הלילה כזמן החיוב של מצוות ספירת העומר

  • הרב שלמה ברין

*

דין ידוע ומוסכם הוא שזמן ספירת העומר הוא בלילה דווקא. לגרסת כמה מן הראשונים (רא"ש, ריטב"א ועוד) שנינו כך במשנה (מגילה כ', ע"ב):

"כל הלילה כשר לקצירת העומר ולספירת העומר".

ואף שבגרסת המשנה המצויה לפנינו לא מוזכרת ספירת העומר יחד עם המצוות שזמנן בלילה, אין חולק על כך שזמנה הוא בלילה. יש להבין ולבאר מדוע זמן הספירה בלילה, מהו מקור הדין, טעמו וגדרו.

א. משום "תמימות"

שנינו בברייתא (מנחות ס"ו ע"א; נזכרת גם בספרי ובתורת כהנים):

"יכול יקצור ויספור ויביא ביום, ת"ל 'שבע שבתות תמימות תהיינה'. אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות, בזמן שאתה מתחיל למנות מבערב".

ולהלכה אמר רבנו תם (תוספות ד"ה כל, מגילה כ ע"ב):

"ועור נראה, דאפילו למאן דמכשר קצירת העומר ביום, דיעבר מודה הוא גבי ספירה דאין לברך (כדברי הראשונים "ברכת העומר" פירושה הספירה עצמה) ביום משום דשנה עליה הכתוב לעכב, דכתיב 'תמימות', ואי אתה מוצא תמימות, אלא כשאתה מונה בלילה".

לפי דעה זו, צריך להניח שדין התמימות מתייחס לכל יום ויום מימי הספירה, ומתקיים כאשר הימים נספרים עוד מן הלילה.

בתורפו של דין התמימות, המחייב את הספירה בלילה, יש לבאר שהזמן מגדיר את תוכן הספירה. החיוב הוא למנות את היום בעצמו. לא את הימים שעברו מקציר שעורים, ולא את הימים שנותרו עד חג השבועות, אלא למנות כל יום ויום, כמונה שטרותיו. על-כן, צריך לספור את הלילה שהוא בעצם תחילת היממה. מי שלא ספר בלילה, לא רק שלא קיים מצווה בזמנה אלא שפספס את מהותה, משום שספר רק "חצי" יום.

המרדכי (מגילה סימן תתג) כתב:

"וכבר שאלו לר' יעקב בר' יקר: מי שלא ברך בלילה, מהו שיברך ביום, והשיב: שכר ספירה יהבינן ליה, שכר ספירה בזמנה לא יהבינן ליה".

נראה מדבריו שהלילה אינו מגדיר את מעשה הספירה. אין צורך לספור את הלילה והיום בשלמותם; יש צורך לציין את היום ולסמנו, אלא שלכתחילה זמן המצוה הוא בלילה. בפשטות, אין זמן הלילה קשור עם 'תמימות' [מיהו, אולי יש לומר שכוונתו לרמוז על ב' רמות בספירה: ספירה תמימה שנקראת "מצוה בזמנה", שאותה מקיימים רק אם ספר בלילה, וספירה אחרת נחותה יותר, שאינה תמימה, שבה יצא ידי חובה אף אם ספר ביום ("שלא בזמנו")].

ב. משום זמנה של קצירת העומר שהוא בלילה

החיוב לספור בלילה נובע מהקבלה ודמיון לזמן קצירת העומר, שהיה בלילה.

גישה זו כתב רבנו ירוחם כאחד משני הסברים לספירת העומר בלילה (נתיב ה, ח"ד). כך עולה בבירור גם מרברי הרא"ש בתוספותיו (מגילה כ ע"ב, ד"ה כל):

"מהכא פסקינן מדמדמה ספירת העומר לקצירת העומר, דברכת ספירת העומר הויא מעומד, דכתיב 'מהחל חרמש בקמה', ודרשינן: אל תקרי בקמה אלא בקומה[1] ומינה ילפינן עוד, דמה קצירה בלילה דאמרינן 'נקצר ביום אינו כשר', אף ברכת העומר בלילה".

בדמותנו דיני מצות ספירה למצות קצירה, נציב שתי הנחות עקרוניות נחוצות.

1. קצירת העומר היא מצווה עצמאית

זוהי שאלה בסיסית בהבנת תוכנה ההלכתי של קצירת העומר: האם היא הכשר מעשה הקרבן, כדי לטחון ולנפות את הקמח למנחת העומר, או שהקצירה מהוה קיום של מצוה בפני עצמה, בעלת תפקיד וייעור שאיננו תלוי בקרבן.

חקירה יסודית זו תלויה בהבנת מחלוקות תנאים ובסוגיה במנחות (עב ע"ב) לגבי קצירת העומר שלא בזמנה. אחרונים עסקו בשאלה זו במישרין[2] ובעקיפין[3] נזכיר כאן בקיצור ראיות עיקריות סביב נקורה זו.

א. במחלוקתו המפורסמת של ר' ישמעאל עם ר' עקיבא על הפסוק "בחריש ובקציר תשבות", אומר ר' ישמעאל: "יצא קציר העומר שהוא מצוה" (שביעית פ"א מ"ד; וע' ברש"י, מו"ק ד', ע"א, ד"ה קציר העומר).

ב. הרמב"ם פוסק שקצירת העומר מתירה שאר קצירות בארץ ישראל[4] (פ"ז הי"ג):

"אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה קודם לקצירת העומר, שנאמר: 'ראשית קצירכם', שיהיה תחילה לכל הנקצרים".

הרי שלקצירת העומר יש תפקיד עצמאי, להוציא את הנקצרים מידי איסור עשה ולהתירם, ואז זוהי מצווה בפני עצמה[5].

ג. בפירוש המשניות (מנחות פ"י מ"א) כתב הרמב"ם שקצירת העומר דוחה שבת, כיוון שהיא "ככל חובות ציבור שדוחין את השבת ואת הטומאה". מהשוואה זו של קצירת העומר עם קרבנות צבור מוכח שזו מצווה בפני עצמה[6].

ד. לדעת בעל אבני-נזר (אורח חיים, סימן שפה אות יט), אם קצר את העומר ואחר כך נטמאה התבואה, יקריבנו בטומאה ולא יקריב מעומרים טהורים שלא נקצרו לשם מצווה, משום שמצווה עדיפא ודוחה טומאה.

ה. בגמרא (שבת קלא ע"א) למדים שמכשירי שתי הלחם דוחים שבת מקצירת העומר שדוחה שבת. ומלימוד זה עולה, בניגוד לראיות הקודמות, שקצירת העומר היא מכשיר ואיננה מצווה בפני עצמה (וצ"ע, ואכמ"ל).

ועתה, בבואנו להחיל דיני קצירת העומר על ספירתו, מסתבר לומר שקצירת העומר מהווה מצווה בפני עצמה. שאם לא כן, מה טעם לקבוע דיני מצוות עשה של ספירת העומר על פי פעולה שהיא מכשיר, שכל תפקידה להביא סולת למנחה, ואין לה גדר מצווה.

2. הקשר המהותי בין ספירה לקצירה

מהבנתו של הרמב"ן עה"ת (ויקרא כג, טו) את עניין העומר, עולה שספירת העומר בטעמה ובמהותה נעוצה בקצירת העומר:

"והנה טעם הפרשה שיתחיל לספור בתחילת קציר שעורים, ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לשם, ויקריב עליו קרבן, וישלים מספרו בתחילת קציר חיטים, כעלות גדיש בעיתו".

 כלומר, הספירה קשורה ואחוזה במעשה קצירת העומר דוקא, ולא בהבאת קרבן העומר. כל ענינה של ספירת העומר הוא הגישור בין קציר שעורים וקציר חיטים. הרמב"ם, לעומת זאת, קושר את מצות ספירת העומר להבאת הקרבן דווקא ולא לקצירה:

"מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר"   (שם, הכ"ב).

ה"קרן-אורה" (מנחות סו ע"א) סובר שספירה לפני קצירה אינה מועילה ולא קיים את המצווה, ומשום כך תמה על הרמב"ם, הסובר שספירת העומר בזמן הזה היא מדאורייתא, שהרי אין קצירה המתירתה[7].

טענתו עולה בקנה אחד עם דברי הרמב"ן האלו, שלולא קצירה אין שייך ספירה כלל. התוספות (ד"ה אף, מנחות עב ע"א) קבעו כי אי אפשר לקיים את מצוות קצירה קודם ליל ט"ז בניסן, משום שזמנה להיות דווקא בזמן ספירה. שוב רואים אנו שקצירה וספירה משולבות זו בזו.

ג. האם לילה מעכב במצות הספירה?

לפי גישה עקרונית זו, התולה את הספירה בקצירה, עוברת השאלה להלכות קצירה. האם קצירה בלילה מעכבת? בנקודה זו נחלקו, על פי הגמרא (מנחות עב ע"א), המשנה במנחות והמשנה במגילה. וכן נחלקו בברייתא רבי ורשב"א (תוספתא יומא פ"ג). במנחות שנינו:

"מצותו לקצור בלילה, ואם נקצר ביום כשר"       

                                                       (עא ע"א)

אך במגילה שנינו:

"כל הלילה כשר לקצירת העומר... זה הכלל, דבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה".

 ומדייקת הגמרא במנחות (שם) שדווקא בלילה, אבל ביום פסול. רבנו תם פסק כסתמא דמתניתין במגילה, שקצרו ביום פסול (מגילה כ ע"ב, ד"ה כל, ועיין תד"ה זכר, מנחות סו ע"א). משום כך, אם שכח לספור בלילה וספר ביום לא יצא ידי חובתו. (גם הרא"ש בתוספותיו (לעיל) חבר לר"ת בפסק זה).

לעומתם, בה"ג (מובא בתוספות, מנחות סו ע"א ומצוטט בראשונים) נוקט כסתמא דמתניתין במנחות:

"קצרו ביום כשר".

ולכן הוא פוסק שאם שכח לספור בלילה סופר ביום. בכך מצטרף בה"ג לדעת הרא"ש ורבנו ירוחם הנ"ל, שחיוב הלילה בספירה הוא מדין קצירה ולא מדין 'תמימות'. לפי זה אולי יוסבר הרמב"ם שפוסק בדיעבד לספור ביום כבה"ג הנ"ל, ומתאים לשיטתו שקצרו ביום כשר (שם ה"ז), וזאת מפני שחיוב הספירה בלילה דומיא דקצירה (ועדיין צריך עיון ודקדוק בלשונו ובשיטתו, ואכמ"ל).

[סיכום קצר של שיטות הראשונים מובא בטור, סימן תפט. להלכה, פסק השו"ע (סימן תפט, סעיף ז) לספור למחרת ללא ברכה, וכך נוהגים].

ד. אפשר לסבור שטעם חיוב הלילה וגדרו משתנה בין ימי הספירה, וזאת בשני אופנים:

ý1. לילה ראשון לעומת שאר הימים.

דין תמימות אינו נאמר לכל יום מימי הספירה, אלא לכל ימי הספירה כאחד. משום כך ההקפדה על 'תמימות' היא בתחילת הספירה בלילה ראשון בלבד, אך בשאר ימי הספירה, נובע חיוב הלילה מקצירת העומר (ואף על פי שקצירת העומר הייתה בלילה ראשון, בכל זאת כל הספירה דומיא דקצירה ראשונה, משום שהיא מתייחסת אליה - 'היום יום ... לעומר'). וכך, ככל הנראה, תפס מר יהודאי גאון בהלכות מנחות שלו:

"היכא דלא מנה ספירת העומר בלילה קמא, דלא לימני בשאר לילות כלל. מאי טעמא, משום רכתיב... 'תמימות', ומדטעה שוב אינן תמימות"

                               (מובא ברא"ש הנ"ל, מגילה)

זוהי גם ההבנה המדוקדקת בדרשת הברייתא במנחות שהובאה לעיל; בפשטות, הדרשה שם נוגעת רק לספירה ראשונה שכרוכה עם הקצירה. ומדוקדק מלשון הברייתא: "מתחיל[8] למנות מבערב", היינו, תחילת הספירה ביומה הראשון בלבד.

ý2. חילוק בין ימים לשבועות

גרסינן בגמרא (מנחות סו ע"א):

"אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי... אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא".

מפורסמת וייחודית היא שיטת רבנו ירוחם (נתיב ה, ח"ד), הטוענת שישנן שתי מצוות נפרדות: ספירת ימים וספירת שבועות. כל אחת מהן היא מצווה בפני עצמה וטעונה ברכה בפני עצמה. ספירת השבועות תלויה במצוות העומר וקצירתו, דכתיב (ויקרא כג):

"שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה".

לעומת ספירת הימים[9] שאינה תלויה בקרבן העומר ובמקדש. ממילא, בזמן הזה, שבעוונותינו הרבים אין לנו עומר ומקדש, ספירת השבועות אינה מהתורה אלא מדרבנן בלבד, בניגוד לספירת הימים שהיא מהתורה. וזהו שאמר אמימר בגמרא הנ"ל, שלא מנה אלא ימים, דאזל בתר תורה. ובבואנו לגדור את חיוב הלילה בספירה, על פי העיקרון שקבע רבנו ירוחם, ברור כי דין ספירה הדומה לקצירה והבא  מחמתו, הוא דווקא בספירת שבועות[10], ואולי אפילו לילה לעיכובא למאן דאמר קצרו ביום פסול. אך בספירת ימים, שאין בינה לבין עומר ומקדש אלא סמיכות פרשיות בלבד, הלילה לא יעכב[11] (ואף שרבנו ירוחם עצמו לא כתב כך, למה לי קרא, סברה היא).

מיהו, אפשר להעלות להיפך, שדין 'תמימות' נאמר דווקא בשבועות ולא בימים, ככתוב:

"שבע שבתות תמימות תהיינה".

אשר על כן, חיוב הלילה מדין תמימות יהיה רק בשבועות, ובימים יהיה מדין קצירה. אולי רמז לכך הרמב"ם בהכ"ב שם:

"מצוות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר, שנאמר 'וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות' . ומצווה למנות הימים עם השבועות".

הרי שתמימות כתב בהדי שבועות ולא בהדי ימים. אם נבין כרבנו תם, ש'תמימות' מעכב בספירה, ומדין קצירה אינו מעכב כיון שקצרו ביום כשר (תוספות ועוד ראשונים), נבוא לחידוש דין שאם שכח בימים יכול לחזור ולספור ביום, אך אם שכח לילה בספירת שבועות, שוב אינו חוזר לספור ביום.

ה. דין ערב ותחילת הלילה

כתב הטור (סימן תפט):

"וזמן הספירה מתחילת הלילה. שכח לספור בתחילת הלילה, הולך וסופר כל הלילה".

כך פסק גם השולחן ערוך, סימן רפט סעיף א. (ועיין בתד"ה זכר, מנחות סו ע"א, ובמה שהשיג עליו הר"ן על הרי"ף, סוף פסחים, ובעוד ראשונים). וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (מנחות פ"י מ"א):

"ולא תהיינה תמימות אלא אם יתחיל לספור מתחילת הלילה...".

כך גם מדוייק מ'ברייתא דתמימות' הנ"ל:

"בזמן שאתה מתחיל למנות מבערב"

וערב דייקא שהוא תחילת הלילה. מיהו, בהלכות תמידין ומוספין השמיט הרמב"ם את הצורך בתחילת הלילה:

"ומתחילת היום מונים ולפיכך מונה בלילה"

                                               (שם, פ"ז הכ"ב)

ולא כתב תחילת לילה[12]. לאור כל האמור נראה בבירור שאם החיוב בלילה הוא דין ב'תמימות', אזי צריך לספור ולמנות בתחילת הלילה כדברי הרמב"ם בפירוש המשניות וכמדוייק מן הברייתא 'בערב'. אולם, אם חובת הלילה נובעת ממצוות הקצירה ונעוצה בה, אין עניין דווקא בתחילת הלילה. ואפשר שגם בנקודה זו סובר הרמב"ם לשיטתו, לפי מה שכתבנו לעיל, שזמן ספירת העומר תלוי בזמן הקצירה.

ואם כנים הדברים שהובאו לפנינו לעיל, לחלק בין יום ראשון של ספירה לשאר ימים, נוכל להגיע למסקנה שביום הראשון של הספירה - בליל ט"ז בניסן, דבעינן 'תמימות', צריך להתחיל בספירה מתחילת הלילה - בערב[13], אך בשאר ימי הספירה, שאין בהם 'תמימות', יכולה הספירה להיות סתם בלילה, כמו קצירת העומר. וכן, אם דין תמימות הוא רק בשבועות כפשטא דקרא ולא בימים, תהא החובה להתחיל מבערב רק בשבועות ולא בימים.

ו. שיטה יחידאית ברבנו ירוחם

רבנו ירוחם (שם) כתב שדין הספירה בלילה הוא משום:

"שהימים ימי קציר, והעם טרודים ואינם מצויים בבתיהם".

וברור שלטעם זה (וכן גם כתב להדיא), ודאי שיכול לספור ביום אם שכח בלילה, אלא שצריך להבין איזה מין דין הוא זה, הלא בדאורייתא עסקינן, שלדעתו ימים אפילו בזמן הזה הם דאורייתא. ואולי נאמר, לדעתו, שמדאורייתא גם ביום אפשר לכתחילה לספור, ודין לילה בספירת העומר אינו מן התורה אלא מדברי חכמים, משום שלא רצו להטריד על העם; ועדיין צ"ע.

 

* מאמר זה פורסם בגליון 183 של 'דף קשר' - עלון לתלמידי ישיבת הר עציון.

[1] עיין ביראים (סי' רס"א), שמביא אף הוא דרשה זו ואומר: "דרשה זו שמעתי ולא ידעתי מקומה"; ועיין בתועפות רא"ם אות ט , שמביא כמה מקורות לרין זה.

[2] עיין בירושלמי (ר"ה, פ"א ה"ח) בספקו של רשב"ל, וב"קרבן העדה", "שיירי הקרבן" ו"מראה הפנים" שם. וכן בהערות המהדיר לשטמ"ק (מנחות ע"ב, ע"א) ובספר "משנת יעבץ", או"ח סימן כ"ה.

[3] ע' "אבן האזל", הלכות תמידין ומוספין פ"ז; אב"נ, או"ח שפ"ה; "עונג יו"ט" מ"ג.

[4] מקורו בתורת כהנים ובמשנה (מנחות ע ע"א) ובביאור הגמרא עליה, ולחד אמורא שם קצירת העומר מתירה אף את אכילת החדש. וע"ש ברש"י ובתד"ה מאי, וכן בנושאי כלים על הרמב"ם שם.

[5] ועיין ב"משכנות יעקב" (יורה דעה ס"ז) שהעלה שגם בזמן הזה נוהג איסור קצירה לפני זמן העומר, וברש"ש (מנחות ע ע"א) שהשיג עליו.

[6] בכך תתורץ שאלת הש"ך (יורה דעה רסב, ס"ק ג) והלחם משנה על הרמב"ם (פ"ז, ה"ז). וע"ע בשו"ת חכם צבי קס"ו וב"אבן-האזל" שם ובאחרונים.

[7] וע' בחידושי הגרי"ז על מנחות שם, שהביא בשם הגר"ח ליישב רעת הרמב"ם.

[8] עיין בגירסת שטמ"ק שם, שגרס 'בזמן שאתה מונה מבערב' , והשמיט מילת מתחיל.

[9] בשפת אמת למנחות שם נקט איפכא, דספירת שבועות אינה תלויה בעומר אלא בחג השבועות, לעומת ספירת ימים שתלויה בקרכן העומר.

[10] ונחלקו ראשונים במעשה ספירת שבועות, אי הוי כל שבוע בנפרד או כל יום ויום. ועיין בבעל המאור סוף פסחים, ובטור, סימן תפט בשם "אבי העזרי", וכשו"ע ועוד.

[11] לרעת השפת אמת נאמר ההפך, שבימים לילה יעכב, ובשבועות, שאינו מרין קצירה - לא.

[12] ועיין ברמב"ם, פ"ב מהל' חמץ ומצה ה"ג (לגבי בריקת חמץ): "מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה מתחילת ליל י"ד, לאור הנר".

[13] ועיין בלוח לארץ ישראל להרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל, ובספר "ברכי יוסף" סימן תפט אות ה.