הכהונה הכפולה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

הכהונה הכפולה* / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת אמור

פרשת השבוע פותחת בדיני טומאת הכהנים:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כ"א, א')

אולם, מיקומה של פרשה זו מעורר תמיהה מסוימת: החלק הראשון של ספר 'ויקרא' - למעשה עד פרשת 'מצורע' - עוסק בדיני הכהנים והמשכן שבו הם עובדים; ואילו מפרשת 'מצורע' ואילך עוסקת התורה בעניינים כלליים. אם כן, מדוע בחרה התורה לכלול את פרשת טומאת הכהנים, המיועדת לכוהנים בלבד, דווקא בחלק השני של ספר 'ויקרא' ולא בחלקו הראשון המוקדש לכהנים בלבד?

אפשרות אחת שניתן להעלות, היא לחלק בין הכהנים שאליהם מדברת התורה בחלק הראשון של ספר 'ויקרא', לבין הכהנים שאליהם התורה מדברת בפרשת 'אמור'. למרות שהתורה ממשיכה להתייחס אל הכהנים כאל "בני אהרן", מסתבר לומר שבחלק הראשון של הספר מתכוונת התורה לבני אהרן עצמם - אלעזר ואיתמר - ואילו בפרשה שלנו התורה מתייחסת לצאצאיהם. מדוע לומר כך? לשם כך יש להקדים רעיון נוסף.

לאחר מותם הטראגי של נדב ואביהו בהקריבם אש זרה לפני ה', משה מצווה על מישאל ואלצפן "בני עוזיאל דוד אהרן" (ויקרא י', ד') לפנות את גופות המתים. ציווי זה זוקק ביאור: מדוע מטיל משה את מלאכת פינוי הגופות על בני הדודים של הנפטרים ולא על אחיהם - אלעזר ואיתמר? הרמב"ן על אתר מסביר, שבמשך שבעת ימי המילואים היו אלעזר ואיתמר במעמד הדומה למעמד כהן גדול, שעליו אוסרת התורה להיטמא למתים, ולכן לא יכלו לבוא במגע עם גופות אחיהם. הרמב"ן ממשיך וטוען, שאלעזר ואיתמר הוסיפו להחזיק במעמד המקביל למעמד כהן גדול גם לאחר שבעת ימי המילואים, ולכן לא יכלו להיטמא לאחיהם המתים.

אם נקבל את טענת הרמב"ן שאלעזר ואיתמר הוסיפו להחשב ככהנים גדולים אף לאחר שבעת ימי המילואים ולכן נאסרו להיטמא למתים לעולם, אל מי פונה התורה בפרשתנו בציווי "לנפש לא יטמא בעמיו"? בעל כורחנו עלינו להניח, שכאשר התורה אומרת בפרשתנו "אמור אל הכהנים בני אהרן" היא מתכוונת לבני שבט הכהונה ככלל, ולא אל שני בניו הביולוגיים של אהרן, שלגביהם כבר למדנו את איסור הטומאה למתים!

אמנם, ניתן להעלות על הדעת סיבה נוספת שבגללה בחרה התורה לכלול את פרשת טומאת כהנים בחלק זה של הספר, ולא בפרשיות המוקדמות העוסקות בכהנים בלבד. הגמרא בזבחים יז: מניחה, שהגדרת אדם מסוים ככהן תלויה במידה רבה בעבודה שהוא עובד בפועל בבית המקדש. ניתן לומר, שהפרשיות הקודמות בספר 'ויקרא' עסקו בהרחבה בעניין הכהן ותפקידיו-תיפקודיו בבית המקדש, אולם פרשתנו מתחילה לעסוק בקדושת כהונה במובנה הרחב יותר, וביישומה מחוץ לעולם המקדש. במילים אחרות, פרשתנו משמיעה לנו שכהן נותר בכהונתו גם מחוץ לבית המקדש, וממנה אנו לומדים שדיני טומאת הכהנים אינם מיועדים רק לכהן המשמש במקדש, ששם הוא ייתקל בדינים אלו לעתים נדירות.

נדמה, ששני הכיוונים שהעלנו קשורים זה בזה. כאשר התורה מרחיבה את מעגל ההתייחסות מעבר לבניו הביולוגיים של אהרן, כפי הכיוון הראשון שהעלנו, ממילא היא מוכרחה להתייחס למציאותו של כהן הגר בדימונה או בתל אביב. לכן, במקום לצמצם את קדושת הכהונה לתחומי בית המקדש ולמיעוט ספציפי של אישים, בפרשה שלנו התורה מתייחסת לכהנים הקדושים כמרכיב אורגני בכנסת ישראל. כדי להדגיש כי קדושת הכהונה אינה מצטמצמת לתחומי בית המקדש, התורה ממקמת את הפרשייה על קדושה הכהנים בתחילת הפרשיות העוסקות בעם ישראל כולו!

ואמנם, ניתן להוכיח ממקורות שונים כי זהותם של הכהנים מורכבת משני גורמים. הגמרא ביומא סו. מתקשה מדוע הכהן הגדול מזכיר בשני הוידויים הראשונים ביום הכיפורים את המילים "בני אהרן עם קדושך", ואילו בווידוי השלישי הוא מזכיר רק את המילים "עמך בית ישראל" ואינו מתייחס לבני אהרן? הגמרא מתרצת, שהכהנים הם גם חלק מבית ישראל ולכן אינם זקוקים להזכרה נפרדת. א"כ, הכהנים אינם קיימים רק כישות נפרדת בעלת תפקידים בבית המקדש, אלא הם מהווים גם חלק מכלל ישראל.

קושי נוסף העולה בתחילת הפרשה, מעלה גם הוא את השניות שבזהות הכהנים. לאחר שהתורה פירטה את דיני הטומאה של הכהנים היא מסכמת ואומרת: "לֹא יקרחה יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת" (ויקרא כ"א, ה'). אולם, האיסורים הנמנים בפסוק זה חלים גם על בני ישראל, והתורה עצמה חוזרת ומונה איסורים אלו אף לגביהם; אם כן, מדוע התורה חוזרת על האיסורים הללו פעמיים? רש"י התייחס לבעיה זו, ומצטט גמרא בקידושין לו. שלומדת מכפילות זו דינים מיוחדים. אולם, עדיין השאלה בעינה עומדת: מדוע לא כתבה התורה איסורים אלו בפירוש פעם אחת בלבד? אפשר, שבכך שהתורה חוזרת על דינים אלו דווקא בפרשת כהונה, היא מתכוונת לרמוז על הקשר שבין הכהונה לשאר חלקי עם ישראל. הכהונה איננה משמשת רק כישות העוסקת בבית המקדש, בניתוק מיתר חלקי העם, אלא היא נחשבת גם לחלק מכלל ישראל.

נדמה, שמה שנכון לגבי הכהן העובד במקדש נכון גם לגבי הכהן הרוחני שבכל אחד מאתנו. בדומה לכהן, גם לבן תורה ישנה זהות כפולה: מחד אנו מוגדרים על ידי שהייתנו בין ד' כתלי בית המדרש, אולם מאידך, גם כשאיננו נמצאים בבית המדרש בפועל אנו מחויבים לשאוף למקום תורה ולהזדהות עמו. בית המדרש הוא המקדש שלנו, ואנו נוהגים בו כפי שהכהן נוהג במקדש, אולם גם כשאנו עוזבים את בית המדרש אנו ממשיכים לשמור על זהותנו כבני תורה. כמו כהן המצוי בתל אביב, אף אנו ממשיכים להיות בני תורה מחוץ לבית המדרש, עם כל האחריות הכרוכה בדבר.



* השיחה נאמרה בפרשת אמור תשנ"ז ולא עברה את ביקורת הרב.