דילוג לתוכן העיקרי

הכוהנים והעם

הרב ברוך גיגי
11.08.2014
קובץ טקסט

*

השבת נקרא את פרשות אחרי-מות קדושים. צמד פרשות זה מהווה מעבר בין שני חצאיו של חומש ויקרא. החלק הראשון פונה לשבט הכוהנים, ובו מופיעים פרטי הקרבנות, ולצדם דיני הקדושה והטהרה. לעומת זאת, חציו השני של החומש מדבר לכללו של עם ישראל.

פתיחת פרשתנו מזכירה את מות בני אהרן, והמפרשים נחלקו בקשר למיקומה של פרשה זו: האם נאמרה ביום מותם את נדב ואביהוא, או שמא נאמרה בזמן מאוחר יותר.  כך או כך, ברור שהפסוקים מתייחסים למות נדב ואביהוא.

התורה מדגישה בפתח הפרשה: "...ולא ימות". לא ימות – בניגוד לנדב ואביהוא. בכדי שלא ימות, מורה לו התורה כיצד לבוא את הקודש: "בזאת יבוא אהרן אל הקדש". כך, תיאור התהליך המופיע בפתח פרשתנו, מהווה בפשטות תיקון לחטא נדב ואביהוא.

לעומת זאת, בסוף הפרשיה, מופיעה תפנית מעניינת. שם מתקשר התהליך המתואר לפני כן ליום הכיפורים:

וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.                                                     (ויקרא טז, כט).

מדוע מופיע כאן תהליך הכפרה והטהרה של יום הכיפורים? ומה היחס שבין יום הכיפורים, לבין התיקון על חטא נדב ואביהוא?

לאחר הקישור ליום הכיפורים, מופיעה תיאור הביצוע של העבודה המתוארת בפסוקים:

...וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.(שם לד).

חטאם של נדב ואביהוא היה ביום השמיני להקמת המשכן, בחודש ניסן. כיצד זה קיים אהרן את מצווה יום הכיפורים בזמן זה? רש"י בא לגשר על פער זה, ומסביר:

ויעש כאשר צוה ה' וגו'. כשהגיע יום הכפורים עשה כסדר הזה, ולהגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדלתו, אלא כמקיים גזרת המלך.                                         (רש"י שם).

רש"י, ועמו נכדו רשב"ם, מבינים שניהם כי אהרן ביצע את המצווה בהגיע זמנו של יום הכיפורים. לדעתם, הפסוק המתאר את ביצוע המצווה, התרחש בתאריך מאוחר הרבה יותר למות בני אהרן. לעומתם, הרמב"ן מפרש את הפסוק כמתייחס דווקא לצד האיסורי של הפרשה:

וטעם ויעש כאשר צוה ה' את משה, שקיים אהרן כל מה שנצטוה ונזהר כל ימיו שלא יבא אל מבית לפרוכת זולתי ביום הכפורים ועשה ביום הכפורים קרבנותיו ככל אשר צוה השם את משה.     (רמב"ן שם).

לדברי הרמב"ן, עשייתו של אהרן היא ההימנעות מלהיכנס אל מבית לפרוכת כל עוד לא הגיעו התנאים הדרושים – הזמן והעבודה הנדרשת, המתלוות לכניסה זו.

אם כן, לפי רש"י ורשב"ם – ביצוע הציווי הוא הכניסה אל הקודש ביום הכיפורים, ואילו לפי הרמב"ן – הפסוק מתייחס לאי-הכניסה מחוץ ליום הכיפורים.

~*~

בפרשתנו, שתי מגמות שונות. תחילת הפרשה מדברת בכניסתו של אהרן אל הקודש. אהרן יכנס בציווי ה' אל אותו מקום בו נהרגו בניו. הדבר יהווה תיקון לחטא של בניו. הציווי מגיע אחרי מות בניו, ובמטרה לכפר על חטאם.

לפיכך, מובנת הדגשת התורה: אל יבוא בכל עת הקודש, אלא עליו לבוא "בזאת", בתנאים מסוימים, בכדי ש"לא ימות". צו זה מקבל פן ציבורי במהלך הפרשה: אם אהרן לא נכנס לקודש בתור נציג עם ישראל, הוא אינו רשאי להיכנס. עליו לכפר על כלל העם, ורק אז יוכל להיכנס. כבר ציטטנו את רש"י לעיל, בסיומה של הפרשה:

ולהגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדלתו, אלא כמקיים גזרת המלך.

מהו שבחו של אהרן, שקיים את מצוות ה'? הדבר נראה בסיסי ביותר! הסבר פירושו של רש"י נעוץ גם הוא בפן ציבורי זה. אהרן לא היה לובש את הבגדים לגדלותו האישית, אלא כנציג העם. כל עבודתו במשכן, כל כניסתו את הקודש פנימה, מתאפשרת ומקבלת את מעמדה רק בשל היותו של אהרן נציגם של כלל ישראל.

לצד מגמה זו, תיקון חטא נדב ואביהוא, קיימת מגמה נוספת הצצה ועולה בהמשך הפרשה – יום הכיפורים. "והיתה זאת לכם לחקת עולם", על מנת לכפר על בני ישראל, אחת בשנה. כאן התהליך לא מצטייר ככניסתו של אהרן אל הקודש, אלא כתהליך שמטרתו כפרה על בני ישראל. האמצעי לכך הוא כניסתו של הכהן פנימה. כאן, אין התייחסות מיוחדת אל אהרן דווקא:

וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ.
                                                          
(שם לב).

גם כאן, מופיע אותו פן ציבורי. הפעם, מטרתו איננה תיקון של מעשי נדב ואביהו, אלא עבור חטאי בני ישראל:

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ.      (שם ל).

בפסוק זה מתוארת טהרתו וכפרתו של כלל עם ישראל ביום הכיפורים, מכל חטאתם. אין כאן כל התייחסות לאהרן, ואין מקום לחטאיהם הפרטיים של בני אהרן.

~*~

מהו היחס שבין שתי מגמות אלו בפרשיה הראשונה שבפרשת אחרי-מות? מהו תפקידה של הפרשיה ומהו מקומה במעבר שבין חלקו הראשון של החומש, העוסק בשבט הכהונה – לחלקו השני, העוסק בממלכת הכהנים?

למעשה, שתי מגמות אלו קשורות אחת לשנייה בקשר הדדי ומעניין: כל אחת היא תנאה של השנייה. אהרן יכול לבוא אל הקודש, אך רק כנציגו של העם. ללא זאת, אשרת הכניסה שלו איננה קבילה. ממילא, כפרה על חטאם של בני אהרן אפשרית רק אם יגיע אהרן, ויבין את מקומו הציבורי בקרב בני ישראל.

מנגד, כפרתם וטהרתם של בני ישראל תלויה במעשיו של הכהן. רק כניסתו של הכהן אל הקודש פנימה, וביצוע העבודה לפרטיה ולדקדוקיה – על שני השעירים שבה ועל הקטורת שבה, היא זו שמאפשרת את כפרתם של בני ישראל.

למעשה, הדדיות זו מבטאת את המעבר שבין שני חלקי הספר. בל יחשוב הכהן שנמצא הוא מעל העם, ושולט עליו. רק גישה של ענווה תאפשר לו להיכנס לקודש מבלי למות. ומאידך, כל פרט בעם ישראל יבין שמעשי הכהן בבית המקדש משפיעים על מעמדו האישי באופן ישיר. ללא עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים יישאר אותו ישראל בחטאו ובטומאתו.

~*~

שילוב זה יאפשר מטרות נוספות הגלומות בפרשתנו. מעט מאוחר יותר בפרשת אחרי-מות נכתב:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'.  (ויקרא יח, ה).

כאן מקומה של דרשת חז"ל המפורסמת: "וחי בהם, ולא שימות בהם". פסוק זה משמש את ר' עקיבא במחלוקתו עם בן פטורא. ר' עקיבא דורש מהפסוק שמצוות ה' לא אמורות להביא למותו של המקיים.

שילוב זה של שבט הכהונה ועם ישראל, המגיע לאותה רמה של קדושה – מאפשר חיים, במובנם הבסיסי ביותר. ברמה השנייה, הדבר מאפשר חיי חברה מתוקנים. הרמב"ן על אתר מרחיב בנושא:

ולכך יאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כי הדינים נתנו לחיי האדם בישוב המדינות ושלום האדם ושלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו וכן יחזקאל הזכיר פעמים רבות במשפטים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" ובשבתות אומר להיות לאות ביני וביניהם וכן בנחמיה "ובמשפטיך חטאו בם אשר יעשה אדם וחיה בהם"...         (רמב"ן שם ד).

המצוות שבפרשתנו מביאות לא רק לכדי חיים גשמיים, אלא אף לישוב מדינות. יש כאן מילוי של צורך בסדרי חברה, בשלום בין איש לרעהו.

אולם, קיים פן נוסף. שני הפנים הללו מהווים מינימום גופני, חייו של הפרט וחייה של החברה. אולם מטרתנו היא הרבה מעבר לכך, מטרתנו היא בקדושה. עלינו לחיות חיים של קדושה. קדושה, החורזת את פרשת קדושים. מתחילתה, באמירה "קדושים תהיו", דרך המשך הפרשה – "והתקדשתם והייתם קדושים", ועד לחתימתה של פרשת קדושים:

וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.       (ויקרא כ, כו).

 


*     השיחה נאמרה בליל שבת פרשת אחרי-מות קדושים ה'תשע"ב וסוכמה על ידי עמנואל מאייר. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)