היתר משום איבה

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

עבודה זרה דף כו – היתר משום איבה

בדף כו ע"א מובאות מספר מחלוקות בין רב יוסף לאביי בדבר היקף ההיתר "משום איבה". מכללן של המחלוקות הללו עולה, שרב יוסף סבר כי בכל עת שמוצע ליהודי שכר על פעולתו, מותר לו להועיל לגוי (אך לא לעבור על איסורי שבת, ראה תוספות וריטב"א על אתר), ואילו לדעת אביי, גם אם הוצע ליהודי שכר, עליו להשתדל להימנע מלהועיל לגוי בלא שתיווצר איבה.

ומסתבר שנחלקו ביסוד ההיתר. רב יוסף סבר ש"משום איבה" מבטל את האיסור מעיקרו, ואילו אביי ראה בו היתר צדדי מפני הסכנה. לפיכך סבר רב יוסף שכאשר מוצע שכר, אין צורך להשתדל להימלט מן המעשה בתירוצים שונים, ואילו אביי קובע כי האיסור בתוקפו עומד, ויש להימנע ככל האפשר מלעבור עליו.

מדוע יבטל חשש איבה את האיסור מעיקרו?

ייתכן שלדעת רב יוסף, הצעת השכר הופכת את הסירוב לעזור מהימנעות פסיבית לגרימת נזק אקטיבית – מ'לא מעלין ולא מורידין' ל'מורידין'. דרכו של עולם, שאדם שמוצע לו שכר הולם על פעולה – יעשנה. אם הוא מסרב – נחשב הדבר כפעולה כנגד המציע. זו הסיבה שהימנעות יוצרת איבה: משהציע לו שכר, רואה הגוי את סירובו של היהודי כניסיון להזיק לו ממש, ולא רק כהימנעות מסיוע. הווה אומר: "משום איבה" איננו חשש מידי לאיבה – מעין פיקוח נפש, כפי שהבין אביי – כי אם תפיסה שהאיבה, אות היא שסירובו של היהודי נתפס כפעולה של ממש, ולא כהימנעות בלבד. מאחר שדינם של גויים "לא מעלין ולא מורידין", סבור רב יוסף שנתינת שכר מתירה את האיסור.

אפשרות אחרת בהבנת דעת רב יוסף היא שחשש איבה אמנם אינו מבטל את האיסור מעיקרו, אך הוא שיקול מהותי מצד עצמו לעשיית המעשה. כך ביאר הרמב"ם מושג דומה – "מפני דרכי שלום":

"...אפילו העכו"ם, צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום. הרי נאמר 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו' (תהילים קמ"ה, ט), ונאמר 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג', יז)" (הלכות מלכים פ"י הי"ב).

אמנם בנידוננו, שלא כמו בדברים הנזכרים ברמב"ם, יש שיקול להימנע מסיוע לגוי: "שמילדת בן לעבודת כוכבים". אך ייתכן שכאשר שיקול זה מביא לכדי איבה – תוצאה הסותרת לחלוטין את הערך של 'דרכיה דרכי נֹעם' – גובר ערך זה, ואין צורך לחפש תירוצים ולהימנע מסיוע לגוי.

הרב ברוך וינטרוב