דילוג לתוכן העיקרי

הוריות | דף יא | הכוהן המשיח

 

"ואיזהו המשיח? המשוח בשמן המשחה, לא המרובה בבגדים" (משנה דף יא ע"ב).


בשלהי ימי הבית הראשון גנז יאשיהו המלך את שמן המשחה (כמבואר להלן, בתחילת דף יב ע"א). אשר על כן, בימי הבית השני לבשו הכוהנים הגדולים את שמונת הבגדים המיוחדים להם, אך לא נמשחו בשמן המשחה. המשנה מחדשת שכוהן שלא נמשח בשמן, איננו מקריב פר על הוראה שגויה. בעקבות זאת דנה הגמרא בהרחבה במשיחת הכוהנים והמלכים בשמן המשחה. במהלך הדיון מצוין הבדל יסודי בין המלך לכוהן:

"ואפילו כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה; ואין מושחים מלך בן מלך" (גמרא שם).


הווה אומר: מלכות עוברת בירושה, אך לא כהונה גדולה. האחרונים דנו בגדרי ירושת המלכות. הנודע ביהודה (מהדורה קמא, חושן משפט סימן א') קבע שהמלכות עוברת בירושה מאליה, ולכן אין צורך ב"שׂימה חדשה", רוצה לומר: בן המלך מולך אוטומטית, בלא שום מינוי. חלוק עליו החתם סופר (חלק א, אורח חיים סימן י"ב). לדבריו, מלכי אומות העולם אכן מורישים את המלכות לבניהם אוטומטית, אבל בישראל בן המלך יורש את אביו רק אם הוא ממלא מקום אבותיו והולך בדרכי ה'; הלכך צריך גם מלך בן מלך למינוי.

על כל פנים, ברי שיש בזה שוני יסודי בין מלך לכוהן גדול. כידוע, הכוהן הגדול מקריב בכל יום 'מנחת כוהן גדול'. הציווי על מנחה זו בא בפרשת צו:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב... וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַה' כָּלִיל תָּקְטָר" (ויקרא ו', יב–טו).


התורה אומרת שכל כוהן חייב להקריב 'מנחת חינוך' ביום שיתחיל לעבוד במקדש; ואותה מנחה בדיוק מקריב הכוהן המשיח "חק עולם", דהיינו בכל יום. דומני כי משמעות הדברים היא שהכוהן הגדול מתחנך לעבודתו בכל יום מחדש. הכהונה הגדולה היא משרה רוחנית, ובעולם הרוח אין משרות קבועות ו'חוזה לכל החיים'. הגמרא בברכות (כט ע"א) מספרת על יוחנן כוהן גדול ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה, ולבסוף נעשה צדוקי. הכוהן הגדול זקוק לחיזוק מתמיד ולתזכורת קבועה: הוא נציג כלל ישראל לפני ה', ועליו לשמור על מדרגה רוחנית ראויה לכך. לפיכך אין הכהונה הגדולה עוברת בירושה מאב לבן, ולפי דברינו, אין היא ירושה אפילו לכוהן הגדול עצמו; הוא מתמנה לתפקיד בכל יום מחדש.

כמובן, ממעמדו הרוחני הרם של הכוהן הגדול נגזרת גם הטרגדיה הגדולה שמתרחשת כאשר הוא שוגה בהוראה ועובר עברה. אין זה חטא סתמי; זהו חטא של הנציג הרוחני הבכיר ביותר של כנסת ישראל לפני הקב"ה. משום כך חייב הכוהן להביא פר לחטאת, כשם שמביא הציבור על העלם דבר. שגגתו של הכוהן הגדול היא "לאשמת העם" – כאילו עבר העם כולו עברה – והדבר מחייב שיקום של כל מערכת היחסים בין כנסת ישראל ובין הקב"ה.

עוד על מעמדו הייחודי של הכוהן הגדול בעיוננו למסכת סנהדרין דף טז.
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)