הכוונה בתפילה

  • הרב אביעד ברטוב

הכוונה בתפילה

מהפסוק "תכין לבם תקשיב אזנך" דרשו חז"ל (ברכות לא ע"ב): "מכאן למתפלל שיכוון לבו לשמיים". בעקבות זאת, הלכות רבות מהלכות התפילה נקבעו כדי להביא את האדם למצב של כוונה. פשט הדברים הוא שאדם שלא כיוון לבו בתפילה - לא יצא, וצריך לחזור ולהתפלל.

הטור (או"ח סי' ק"א) מביא את דברי הפוסקים, שכיוון שבימינו ירדה תשישות לעולם ורבים אינם יודעים לכוון, אין אדם חוזר על ברכה שלא התכוון בה. אולם נחלקו הפוסקים בדינן של הברכות הראשונות של תפילת העמידה: לדעת השו"ע (או"ח סי' ק"א), מי שלא כיוון לבו בשלוש הברכות הראשונות של תפילת העמידה - צריך לחזור לראש התפילה; ואילו לדעת הרמ"א, אין טעם לחזור לראש התפילה שכן ממילא אין בידנו לכוון. ה"ילקוט יוסף" (סי' צ"ט-ק"א) מביא שאף בני ספרד נהגו להלכה כשיטת הרמ"א, שאפילו מי שלא כיוון לבו בשלוש הברכות הראשונות של תפילת העמידה - לא חוזר על תפילתו.

אולם אין בכוחנו לכוון, מה נותר לנו מן הכוונה בתפילה?

ר' חיים מבריסק (חידושי רבנו חיים על הרמב"ם, הל' תפילה ד', א) מבאר כי בתפילה יש שתי כוונות שונות. הכוונה הראשונה היא הכוונה לפירוש המילים - ואליה התייחסו הפוסקים כשקבעו שבימינו אין בידנו לכוון, ולכן מי שלא כיוון - לא יחזור על תפילתו. הכוונה השנייה היא הרגשת העמידה לפני ה', בבחינת "שיוויתי לה' לנגדי תמיד". כוונה זו מעכבת גם בימינו, ואליה כיוון הרמב"ם (הל' תפילה ד', א) כשהזכיר את "כוונת הלב" בין חמשת הדברים המעכבים את התפילה.

דברים דומים כותב גם בעל "ערוך השולחן" (או"ח סי' צ"ט): 'ומזה יצא לנו מוסר גדול לאותם אנשים הבאים מרחוב לבית הכנסת בלי שום דרך ארץ ובלי שום הכנה קצת איזה רגעים, וחוטפים ומתפללים, ואינם יודעים בין ימינם לשמאלם. אלא כל אדם חייב להתבונן רגעים אחדים, כל חד וחד לפום דרגא דיליה. ולכן אנו הולכים קודם התפילה שלוש פסיעות לאחור וחוזרין, כְּמֵכִין עצמו ליכנס לפלטין של מלך, ואם אחר כך נתבלבלה כוונתו - אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ולכן לא הביאו הפוסקים המאמר שיכולים בזמן הזה לפטור מדין תפילה, משום דאין הפירוש שלא להתפלל כלל ח"ו, אלא מדין התפלה שאין אנו מכונים כראוי. וזה הביאו באמת, שאין אנו חוזרים בשביל חסרון כוונה".

טרדות היום-יום לא תמיד מאפשרות לנו לכוון בתפילה. אדם שבאמצע היום מפסיק מעבודתו ויוצא להתפלל תפילת מנחה, לא תמיד יוכל לכוון בקלות את כל כוונותיהם של המקובלים בישיבת 'בית אל'. אולם עצם ההפסקה של שטף החיים וההחלטה לעמוד לתפילה מעידה כי כוונתו של האדם רצינית וכי יש ברצונו לשפוך שיחו לפני בוראו. ויהי רצון שנזכה לכוון, ויהיו אמרינו לרצון לפני אדון כול.