הכשר מים שאובים ע"י רבייה והמשכה
הלכה פשוטה היא, שמקווה אינו כשר לטבילה אלא אם המים הגיעו אליו ע"י שמיים - כגון שגשמים ירדו לתוכו. אבל אם האדם הלך למקור מים, מילא מים בכלים והעביר אותם אל המקווה - המים מכונים 'מים שאובים', והמקווה פסול לטבילה. הראשונים נחלקו האם פסול זה הוא מן התורה או מדרבנן.
אמנם, בגמרא בתמורה יב ע"ב מבואר שניתן להכשיר מים שאובים ע"י רבייה והמשכה. 'המשכה' עניינה שהאדם אינו שופך את המים השאובים ישירות אל המקווה, אלא שופך אותם על הקרקע ליד המקווה, והמים נמשכים על הקרקע מעצמם, וכך נכנסים אל המקווה ע"י שמיים. אולם פיתרון זה אינו מועיל אלא במצב של 'רבייה' - היינו, כשרוב המים במקווה אינם שאובים כלל. רק לגבי מיעוט המים ניתן להשתמש בהמשכה.
מסברה קשה להבין את פשרו של צירוף זה: אם זרימת המים על הקרקע מבטלת את מעמדם כשאובים, ומחשיבה אותם כאילו הגיעו אל המקווה בידי שמיים - מדוע לא נמלא את כל המקווה בדרך זו? ואם מים כאלו עדיין נחשבים שאובים - מדוע אינם פוסלים את המקווה? והרי מים שאובים פוסלים את המקווה אפילו כשהם מיעוט!
צריכים כנראה לומר, שבנוגע למים שאובים ישנם שני דינים שונים (כעין זה ב"בית ישי" סי' קל"ח): דין אחד נוגע למעמד המים, וקובע שמים שאובים פסולים לטבילה, ודין שני נוגע למקום הטבילה, וקובע שמקווה שלא נעשה בידי שמיים פסול. הרבייה פותרת את הבעיה של המים: כאשר רוב המים כשרים, המים השאובים בטלים ברוב. אולם רבייה אינה פותרת את הבעיה של המקווה: 'מקווה' מוגדר ככזה רק כשיש בו ארבעים סאה מים, ואם חלק מן הכמות הזו לא הגיע ע"י שמיים - לא ניתן להחשיב את המקווה כאילו נוצר בידי שמיים. ואילו בהמשכה המצב הוא הפוך: היא אינה יכולה לשנות את מעמד המים, שכן מים שנשאבו 'נצרב' בהם מעמד של 'שאובים', שאינו יכול להשתנות, אולם היא כן מועילה להחשיב את המקווה כנעשה בידי שמיים, שכן בכל הנוגע למקווה אין חשיבות להיסטוריה של המים, אלא רק לאופן יצירת המקווה שלפנינו. אנו זקוקים אפוא לצירוף של רבייה והמשכה, כיוון שכל אחת מהן פותרת בעיה אחרת.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)