הכשר כלים

  • הרב אלי טרגין והרב משה כהן
נושאים בהלכות כשרות
שיעור מספר 22
הכשר כלים
א. שיעור השימוש המגדיר את הכלי
הכשרת כלים נלמדת מפרשיית כלי מדיין (במדבר ל"א, כא - כג; עיינו נזיר לז:). המשנה בע"ז עה: מבארת את דינם של כלים שנקנו מגויים וזקוקים להכשר, ומציעה את דרך הכשרם בהתאם לשימושם. הכלל הקובע הוא "כבולעו כך פולטו" (פסחים ל:), דהיינו שאופן השימוש בכלי קובע את אופן ההכשר: כלי שמשמש ככלי ראשון יש להגעילו בכלי ראשון, כלי ששימושו בכל שני יש להגעילו על ידי כלי שני וכדומה. מן המשנה עולה שכלי ששימושו בצונן יש להטביל, כלי ששימושו ברותח (כגון סיר) יש להגעיל, וכלי ששימושו באש (כמו שיפוד) יש ללבן.
מהו שיעור השימוש המגדיר את הכלי? אם, למשל, השתמשו בכפית, אשר בדרך כלל משמשת לערבוב משקה צונן בתוך כוס, לערבוב תבשיל רותח בסיר - האם יש להכשירה ככלי של צונן או ככלי של רותח?
בראשונים ישנן שתי דעות בכך. התוספות בע"ז (עד:, ד"ה "דרש"), המרדכי בפסחים (תקפ"ה) וההגהות מימוניות (הלכות חמץ ומצה, ה', כד) כותבים שאפילו שימוש חד פעמי בכלי קובע לחומרא את דרך ההכשרה. ולכן, גם אם פעם אחת השתמשו בכלי אשר בדרך כלל שימושו בצונן לשימוש ברותח, יש להגעילו. לעומתם, סברו הר"ן (פסחים, ח: באלפס ד"ה "הראשון") והרשב"א (שו"ת, א', שעב) כי רוב השימוש בכלי הוא הקובע את דרך ההכשרה[1].
להלכה, השו"ע (או"ח תנ"א, ו) פסק כדעת הר"ן והרשב"א, שרוב השימוש הוא הקובע, ואילו הרמ"א החמיר כדעת התוספות, שיש לחשוש גם לשימוש חד פעמי. המשנה ברורה (שם, מה) העיר שניתן לסמוך על שיטת השו"ע בכלי שאינו בן יומו. נעיר כי גם לפי השו"ע מדובר כאן רק על בליעת היתר, כחמץ,[2] ואילו כלי שבלע איסור יש להגעילו כדרך של בליעת האיסור (ולכן אם, למשל, כפית שימשה לערבוב של סיר רותח שבושל בו בשר טרף, יש להגעילה גם לשיטת השו"ע)[3].
ב. סוג החומר ממנו עשוי הכלי
כלי מתכת, עץ, אבן, גומי ופלסטיק
בפרשיית כלי מדיין נזכרו במפורש כלי מתכת, ולכן ברור שאותם ניתן להכשיר. הרי"ף (פסחים ח:) והרמב"ם (הלכות חמץ ומצה, ה', כג) קבעו שגם כלי עץ ואבן ניתן להגעיל, וכן פסק השו"ע (או"ח, תנ"א, ח[4]). דינם של כלי פלסטיק וגומי זהה לכלי מתכת וצריך להגעילם, אך נהגו להימנע מכך בגלל שבדרך כלל הם מחורצים וקשה לנקותם[5].
כלי חרס
הגמרא בפסחים (ל:) אומרת שלא ניתן להכשיר כלי חרס אם השתמשו בהם ברותח, כיון שטעם לא נפלט מהם. הגמרא מוסיפה שבאופן מהותי ניתן היה להגעילם על ידי הכנסת גחלים רותחים לתוכם, אך חז"ל אסרו זאת משום שבעל הכלי עלול לחשוש שכלי החרס יתפוצץ, והוא לא יכשיר את הכלי כראוי. כך פסק גם השו"ע (או"ח, תנ"א, א). השו"ע מוסיף (על פי השאילתות, מטות, קל"ז) שניתן להכשיר כלי חרס על ידי הכנסתם לכבשן, כיוון שליבון כזה כן מפליט ממנו את הטעם. הרא"ש (פסחים, ב', ז) והתוספות (שם, ד"ה "התורה") מבארים שההכנסה לכבשן האש נחשבת ליצירת הכלי מחדש.
כלים בציפוי קרמי
הפתחי תשובה (קכ"א, ב) כתב שכלים בציפוי קרמי שבושלו בהם טרפות צריכים ליבון, ולא הגעלה. כמו כן, ניתן להגעילם על ידי מילויים בגחלים, ואז אם הציפוי יתפקע סימן שהוא מחרס והוא לא יוכשר בכך, ואם הוא לא יתפקע סימן שהוא מברזל והוא מוכשר בכך (ולא חוששים שמא הבעלים לא יכשירו את הכלי כראוי). אם השתמשו בכלי לשימוש צונן ניתן להגעילו או להשרותו שלושה ימים במים קרים ולהחליף את המים כל יממה. כך עולה מן הירושלמי בפסחים (בסוף פרק ב) ופסק זאת השו"ע (או"ח תנ"א, כא). אולם, המשנה ברורה (שם, קיח) העיר שייתכן שדין זה חל רק ביין של איסור או בחמץ (שנחשב לפי חלק מן הדעות לבליעת היתר).
כלי זכוכית
הראשונים נחלקו ביחס לכלי זכוכית, כיוון שבגמרא אין לכך התייחסות. ההגהות מיימוניות (הלכות חמץ ומצה, ה', כה) ציטט את ר' יחיאל הקובע שכיוון שבדומה לכלי חרס תחילת יצירתם היא מחול, הם זהים לכלי חרס ולא ניתן להכשירם. לעומת זאת, הראבי"ה (תס"ד) סובר בדיוק להפך - לדעתו, כיוון שכלי זכוכית מאוד חלקים, הם אינם בולעים כלל, ולכן הם לא זקוקים להכשרה. כך סברו גם הר"ן (פסחים, ט. באלפס, ד"ה "הראשון"), הרשב"א (שו"ת, א', רלג) והרא"ש (פסחים, ב', ח).
השו"ע (או"ח, תנ"א, כו) פסק כראבי"ה, שכלי זכוכית אינם צריכים הכשרה מלבד שטיפתם, והרמ"א פסק כהגהות מיימוניות שלא ניתן להכשירם. שער הציון (שם, קצו) כתב שגם לא ניתן להגעילם, מכיוון שהם נוטים להישבר ויש חשש שלא יגעילם כראוי. אולם, החיי אדם (קכ"ה, כב) כתב שניתן להקל ולהכשיר כלי זכוכית ששימושם לצונן על ידי השריה במים לשלושה ימים והחלפתם כל יום, בדומה לכלי חרס שהשתמשו בו לצונן ביין נסך והתירו להכשירם באופן זה (עיינו רמב"ם, מאכלות אסורות, י"א, יז); וביחס לכלים שהשתמש בהם לשימוש חם, כמו דורלקס ופיירקס, החסינים לאש, הוא כתב שניתן להגעילם. בשו"ת אגרות משה (יו"ד ב', מו) כתב שיש להגעילם שלוש פעמים, וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (ט', כו) בשם הרב פרנק. בנוגע לתבניות אפיה מפיירקס, האחרונים הללו כתבו שלא ניתן להכשירן, כי הן זקוקות לליבון חמור (עיינו בהמשך), ולא ניתן לבצע זאת בכלים אלו.
ג. הכשר כלי ששימושו בצונן
בשיעור 18, בו עסקנו בבליעה בצונן, הסקנו כי אין בליעה כלל בצונן בין אוכל לכלי, ולכל היותר יש להדיח את האוכל אם הכלי לא היה נקי (למעט סכין, עיינו בשיעור 20 שעסק בנושא). לכן, הכשרתו של כלי שתשמישו בצונן הוא ניקוי והדחה.
אם מדובר בכלי שנקנה מגוי הוא זקוק גם לטבילה, והראשונים נחלקו האם יש להכשירו לפני הטבילה, כי טבילה לפני ההכשרה היא כטובל ושרץ בידו (רשב"א, תורת הבית, בית ד', שער ד, לב:), או שיש להכשירו אפילו לאחר הטבילה, כי לא מדובר בטבילה לטומאה (דעת ר"י בתוספות בע"ז עה: ד"ה "מגעילן").
השו"ע (יו"ד, קכ"א, א) פסק שיש לשפשף היטב את הלכלוך האסור ולהדיחו במים, ובכך להכשיר את הכלי, ולאחר מכן יש להטבילו. כך גם יש להכשיר כלי חמץ ששימושם בצונן ורוצים להכשירם לפסח, וזאת למעט כלים בהם לשים בצק, אותם יש להגעיל (או"ח תנ"א, כב). לכן, כדי להכשיר לפסח קופסאות אחסון, קנקני שתייה, מדפים של מקרר וכדומה, די לשטפם היטב. ביחס למיקסר יש לבחון האם אפשרי לנקותו כראוי מכל פירור חמץ; בקערה של המיקסר בדרך כלל גם מתפיחים חמץ ועל כן יש להגעילה, ואם אי אפשר לעשות זאת - לא ניתן להכשירה לפסח.
ד. הכשר כלי ששימושו ברותח
קווים כללים להכשרת כלים
ראשית, יש לנקות הכלים משאריות מזון הדבוקות בהם, ולהמתין 24 שעות לפני ההכשרה, כדי שהכלים יהיו לא בני יומם (עיינו בשיעור 13, בו עסקנו בנושא). באופן כללי, כאמור לעיל, בגמרא בפסחים ל: נקבע העיקרון "כבולעו כך פולטו", דהיינו שאופן הכשרו של הכלי נקבע על פי שימושו: כלי שמשמש ככלי ראשון יש להגעילו בכלי ראשון, כלי ששימושו בכלי שני יש להגעילו על ידי כלי שני וכדומה. בהתאם לכך, כלי שמערים עליו מכלי ראשון ניתן להכשירו על ידי עירוי מכלי ראשון.[6] מכסה של סיר בולע מן האדים החמים של הסיר, ולכן יש להכשירו בהגעלה (שו"ע, או"ח, תנ"א, יד).
כאן יש להעיר כי הרמ"א (או"ח, תנ"א, א; יו"ד, קכ"א, ה) פסק (על פי המרדכי בפסחים תקס"ה) שאין להשתמש באופן קבוע בצונן בכלים שהשתמשו בהם ברותח (למרות שבשימוש זה לא יכול להפליט איסור מן הכלי), מחשש שמא ישתמש בהם ברותח.
הכשר כלים בעיתיים
כעת נרחיב לגבי אופן ההכשרה של מספר כלים.
א. שולחן, כיור ושיש. הכשרת כלים אלו נצרכת בדרך כלל לפסח. רוב השימוש בכלים אלו הוא לא בכלי ראשון (בדרך כלל לא מניחים כלי ראשון רותח על שולחן, כיור או שיש), אך יש בהם שימוש מועט של כלי ראשון - על שיש לעיתים מניחים סיר ישירות מן האש, בכיור לעיתים נוצר מצב של כלי ראשון (עיינו בשיעור 21, שעסק בנושא) ועל שולחן לעיתים נופל אוכל הנחשב לגוש, שלדעת חלק מן הפוסקים נחשב ככלי ראשון (עיינו בשיעורים 14 וְ-20, בהם עסקנו בנושא), כגון שניצל או תפוח אדמה. לכן, לדעת השו"ע שהזכרנו לעיל, שיש להכשיר כלי על פי רוב תשמישו, יש להכשיר כלים אלו על ידי עירוי מכלי ראשון. לשיטת הרמ"א, שיש לחשוש גם לשימוש מועט, יש להכשירם ככלי ראשון, דהיינו לשפוך עליהם מים רותחים ישירות מכלי בו מונח ברזל מלובן. אם כלים אלו ינזקו על ידי כך, יש לדאוג שלא להניח עליהם כלים רותחים בפסח (ולגבי כיור - גם לא לערות עליו נוזלים רותחים), או לחילופין לחצוץ בינם לבין הכלים, דהיינו לכסות את השולחן במפה, להניח רשתות על גבי תחתית הכיור, ולכסות את השיש בנייר כסף, במשך כל הפסח.
ב. סכו"ם וצלחות. לעיתים קרובות משתמשים בהם בכלי ראשון או בעירוי מכלי ראשון, ולכן יש להגעילם.
ג. מיקרוגל. מיקרוגל בולע בעיקר על ידי זיעה ואין לו גוף חימום ששורף את הזיעה, ולכן יש להפליט את הטעם הבלוע בדפנותיו באמצעות זיעה אחרת. הדרך לעשות כך היא להרתיח בתוכו כוס מים עם אקונומיקה, ובכך הטעם הבלוע בדפנותיו נפלט ונפגם. יש שסבורים שהזיעה לא מתפשטת במיקרוגל בשווה בכל חימום, ולדעתם יש לכסות את האוכל בשני כיסויים (נפרדים לבשר ולחלב) בכל שימוש.
ד. מדיח כלים. ניתן להכשירו על ידי הפעלתו ללא כלים עם סבון הכלים הרגיל שלו.
ה. מטחנת בשר. שימושה בצונן, ולכן באופן מהותי מספיק לנקותה היטב; אך לעיתים טוחנים יחד עם הבשר מאכל חריף, כגון בצל, ולכן דינה זהה למדוכה, לגביה פסק השו"ע שיש להגעילה (או"ח, תנ"א, טז).
הכשרת ידיות וחלקים נוספים של הכלי
באופן פשוט, כל חלק שנוגע בו אוכל, או שמגיעה אליו הזיעה של האוכל, כמו מכסה, דורש הכשרה. מה דין הידיות המחוברות לכלים? האם גם הן זקוקות להכשרה, כיוון שהן מחוברות לכלי, או שאין צורך להכשירן, כיוון שהם לא נגעו באוכל?
שאלה זו תלויה בדין "חם מקצתו חם כולו", המופיע בפסחים עד.. הגמרא שם אומרת שאין לצלות קורבן פסח בשפוד מתכת, כיוון שהקרבן צריך להצלות על ידי האש בלבד, ובמתכת כאשר מחממים חלק ממנה כולה מתחממת, ואם כך הקרבן מתחמם על ידי גורם נוסף מלבד האש. הראשונים דנים האם הכלל "חם מקצתו חם כולו" תקף גם לגבי בליעת איסור והפלטתו או לא, בעקבות מחלוקת גרסאות בפסחים ל.:
הני סכינא דפיסחא היכי עבדינן להו?...קתייהו בטינא ופרזליה בנורא, והדר מעילנא להו ולקתייהו ברותחין.
הרשב"א (תורת הבית, בית ד', שער ב, לח.) גורס "להו ולקתייהו", כלומר שאת כל הכלי צריך להגעיל, ומכאן הוא מסיק שאומרים "חם מקצתו חם כולו" גם לגבי בליעה, כלומר לחומרא, להטריף גם את החלק של הכלי שלא בא במגע עם אוכל רותח. אך לגבי הפלטה, כלומר לקולא להכשיר כלים, לא אומרים כך, ולא ניתן להכשיר כלי הדורש הגעלה על ידי חימום של מקצתו בלבד. הרא"ה (שם, בדק הבית ד"ה "ומיהו") מסכים ש"חם מקצתו חם כולו" נאמר גם לגבי בליעה, ולגבי ההכשר הוא מחלק: בדברים הצריכים הגעלה - יועיל הכשר מקצתו, ובדברים הצריכים ליבון - צריך ליבון בכולו. טעם החילוק הוא שליבון הוא שריפה נקודתית של הטעם הבלוע על ידי הליבון, ושריפה שייכת רק כאשר היא ישירה ולא כתוצאה מהתפשטות; אך הגעלה היא הפלטה של הטעם הבלוע על ידי חימום, וכמו שעל ידי חימום במקצת הכלי כל הכלי בולע, כך הוא יכול גם לפלוט (עיינו רא"ש, ע"ז, ה', לד; טור, יו"ד קכ"א; ש"ך שם, יז). הר"ן (פסחים, ח. באלפס, ד"ה "והני") לא גורס "להו ולקתייהו", כלומר לשיטתו לא אומרים "חם במקצתו חם בכולו" אף לגבי בליעה, ואין צורך להכשיר חלק של הכלי שלא נגע ישירות באוכל רותח. הש"ך (יו"ד, קכ"א, יז) טוען שהר"ן סובר כך רק בכלים הטעונים הגעלה, אך בכלים הטעונים ליבון גם הר"ן יודה שלגבי הבליעה אומרים "חם מקצתו חם כולו"; לגבי הפליטה לא אומרים, כך, כאמור, ולכן בכלים כאלו יש ללבן את כל הכלי גם לשיטת הר"ן.
השו"ע (יו"ד, קכ"א, ו) פסק כרשב"א, שצריך להכשיר את הכלי, והרמ"א שם העיר שהכשרת כל הכלי נצרכת רק אם השתמשו בכולו, אך אם השתמשו במקצתו בלבד די להכשיר את החלק בו השתמשו. הש"ך (שם) דייק שכיון שהרמ"א לא כתב לשון החולקת, והוא עצמו סובר לא כרשב"א, ייתכן והשו"ע לא חולק וסובר גם הוא כרא"ה שרק בליבון יש להחמיר להכשיר את הכל ולא בהגעלה, ואין מלשונו הכרע כמי פסק, כי אולי דיבר על מציאות שהשתמש באיסור בכולו, ולכן פסק שצריך להכשיר כולו. עוד כתב הש"ך שייתכן וגם הרשב"א יודה שניתן להכשיר רק את החלק של הכלי בו השתמשו כאשר מדובר בבליעת היתר, למשל סיר בשרי שרוצים להפכו לסיר חלבי.[7]
יש להדגיש שהמחלוקת בדבר הכשרת חלק מן הכלי נוגעת רק למקרה בו בסופו של דבר לא כל הכלי מוכשר, אלא רק חלקו; אך לכל הדעות אין בעיה במקרה בו מכשירים את כל הכלי לא בבת אחת, אלא חלק אחר חלק, כגון כלי גדול שלא ניתן להגעיל את כולו[8] (רשב"א, תורת הבית, בית ד', שער ד', לה.; שו"ע, או"ח, תנ"א, יא).
תנאי ההכשר
כדי להכשיר כלי בהגעלה יש לדאוג לכך שלא יהיו עליו שאריות מזון בעין, ולכן יש לנקותו היטב. דרישה זו מזקיקה התייחסות לשני מצבים בעייתיים, ונדגיש כי אין בעיתיות זו קיימת ביחס לליבון, כיוון שבליבון ממילא כל האוכל נהרס על ידי הליבון.
א. חלודה וסדקים. הרא"ש (פסחים, ב', ז) כותב שיש לנקות את כל החלודה שעל הכלי לפני הגעלתו, כיון שלכלוך וחלודה מונעים את ההפלטה.[9] אם לא ניתן לנקות את החלודה, האיסור והיתר הארוך (נ"ח, סז) כתב שלא ניתן להגעיל את הכלי, ויש ללבנו, והמהרי"ל (הלכות הגעלה, ו') כתב שאם החלודה מבחוץ או בשפת הכלי ניתן להקל בהגעלה. בדומה לכך, הרשב"א (שו"ת, א', שע"א) כתב שלא ניתן להגעיל כלי שיש בו סדקים, אלא יש ללבנו. השו"ע (או"ח, תנ"א, ג) פסק שיש לנקות את כל החלודה שעל הכלי לפני הגעלתו, ואם יש בכלי גומות, שלא ניתן לנקותן, יש ללבנן. המשנה ברורה (שם, כב) העיר שרק ממשות חלודה מעכבת את ההפלטה, אך מראה בלבד לא.
ב. טלאי וידית. הטור (קכ"א) כתב שלא ניתן להכשיר כלי שיש בו טלאי, כיוון שההגעלה לא מפליטה את הבלוע מתחת לטלאי, וצריך להסיר הטלאי קודם להגעלה. הראבי"ה (תס"ד) כתב כי ראה את אביו מגעיל כלי עם טלאי, והסיבה לכך היא "כבולעו כך פולטו", דהיינו כמו שהכלי בלע עם הטלאי, כך הוא יפלוט עם הטלאי. המרדכי (פסחים, תקע"ח) כתב שיש לחלק בין מקרה בו הטלאי קדם לבליעת האיסור לבין מקרה בו בליעת האיסור קדמה לטלאי - האם הטלאי קדם ניתן להכשיר את הכלי עם הטלאי, ואם הבליעה קדמה יש להסיר את הטלאי, או להניח עליו גחלים. השו"ע תנא, י"ג) פוסק כמרדכי. המשנה ברורה (שם, עב) העיר שמדובר כאן רק על טלאי בחלק הפנימי של הכלי, אך טלאי בחלק החיצוני לא מעכב כלל. עוד הוא מוסיף (שם, עה) שרק טלאי המחובר באמצעות מסמרים מעכב, אך אין צורך להסיר טלאי המותך לכלי, אך חלק המחובר באמצעות דבק זהה לחיבור עם מסמרים (שם, כג).
אופן ההכשרה
ישנן מספר פעולות שיש לעשות על מנת שההגעלה תועיל להכשרת הכלים. הראשונים נחלקו כיצד לדאוג לכך שהאיסור יפלט מן הכלי למי ההגעלה, וכיצד לדאוג לכך שהאיסור לא יחזור ויבלע בכלים המוכשרים ויטריף אותם שוב.
הרי"ף (פסחים ח:) כתב שיש להשהות את הכלי אותו מגעילים בתוך המים הרותחים של הכלי שמגעילים בתוכו עד שהוא יפלוט את כל איסור שבו, וכך דואגים שהאיסור יפלט; כמו כן, יש לדאוג שהמים יהיו רותחים לכל משך זמן ההגעלה, וכך דואגים לכך שהאיסור לא יבלע שוב בכלי אותו הכשירו, על פי הכלל שחפץ פולט לא בולע תוך כדי ההפלטה (עיינו חולין ח:, קח:). ראשונים רבים, כמבואר להלן, חלקו על הרי"ף, כיוון שלא ניתן לדעת את שיעור הזמן של פליטת האיסור, ולכן לא ניתן להסתמך על כך אלא לנקוט במקדמי בטיחות נוספים. הרשב"א (שו"ת, א', רסג) כתב שיש להגעיל רק כלים שאינם בני יומם, או לשים כמות מים הגדולה מפי שישים מדפנות הכלי שמגעילים, וכך האיסור שנפלט מתבטל במים או שהוא פגום מעיקרו, ולא חוזר ואוסר את הכלי. הרמב"ן (חולין קח: ד"ה "ולי") כתב כי שניתן להגעיל במים בלבד. אולם, הרשב"א (שו"ת, א', תקג) חלק עליו והכשיר גם בשאר משקים. מים עם סבון או אקונומיקה מוגדרים כשאר משקים, ולכן לשיטת הרשב"א ניתן להוסיף חומר פוגמים אלו למים ובכך לחסוך את הצורך בשישים או את בכלים שאינם בני יומן.
רש"י (שו"ת, רנ"ט) כתב כי יש לשטוף את הכלי מיד בתום ההגעלה על מנת להסיר את שאריות המים הבלועים מאיסור מעל גבי הכלי. הרא"ש (ע"ז ה', לו) דחה את דבריו, שהרי מיד כאשר יוציאו את הכלים מהמים הרותחים הם יחזרו ויבלעו את האיסור. למרות זאת, כמה ראשונים (הובאו ברא"ש, שם) כתבו שיש לשטוף במים קרים את הכלי אותו הגעילו מיד בתום ההגעלה, אך לא מטעמו של רש"י אלא מסיבה אחרת - שטיפה זו היא כמו השטיפה בצונן של כלי שבלע מבשר חטאת (זבחים צז.).
מחלוקת ראשונים נוספת היא בשאלה האם צריך להגעיל את הכלי הגדול בו מכשירים את שאר הכלים. הרא"ש (שם) כתב שראוי להגעיל, והוא מציין כמה ראשונים נוספים הסוברים כן. הגעלה זו נעשית על ידי הדבקה של טיט או בצק בשפת הכלי ולאחר מכן הרתחת המים כך שהמים יעלו על גדות הכלי (ע"ז עו.), או על ידי זריקת אבן מלובנת לתוך המים הרותחים כך שהמים יגלשו (טור, או"ח, תנ"א). בכל מקרה, אין צורך שכל הצד החיצון יוכשר, אלא רק שפת הכלי, המשמשת את האוכל (שו"ע, או"ח תנ"ב, ו). בניגוד לכך, הרי"ף (שם) והרמב"ם (מאכלות אסורות, י"ז, ג) כתבו שאין צורך להגעיל את הכלי בו מגעילים את שאר הכלים.
להלכה, משתמע מפסק השו"ע (תנ"ב, א) שאם מדובר בכלים הבלועים מאיסור יש לכתחילה להקפיד על כל הנ"ל, דהיינו שהמים יהיו רותחים במשך כל זמן ההכשרה, שהכלים יהיו לא בני יומם, שיהיה במים פי שישים מדפנות הכלי שמכשירים, ולהכשיר את הכלי בו מגעילים.
יש לבחון האם ניתן להקל בחלק מתנאי ההכשרה כאשר מדובר בהכשר כלים לפסח מחמץ הבלוע בהם, או כאשר רוצים להפוך כלי חלבי להיות כלי בשרי (ולהיפך), שכן במקרים אלו לא מדובר בבליעת איסור בכלי אלא בליעת היתר. הרא"ש (ע"ז ה', לו) כותב לגבי הגעלת כלים לפסח, שיש לחלק בין מצב בו מגעילים את הכלים לפני זמן איסור אכילת חמץ מדרבנן (ארבע שעות מתחילת היום) לבין מצב בו מגעילים את הכלים לאחר זמן זה. לדבריו, כל זמן שהחמץ מותר עדיין באכילה דינו כנ"ט בר נ"ט של היתר, שאינו אוסר (עיינו בשיעור 21, שעסק בנושא) גם אם הכלים היו בני יומם ואין במים פי שישים מן הכלים. המרדכי (פסחים, תקע"ז) הוסיף שעל כך אנו סומכים להגעיל כלים שבלעו מכלי ראשון יחד עם כלים שבלעו מכלי שני, ואיננו חוששים שהם יבליעו אחד בשני. השו"ע (או"ח, תנ"ב, א) פוסק כדעת הרא"ש, שלפני השעה החמישית אין צורך להקפיד על אף אחד מהתנאים הנ"ל.[10] אולם הביאור הלכה (שם, ד"ה, "שאין צריכין") כתב שלדעת כמה ראשונים, וביניהם הרמב"ן (ע"ז עה: ד"ה "רב אשי") ועוד[11] גם לפני זמן זה בליעת חמץ נחשבת לבליעת איסור, ולכן יש לחוש לשיטתם ולהקפיד לפחות על כך שהכלים יהיו לא בני יומם או שיהיה במים פי שישים מן הכלים. משעה חמישית ועד כניסת החג ניתן להגעיל את הכלים, אך יש להקפיד על אחד משני התנאים שהובאו לעיל (משנה ברורה, שם, ד). בפסח עצמו ישנה בעיה להגעיל כלים, כיון שחמץ אסור במשהו. אמנם לדעת השו"ע (או"ח תמ"ז, י) נותן טעם לפגם מותר בפסח, ואם הכלים יהיו לא בני יומם הרי שהטעם שייפלט מהם יהיה פגום ולא יחזור לאסור אותם; אך לדעת הרמ"א (שם, ב) נותן טעם לפגם אסור בפסח, וממילא אין כל דרך להכשיר את הכלים באמצעות הגעלה אלא רק באמצעות ליבון, שמכלה את האיסור (משנה ברורה, יב). על דבריו של הרא"ש ניתן לסמוך במקרה בו רוצים להעביר כלי משימוש חלבי לשימוש בשרי ולהיפך, כי מקרה זה נחשב לכל הדעות כנ"ט בר נ"ט של היתר, ואין צורך להקפיד על כל הכללים שהובאו לעיל. אולם, בדרך כלל אין לשנות כלי חלבי לכלי בשרי מחשש לתקלה, כפי שכתב המגן אברהם (או"ח תק"ט, יא.)[12]
ד. הכשר כלי ששימושו באש
הכשרת סכין
כפי שנאמר לעיל, כלי ששימושו באש צריך ליבון כדי להכשירו. אולם, ישנם חריגים בדין זה. בגמרא בפסחים ל: נאמר שדי בהגעלה על מנת להכשיר סכין לשימוש ברותח, אך בע"ז עו. נאמר שיש צורך בליבון, כי לעיתים משתמשים בסכין לצלייה, והראשונים נחלקו בהבנת היחס בין הסוגיות.
תוספות (ע"ז, עו: ד"ה "אמר הונא") כתבו שכאשר מדובר בבליעת איסור יש צורך בליבון הסכין,[13] וכאשר מדובר בבליעת היתר די בהגעלה.[14] ר"ת (הובא בתוספות שם) סבור שדווקא בסכין גדולה שבלעה איסור יש צורך בליבון, אף על פי שהיא בלעה היתר, כיוון שבסכין כזו משתמשים לצלייה; אבל לסכין קטנה, שלא משתמשים בה לצלייה, מספיקה הגעלה, אף כאשר היא בלעה איסור. הוא הוכיח זאת מן הירושלמי בסוף ע"ז, שאומר "הדא הוא דתימא בסכין קטנה, אבל בגדולה בעי ליבון" ("זה הוא האמור בסכין קטנה, אבל סכין גדולה צריכה ליבון"). הרמב"ם (מאכלות אסורות, י"ז, ז) סובר כתוספות, לחלק בין בליעת היתר לבין בליעת איסור, אך הוא מוסיף שהשחזת הסכין מספיקה אפילו לשימוש בסכין ברותח.
השו"ע (יו"ד, קכ"א, ז) פסק ביחס לסכיני עכו"ם (דהיינו סכינים שבלעו איסור) כרמב"ם, שיש להכשירן על ידי ליבון או על ידי השחזה, והשחזה מועילה אף לשימוש ברותח. הרמ"א פסק שנוהגים לכתחילה שהשחזה מועילה רק לשימוש בצונן, אך לשימוש ברותח יש צורך בליבון, והש"ך (שם, כ) הוסיף שבדיעבד השחזה מועילה אף לרותח. ביחס לסכין חמץ, השו"ע (תנ"א, ג) כתב שדי בהגעלה,כיוון שיש שהחשיבו זאת לבליעת היתר, ומספק ניתן להקל (עיינו משנה ברורה שם, כח).
הכשרת מחבת
יש מחלוקת ראשונים האם מחבת צריכה ליבון או הגעלה. לדעת הרא"ש (פסחים, ב', ז) צריך להגעילה, כיוון שהמחבת בולעת על ידי משקה, ולא על ידי מגע ישיר עם האש (כמו שיפוד); הרשב"א (תורת הבית, בית ד', שער ד) פסק שיש ללבן מחבת, כיוון שלעיתים הנוזלים ששמים בה מתאדים.
השו"ע (או"ח, תנ"א, טו) פוסק בבליעת חמץ להקל ולהכשיר מחבת בהגעלה, והרמ"א מחמיר ואומר שיש צורך בליבון קל לפחות (עיינו בהמשך בהגדרות ליבון). לעומת זאת, בבליעת איסורים השו"ע (יו"ד קכ"א, ד) פסק שיש להכשיר את המחבת על ידי ליבון בלבד. הכנת מאכל חלבי במחבת בשרית שאינה בת יומה[15] נחשבת לבליעת היתר (עיינו בפתחי תשובה, יו"ד, קכ"א, ז).
 
מהו ליבון?
ראינו לעיל שכלי ששימושו באש זקוק להכשר באמצעות אש, דהיינו ליבון. כיוון שבליבון נדרשת שריפת הטעם הבלוע בכלי, יש צורך במקור אש שיבוא במגע עם החלק של הכלי שבלע את האוכל. למשל, אם נדרש ליבון של מחבת, יש ללבן את החלק הפנימי שלה, ולא את החלק החיצוני. איזה דרגת חום נדרשת לליבון?
בגמרא בע"ז עו. נאמר שיש ללבן את הכלים האסורים עד שקליפתן תנשור, ובירושלמי (ע"ז) נאמר שצריך ללבנם עד שניצוצות יהיו ניתזים מהם וכנראה מדובר באותה הגדרה. ההגהות מיימוניות (מאכלות אסורות, י"ז, ה) כתב בשם הרב אביגדור כ"ץ שבמקום שיש חשש להריסת הכלי ניתן ללבנו בחום כזה שקש המוצמד לחלק החיצוני של הכלי ישרף. המרדכי (ע"ז, תת"ס) כתב שבבליעת היתר די בשריפת קש, ובבליעת איסור יש צורך בהתזת ניצוצות. הליבון של התזת ניצוצות נקרא ליבון חמור, והליבון של קש נשרף נקרא ליבון קל.
השו"ע (יו"ד, תנ"א, ד) פסק שיש צורך ללבן עד שניצוצות ינתזו מן הכלי אפילו בהכשר מחמץ (ולא רק בהכשר מאיסור גמור)[16]. הרמ"א פוסק כשו"ע, ומקל בשריפת קש רק כאשר הליבון הוא תחליף להגעלה (למשל כאשר יש סדק בכלי). המשנה ברורה (שם, לב) כתב שניתן להסתפק בליבון קל בבליעת חמץ במקום הפסד מרובה, בהסתמך על הדעות שבליעת חמץ נחשבת לבליעת היתר. כמו כן, המשנה ברורה (כח) העיר שדווקא בחמץ יש להחמיר, כיוון שלחלק מן הדעות בליעת חמץ נחשבת לבליעת איסור,[17] אך אם מדובר בהיתר גמור, כגון החלפת כלי מבשרי לחלבי, ניתן להסתפק בליבון קל. השו"ע (יו"ד, קכ"א, ה) כתב שאין להשתמש ברותח בכלי שהיה צורך ללבנו אך הוא הוגעל, מחשש שתוך כדי השימוש הוא יפלוט את הבלוע בו (עיינו תורת הבית, בית ב', שער ד, לד:), והרמ"א הוסיף שבצונן מותר להשתמש בו באופן עראי, כיון שאין חשש לפליטת איסור במקרה זה.
ליבון כלים בעייתיים
א. תנור. דפנות התנור אינן בולעות ישירות מן המאכל אלא רק בדרך של ריחא וזיעה (עיינו בשיעור 15, שעסק בנושא) ולכן ניתן להסתפק בניקוי יסודי של התנור, להמתין 24 שעות כך שהוא לא יהיה בן יומו, ולהפעילו על חום מקסימלי (ואין צורך בהפעלת מקור אש חיצוני).
ב. תבניות. בניגוד לתנור, תבניות בולעות ישירות מן המונח בהן, ובדרך כלל ללא נוזלים, כך שהן זקוקות לליבון חמור. כיון שלא ניתן להכשירן כך, יש לקנות לפסח תבניות חד פעמיות. כך גם אם לגבי תבנית בשרית שנאפה בה דבר חלבי, אלא אם כן היא לא הייתה בת יומה, שאז ניתן להקל בהגעלה.
ג. רשתות. אם מניחים אוכל ישירות עליהן הרי שדינן כתבניות, ואם לא דינן כתנור.
ד. כיריים. כיריים לא בולעות ישירות מחום האש, אלא לכל היותר נשפך עליהם מאכל רותח מכלי ראשון. לכן, די להכשירן על ידי עירוי מכלי ראשון. יש המקפידים לצפותן בנייר כסף, או לחילופין לא לאכול מה שנגע בהן.
ד. חצובות. דינן של החצובות זהה לכיריים, אך יש שנהגו ללבנן ליבון קל, כיוון שהן מתחממות מחום האש.
ה. מבערים. לעיתים נשפך עליהם אוכל, ולכן הם בולעים ישירות מן האש; אך כיון שהם בוערים כל הזמן, הדבר נחשב לליבון חמור, ומספיק לנקותם ולהבעירם לכמה דקות.
ו. פלטת שבת. פלטה בולעת ישירות ממה שמונח עליה, ולכן היא דורשת ליבון קל. באופן מהותי די היה להפעילה וכך להכשירה, אך ישנו חשש שהחום לא מגיע לדרגת חום של ליבון קל בכל הפלטה, ולכן יש לנקותה היטב ולכסותה בנייר אלומיניום.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   כמובן, שאנו מתייחסים רק לאופנים שונים של בליעת טעם, אך ברור שביחס שבין איסור להיתר אם השתמשו בכלי פעם אחת באיסור הוא דורש הכשר אף על פי שבדרך כלל משתמשים בו בהיתר.
[2]   בהמשך נעסוק בשאלה האם בליעת חמץ נחשבת לבליעת היתר או לבליעת איסור.
[3]   יש להדגיש כי דיון זה רלוונטי רק כאשר מדובר במספר שימושים של איסור (כגון בכלי גויים) או של היתר (כגון בחמץ). אם מדובר בבליעה אחת הרי ברור שההכשר ייקבע על פיה, ולא לפי הדרך בה בדרך כלל הכלי בולע. למשל, תבנית אפיה שבדרך כלל בולעת בחום צלי ודורשת ליבון (עיינו בהמשך השיעור), אשר בלעה מעירוי כלי ראשון - די לערות עליה מכלי ראשון, ואין צורך ללבנה.
[4]   רב האי גאון (הובא באוצר הגאונים, פסחים, עמוד 28) כתב שלא ניתן להגעיל כלי אבן, אך השו"ע, כאמור, פסק כרמב"ם וכרי"ף.
[5]   עיינו בספר "ואכלת ושבעת", עמוד 96.
[6]   כמובן שניתן להחמיר ולהגעיל, למשל, כלי המשמש ככלי שני כמו שמגעילים כלי ראשון; אך לא ניתן להקל, ולמשל להגעיל ככלי שני כלי המשמש ככלי ראשון. בעבר (שיעור 16) כבר הזכרנו כי עירוי נחשב כבישול בכדי קליפה רק לחומרא, ולכן לא ניתן להכשיר בעירוי כלים הדורשים הכשרה ככלי ראשון (ט"ז, או"ח, שי"ח, טז; פרי מגדים, יו"ד ק"ה, שפתי דעת, ה; וכך משמע בש"ך, יו"ד, ק"ה, ה).
[7]   עיינו גם בט"ז, שם, ז.
[8]   זאת בניגוד למקרה של הטבלת כלי, בו צריך להטביל את כל הכלי בבת אחת, כמבואר בטור יו"ד קכ.
[9]   הוא לומד זאת מן הפסוק "אך את הזהב (במדבר ל"א, כב) - להבנתו, יש לנקות את הכלי עד שהזהב יתגלה, וכן הדין בכל כלי המתכת.
[10]            בכל מקרה השו"ע (או"ח, תנ"ב, ו) כתב שראוי לרחוץ במים קרים את הכלים לאחר ההגעלה למרות שהגעילו אותם קודם זמן האיסור, אך רחיצה זו אינה מעכבת (משנה ברורה, שם, לד).
[11] עיין לקמן הערה 16.
[12]            ישנם מצבים בהם מותר לעשות זאת. למשל, כאשר מכשירים כלי לפסח מותר לשנותו מבשרי לחלבי ולהפך. קולות נוספות מובאות בספר "ואכלת ושבעת", עמודים 91 - 90.
[13]            התוספות מוכיח זאת מחולין ח:, ומן התוספתא, ע"ז, ט', ב.
[14] יסוד החילוק מופיע בגמרא בע"ז עו. ביחס לשיפוד שבלע מבשר קדשים ונעשה נותר. הגמרא אומרת שדי בהגעלת השיפוד, למרות שהשימוש בו הוא באש, כיוון שהוא בלע היתר (כאשר הוא בלע את הבשר, הבשר היה עדיין מותר, ורק לאחר מכון הוא נעשה נותר).
[15]            במקרה זה התבשיל אמנם מותר (כי הוא בלע טעם פגום), אך המחבת צריכה הכשר.
[16] לא הקלו כאן כמו במחבת ובסכין כי אין ספק נוסף על הספק של הגדרת בליעת חמץ כבליעת היתר או כבליעת איסור.
[17]            עיינו ר"ן, פסחים, ח: באלפס ד"ה "דברים", ואיסור והיתר, נ"ח, ל.