הכשר לקבל טומאה

  • הרב מתן גלידאי

הכשר לקבל טומאה

בפרשת שמיני נאמר: "וכי יֻתן מים על זרע, ונפל מנבלתם עליו - טמא הוא לכם" (י"א, לח). מפסוק זה ניתן ללמוד שאין אוכל מקבל טומאה אלא אם כן ניתנו עליו מים לפני כן. נתינת המים מכשירה את האוכל לקבל טומאה. חז"ל למדו מפסוקים שההכשר יכול להתבצע גם ע"י משקים אחרים.

המפרשים הציעו הסברים שונים לדין זה. הרמב"ן הסביר שטומאה היא מעין לכלוך, ובדומה ללכלוך היא נדבקת רק בדברים לחים, ולא בדברים יבשים. בהסבר זה קושי בולט, שכן מיני אוכלים שניתנו עליהם מים בעבר מקבלים טומאה, גם אם נוגבו בינתיים וכעת הם יבשים. הרמב"ן מסביר שהתורה עשתה כאן הרחקה, מעין 'לא פלוג', והדין הבסיסי אמנם מצריך לחות בשעת מגע הטומאה.

לעומתו, מסביר ספר החינוך (מצווה ק"ס), שטומאה יכולה לרבוץ רק על מה שמוגדר כ'אוכל', ו"לפי שדרך בני אדם בקצת פירות וירקות להדיחן מעפרן טרם שיאכלו אותן, היה הענין לאמר על כולן דרך כלל, שלא יהיו נקראין אוכל עד שיוכשרו במים". בדומה לכך כותב הרשב"ם, ש"נתינת מים היא תחילת תיקונם ועיקר חשיבותם לצורך אכילה". לפי הכיוון הזה, אין ההכשר בא להקל על תהליך העברת הטומאה כדברי הרמב"ן, אלא לשנות את מעמד החפץ ולהגדירו כ'אוכל', כך שעולם הטומאה יהיה רלוונטי לגביו.

לשתי התפיסות הללו ישנם ביטויים בדברי הגמרא. מצד אחד קובעת הגמרא בחולין קיח ע"א ש"פירות שלא הוכשרו - כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי", כלומר - ההכשר נועד להחשיב את הפירות כמוצר מוגמר ומוכן לאכילה, בדומה לכלי שאינו מקבל טומאה עד שתיגמר מלאכתו, מה שמתאים לדברי הרשב"ם והחינוך. מצד שני, הגמרא שם (קיח ע"ב) מעלה את האפשרות ש"הכשר תחילת טומאה הוא", היינו שההכשר הוא שלב בתהליך ההיטמאות עצמו, ולא רק שינוי מעמדו של החפץ כדי שיהיה ראוי לקבל טומאה, וזה סביר יותר לפי הכיוון של הרמב"ן.

ניתן להציע נפקא-מינות שונות בין התפיסות הללו. הרשב"א בחולין לא ע"א מביא מחלוקת בשאלה האם אדם יכול להכשיר פירות של חבירו שלא מדעתו: תוס' סבורים שכן, והרמב"ם סבור שלא. מסברה ניתן לומר שאם ההכשר נועד להגדיר את הפירות כאוכל - הזכות לקבוע את מעמד הפירות שמורה לבעלים דווקא, אולם אם ההכשר נועד לאפשר את תהליך העברת הטומאה - מדובר בעניין טכני במהותו, שאינו טעון רצון בעלים דווקא.

ישנם צמחים שסתם כך אינם מקבלים טומאה, כיוון שהם מיועדים בדרך כלל לאכילת בהמה, אולם הם יכולים לקבל טומאה ע"י מחשבה, אם מייעדים אותם בפירוש לאכילת אדם. הגמרא בחולין קכח ע"א מביאה מחלוקת תנאים בשאלה האם צמחים כאלו יקבלו טומאה גם אם הוכשרו לקבל טומאה קודם שייעדו אותם לאכילת אדם, או שההכשר חייב להתבצע לאחר המחשבה. מסברה ניתן לתלות זאת בשאלתנו: אם ההכשר נועד לאפשר את התהליך הטכני של העברת הטומאה - לכאורה אין זה משנה כל כך אם הדבר נעשה קודם המחשבה או אחריה; אם מטרת ההכשר להגדיר את הצמחים כאוכל - ייתכן שהדבר אינו שייך כאשר חסרה התשתית הבסיסית להגדרתם כאוכל, היינו כאשר הם נחשבים עדיין מאכל בהמה.