקים עולה שאלה הלכתית: איך ניתן לאכול את מה שנמצא בבתים שייכבשו בארץ כנען, הרי מאכלים אלו מן הסתם אינם כשרים! שאלה זו מביאה את הגמרא בחולין יז ע"א לחידוש מפתיע: כאשר עם ישראל נמצא במלחמה, מותר לו לאכול מאכלות אסורים, ואפילו קתלי חזיר!

הגמרא בהמשך מגבילה את ההיתר מכיוונים שונים. לפי לשון אחת, ההיתר מוגבל לשבע שנות הכיבוש בלבד. לפי לשון אחרת, ההיתר נוגע רק לשלל שמוצאים הלוחמים בבתים הנכבשים, ולא למאכלים אסורים שהלוחמים מביאים עמם אל המלחמה בכליהם. לפי פשטות הגמרא, כל אחת משתי הלשונות אינה מקבלת את ההגבלה של הלשון האחרת.

לכאורה מאחורי שתי הלשונות מסתתרות שתי הבנות עקרוניות שונות של ההיתר. לפי הלשון הראשונה, ההיתר מבוסס על מצבו של הלוחם. בריאותו ותחושת השובע שלו נחוצות כדי לשפר את איכות הלחימה שלו, ולכן הקלה עליו התורה והתירה לו את איסורי האכילה. זוהי מעין הרחבה של דין פיקוח נפש. ממילא דין זה נוגע לתקופת הלחימה בלבד, אך אין סיבה להגבילו לשלל המלחמה דווקא. ואילו לפי הלשון השנייה, דין זה אינו נוגע ל'גברא' אלא ל'חפצא': התורה מחדשת, שבמסגרת ההיתר לקחת שלל מן האויב, הותר גם לאכול את אותו שלל, כדברי התורה במקום אחר: "ואכלת את שלל אֹיביך" (דברים כ', יד). ממילא ההיתר מוגבל לשלל המלחמה בלבד, אך כל שלל שנלקח מותר באכילה גם לאחר תום תקופת הלחימה.

באופן דומה ניתן לבאר כמה מחלוקות בין הרמב"ם לרמב"ן בנוגע להיקפו של ההיתר. לדעת הרמב"ם (הלכות מלכים ח', א) ההיתר נוגע לחלוצי צבא בלבד, ובתנאי שהם רעבים ואין להם משהו אחר לאכול, ואילו הרמב"ן (על התורה שם) סבור שההיתר נוגע לכל עם ישראל, ואפילו אם יש להם מאכל חלופי כשר. נראה שלדעת הרמב"ם ההיתר נובע ממעמדו של האדם כלוחם, ולכן הוא חל רק על הלוחמים ורק כשהדבר חיוני עבורם, ואילו לדעת הרמב"ן ההיתר מבוסס על מעמד המאכלים כשלל מלחמה, ואינו תלוי כלל בזהותו ובמצבו של האדם האוכל.

בנוסף, הרמב"ם סבור שההיתר קיים בכל מלחמה של עם ישראל, ואילו לדעת הרמב"ן ההיתר נוגע למלחמת כיבוש הארץ בלבד. ניתן להסביר גם את המחלוקת הזו באופן דומה: לפי הרמב"ם, כיוון שההיתר נובע מעצם היותו של האדם במצב של מלחמה, אין סיבה לחלק בין מלחמות שונות; ואילו לפי הרמב"ן, שההיתר נוגע לשלל מלחמה, ייתכן שזוהי קולא מיוחדת שנאמרה בנוגע לכיבוש הארץ, ואינה קיימת במלחמות אחרות. הרמב"ן בחולין (שם) באמת מסביר, שהתורה התירה לנו את שלל הגויים כדי שלא להפסיד ממנו כל טוב - כביכול ירושת הארץ אינה שלמה אם יימצאו בה דברים שאסור לעם ישראל ליהנות מהם.