הכרובים בקדש הקדשים - לא עבודה זרה
פתיחה
כפי שהזכרנו בשיעורינו בסוף שנת תשע"א בכוונתנו השנה להמשיך לעסוק בכלי המשכן והמקדש.
בשנה שעברה עייננו בכמה היבטים הקשורים בארון, בכפורת ובכרובים, והשנה בכוונתנו להמשיך במספר סוגיות הקשורות בכלים אלו. במסגרת זאת, נתייחס בעזה"י בהמשך בלא נדר למבנה הארון, לבדי הארון, לסוגיית הנגיעה בארון ולראיית הארון, לשאלה מי נושא את הארון ולמשמעות החפצים השונים המונחים בארון.
בשיעור זה, בכוונתנו להתבונן בשאלה האם אין בצורת הכרובים סוג של עבודה זרה, ואם לא, מה יכולה להיות המשמעות שבמקום המקודש ביותר, בכלי המקודש ביותר, ישנן צורות עשויות מקשה זהב[1].
שאלה זאת מנוסחת על ידי מספר מפרשים, וכך למשל שואל האברבנאל:
"בעניין הכרובים שציווה יתברך לעשות על הכפורת, כי הנה יראה שהיה עובר בזה על 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת' ואיך ציווה אותם לעשות מה שהוזהרו עליו?"
(שמות כה, א).
שאלה מעין זו מופיעה גם במדרש איכה רבה בפיהם של שונאי ישראל[2]:
"רבי יצחק פתח: 'בשנו כי שמענו חרפה כסתה כלמה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה'' (ירמיה נ"א, נא), את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים, נכנסו עמהם עמונים ומואבים, שנאמר: 'ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך' (איכה א', י). נכנסו לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני כרובים, נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים, לא הייתם אומרים שאין האמה הזאת עובדת עבודת כוכבים, ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים, הא כל אפיין שוין, הדא הוא דכתיב: 'יען אמר מואב ושעיר הנה ככל הגוים בית יהודה' (יחזקאל כ"ה, ח), באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא שהוא מקעקע ביצתן מן העולם, שנאמר: 'לכן חי אני נאם ה' צבאות א-להי ישראל כי מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמרה' (צפניה ב', ט), כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה" (פתיחתא ט).
המדרש מתאר את שהתרחש במקדש לאחר חורבן הבית הראשון, בשעה שחייליו של נבוכדנצר מלך בבל נכנסים למקדש ויחד עמם עמונים ומואבים[3]. מהמדרש עולה כי עם חורבן הבית, הגויים מתייחסים לכרובים שבקדש הקדשים כעבודה זרה לכל דבר ועניין.
לך לא תעשה אבל לי עשה
מדרש האגדה דן גם כן בשאלה זו ואומר כך:
"'לך ועשית שנים כרובים' והלא אמר לך וצוך במעמד הר סיני: 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'! לא קשיא - לך לא תעשה אבל לי עשה.
כיו"ב 'מחלליה מות יומת' (שמות ל"א, יז) ובמקום אחר 'וביום השבת שני כבשים' (במדבר כ"ח, ט)" [4].
תשובת המדרש מחלקת לכאורה בין שתי מטרות שונות לחלוטין: האיסור לעשות פסל הוא עבור האדם ולכן הניסוח של התורה הוא "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", אבל לקב"ה כביכול אין בזה כל איסור.
על פי זה, הכרובים הינם כביכול עבור הקב"ה ולא עבור בני האדם, ועל כן אין כל איסור בעשייתם.
הפה שאסר הוא הפה שהתיר
בדומה לכך, מדרש לקח טוב מביא סידרה של דוגמאות הנראות כדבר והיפוכו:
"'ועשית שנים כרובים זהב' - כשאמר משה רבינו 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה' (שמות כ, ד) נאמר לו 'ועשית שנים כרובים זהב'. וכן כיוצא באלה כמו פרשת יבום וערות אחיך (ויקרא יח, טז), 'לא תלבש שעטנז', 'גדילים תעשה לך' (דברים כב, יא-יב), 'מחלליה מות יומת' (שמות לא, יד), 'וביום השבת שני כבשים' (במדבר כח, ט) אלה וכיוצא בהן ברצון אחד נאמרו"[5].
החזקוני בהתייחסו לסוגיה זו, מוסיף על דברי המדרש ומנמק גם את ההיתר וכך לשונו:
"ואף על פי שאמר 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה' (שמות כ', ג) כאן התיר צורת הכרובים שהרי לא נעשו להשתחוות אלא לישיבתו, דוגמא כרובים דכסא הכבוד (ישעיהו ו, א-ב). ודברים הרבה כאלו מצינו בתורה כמו שכתוב 'כל העושה בה מלאכה יומת' (שמות ל"ה,ב) והתיר לעשות בה תמיד, מוסף מילה. ערוות אשת אח ויבום, לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך" (שמות כ"ה, יז).
החזקוני מתייחס לתכלית עשיית הכרובים, ולכך כי הם לא נעשו להשתחויה כלל.
נזכיר, כי הכלים בקדש הקדשים אינם כלי עבודה, וגם בכניסות היחידות בהן נכנס הכהן הגדול לקודש הקדשים, הכרובים אינם משמשים כלל לעבודה. על פי הבנתו של החזקוני[6] הכרובים משמשים כמקום מושב לשכינה והם דומים לכרובים שהם כסא הכבוד המוזכרים בישעיהו ו, א-ב[7]. היות וישנו כאן מקום מושב ואין כאן כל מטרה ומגמה להשתחוות, אז אין כל איסור.
דברים אלו מכוונים לכאורה להמשך האיסור כמפורש בתורה:
"לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלקיך א-ל קנא פוקד עוון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים לשונאי" (שמות כ', ד-ה).
לכאורה, מפשטות הפסוקים אין כל היתר לעשות פסל ותמונה שלא משתחווים אליהם - איסור עשיית פסל הינו איסור העומד בפני עצמו. אולם, אם ישנו כאן יוצא מן הכלל, ניתן לתלותו בהמשך הפסוקים הקושרים בין עשיית הפסלים למטרת עשייתם.
במובן מסויים, הבנה זו תואמת את תשובת מדרש האגדה שהבאנו בתחילה "לך לא תעשה אבל לי עשה", מקום המושב אינו עבור השתחויה או עבודה של ישראל, אלא מקום מושב לקב"ה.
בהמשך דבריו, מוסיף החזקוני:
"'ופניהם איש אל אחיו' - דברים הללו מוכיחים שלא נעשו לתמונה כדי להשתחוות. כיצד? אילו לא היה מהם רק אחד[8], או אם היו פני האחד נגד העם ופני האחד אל אחיו היה פתחון פה לבעל דין לומר שנעשה לשם יראה, עכשיו כשפני שניהם איש אל אחיו ועוד ששני פניהם כבושים אל הכפורת מקום השכינה והתורה, ועוד שלא היו נראין לשום בריה רק לכהן גדול ארבע פעמים ליום אחד בשנה[9], הדבר ידוע כי לא היו שם רק לנו דוגמת שמשים כעניין שנאמר שרפים עומדים ממעל לו וכו'" (שמות כ"ה, ב).
החזקוני מביא ראיות מצורת הכרובים, מיקומם וכיוון פניהם לכך שלא נעשו לצורך השתחוות.
בכיוון דומה עונה האברבנאל בתשובתו לשאלתו שצוטטה לעיל:
"שם ('לא תעשה לך פסל') היתה אזהרה שלא יבואו לעבדם כמו שאמר 'לא תשתחווה להם ולא תעבדם' אך מלאכת המשכן וכליו היו לשם ה' ולא היו הכרובים להיות אמצעים בינם לבין אלוהיהם, אלא לזכר מעשים הנוראים".
היות ומלאכת המשכן הייתה לשם ה', הכרובים לא נעשו לשמש אמצעים בינם לבין אלוקים, אלא תכליתם לסמל את הקשר הנצחי בין ישראל לאביהם שבשמים, בין משפיע למושפע. היות וציווי זה מזכיר את השפע האלוקי, לא חל עליו כל איסור.
מכאן שכיווני התשובות דומים:
באופן עקרוני הכרובים אינם מיועדים לא להשתחויה ולא לכל עבודה אחרת.
האיסור לעשות פסל הוא לבני ישראל אבל אין איסור לעשות זאת לקב"ה. הם מיועדים להיות כביכול סמל של מקום מושב לשכינה, ואין מי שרואה אותם כלל פרט לכהן גדול ביום הכיפורים בארבע כניסותיו אם יש ביכלתו לראות.
אף רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי נוגע בסוגית העגל לעומת הכרובים וכך דבריו:
"... עד שנצרכו מהם לבקש נעבד מורגש... וחטאתם היתה בציור אשר נאסר עליהם שייחסו ענין אלהי אל מה שעשו בידם וברצונם מבלי מצות אלוקים... והיה להם להמתין שלא יקבעו לעצמם דבר שיקבילוהו. והדבר ההוא הוא מרוחק ומגונה אצלנו מפני שאין בזמן הזה צורות נעבדות ברוב האומות והיה קל בזמן ההוא מפני שעשו כל האומות צורות לעבוד אותם... ולא היה הדבר נכרי בצורות אשר ציוה הוא בהם מהכרובים" (מאמר א', צז).
לטענת הכוזרי, מטרתם של בני ישראל בעשותם את העגל היתה להתקרב לקב"ה. הדרך היתה אמנם אסורה מכיון שנעשתה על ידי הגשמה והמחשת עבודתם בדבר הנראה בעינם, אולם אין כאן כל עבודה זרה וכפירה אלא ויתור לצורך נפשי נפוץ לעבוד האלוה בצורה מוחשית.
לטענת הכוזרי, ההבדל היחיד בין הכרובים לעגל הינו ציויו של הקב"ה. הכרובים רצויים כי ה' ציוה אותם, ואילו העגל אינו רצוי כי ה' לא ציוה על העגל. הקדושה אינה בחפצים אלא בקב"ה בעצמו.
בדומה לדברים אלו, מבאר גם ה'משך חכמה' את מהות המשכן והמקדש. בפירושו לפרשת כי תשא מתייחס ה'משך חכמה' לשבירת הלוחות על ידי משה בעקבות מעשה העגל, ומבאר כי המקדש והמשכן אינם ענינים קדושים מעצמם. ה' שורה בתוך בניו אך לא בתוך מבנים וחפצים, לא במשכן ולא בלוחות. כל הקדושה היא רק בשביל עם ישראל השומר את מצוות ה', ורק ה' יתברך הוא קדוש במציאותו המחויבת וכל הקדושות הינן מצד ציווי ה' בלבד. וכך דבריו שם:
"ועל זה צווח משה ככרוכיא: האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל! חלילה, גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שינוי חלילה. והראיה, כי ל"ח שנה שהיו נזופים במדבר לא היה הדיבור מתיחס למשה. ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים מעצמם, חלילה! השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם "המה כאדם עברו ברית" (הושע ו, ז), הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול "באו פריצים ויחללוה". וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק (גיטין נו, ב), כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, הלוחות – "מכתב אלוקים" – גם המה אינם קודשים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם.
סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולו נאוה תהילה ועבודה. וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד. והכרובים, חלילה, אין להם עבודה ושם מחשבה וענין, רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה, עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושים רצונם של מקום בזמן "שפניהם איש אל אחיו" וכו' ודו"ק. ולכן "אין בארון רק (שני) לוחות" (מלכים-א, ח, ט) והספר תורה (בבא בתרא יד, א), והכרובים המה מבחוץ על הכפורת, לא בארון, רק שמורים למציאות המלאכים, כמבואר במורה חלק ג פרק מה" (שמות ל"ב, יט).
המשך חכמה מתייחס בדבריו למושג קדושת המקום, קדושת המבנה, וקדושת כלי הקודש למיניהם, ומתוך כך הוא מדגיש כי אין קדושה בעצם בשום מקום, מבנה או כלי מצד עצמם.
בהקשר זה, הוא מתייחס גם לכרובים ומבאר כי כל קדושתם גם היא נובעת מצד הציווי של הקב"ה. לדבריו, אין בכרובים עבודה ומחשבה, אלא הם בבחינת סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושים רצונו של מקום. ה'משך חכמה' מוסיף כי בנוסף הכרובים גם מורים על מציאות המלאכים כדעת הרמב"ם במורה נבוכים.
בדבריו, ה'משך חכמה' מפנה אותנו לגמרא בבבא בתרא (צט.). המתייחסת לסתירה בין הכתוב במשכן בנוגע לכרובים "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה, כ), לעומת הכתוב במקדש שלמה "ופניהם לבית" (דברי הימים ב ג', ג). הגמרא מיישבת את הסתירה לכאורה בין שני המקורות ואומרת: "כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום". מכאן לומד ה'משך חכמה' כי אין כל עבודה ביחס אליהם אלא הם סימן שהקב"ה מודיע בו אם ישראל עושים רצונו של מקום או לא[10]. לכן בארון נמצאים רק הלוחות ואילו הכרובים הם בחוץ על הכפורת לא בארון.
לסיום, נציין כי מעבר לדיון על מהות הופעת הכרובים בקדש הקדשים, המכילתא לומדת מכאן את ההלכה הבאה:
"לא תעשו לכם, שלא תאמר, הואיל ונתנה תורה רשות לעשות בבית המקדש הריני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ת"ל לא תעשו לכם". (שמות כ, כ).
ההיתר לעשות את הכרובים הינו רק בבית המקדש בקדש הקדשים ולאותה מטרה בה נצטווה משה רבנו. אין כל היתר לעשות כרובים אחרים ונוספים לא בבתי כנסיות ולא בבתי מדרשות.
|
* |
********************************************************** |
* |
|
* * * * * * * * * * |
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב עורך: אביעד ביננשטוק ******************************************************* בית המדרש הוירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דואל: [email protected] לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php
|
* * * * * * * * * * |
[1] בשיעור האחרון לשנת תשע"א עסקנו בהרחבה בהצעות הזיהוי השונות של הכרובים. שאלתנו כאן רלוונטית איך שלא נפרש מהן הצורות שהיו בפועל בקדש הקדשים.
[2] הגמרא ביומא (נד:) מביאה תיאור המקביל לתיאור מדרש זה אולם שם הדגש הוא על כך ש"ראו את הכרובים מעורין זה בזה והוציאו אותם לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום שנאמר 'כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערוותה'". מבלי שנכנס כאן לעומקה של הגמרא הזאת, נדגיש כי הביקורת כאן היא על עניין העריות שבכרובים ופחות על העבודה הזרה ואכמ"ל.
[3] יש מקום לדון האם מדובר אכן על הכרובים שמעל הארון' שהרי דעת חז"ל היא כי כרובים אלו נגנזו כבר בימי יאשיהו. האם מדובר על הכרובים שהוסיף שלמה בבניית הבית הראשון או שמדובר על ציורי הכרובים על הקירות שקולפו על ידם וצ"ע בדבר. מלשון המדרש שלקחו אותם בכליבה- במיטת חבלים על גבי מוטות, משתמע שמדובר על צורות פסלים.
[4] מובא בתורה שלמה לרב כשר על שמות כ, אות קלה.
[5] מובא בתורה שלמה לרב כשר על שמות כה, אות קלב.
[6] ועסקנו בהבנה זו בהרחבה בדברינו בשיעורים בסוף שנת תשע"א.
[7] נזכיר בהקשר זה את הביטוי "ארון ברית ה' צבקות יושב הכרובים" המוזכר לדוגמה בשמואל א, ד, ד ואת הביטוי "הדום רגלי אלקינו" (דברי הימים א, כח, ב) המבטאים באופן מובהק מגמה והבנה זאת.
[8] לשאלה מהי המשמעות לכך שישנם שני כרובים ולא אחד, נתייחס בשיעור בפני עצמו.
[9] גם עניין זה מוגבל, כי בכניסתו הראשונה, נכנס הכהן הגדול ומקטיר קטורת. אחד מתפקידי הקטורת הוא לחצוץ בין האדם לשכינה המתגלה שם על ידי ענן הקטורת והקטורת נשארה בכל כניסות הכהן פנימה ואכמ"ל.
[10] אמנם עיקר המוקד של דברי המשך חכמה הינו בסוגיית הקדושה (בה נגענו בקצרה) . אגב סוגיא זאת, הוא נוגע גם בסוגיית הכרובים והוא גם כן טוען כי אין הם מיועדים לכל עבודה כלל ועיקר.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)