עבודה זרה | מניעת מסירת מידע הלכתי

האם לחז"ל היתה מדיניות של הסתרת מידע מסוים מעיני הציבור? האם ישנם היתרים / איסורים שחז"ל נמנעו מלפרשם לציבור מתוך חשש זה או אחר?

הגמרא בפרקנו דנה בעניין זה:

"...אמר להו רבא לאו אמינא לכו לא תתלו ביה בוקי סריקי ברב נחמן הכי אמר רב נחמן ספק טומאה ברשות הרבים התיר להן. והא הלכתא מסוטה גמרינן לה, מה סוטה רשות היחיד אף טומאה רשות היחיד! הא א"ר יוחנן הלכה ואין מורין כן, ואתא איהו ואורי ליה אורויי..."                                                   (לז:). 

כלומר, רב נחמן סבר כי אין להורות לציבור את הדין של ספק טומאה ברשות הרבים טהור, שמא הם יבואו לזלזל בהלכות טומאה וטהרה.

האם לחז"ל היתה מדיניות שכזו בעוד מקומות? בשיעור זה ננסה לבחון נקודה זו, ולבדוק כיצד נקודה זו באה לידי ביטוי בדורנו - עידן של חופש המידע והילקוט יוסף בו גם בעל בתים נגישים לכל מידע הלכתי.

הלכה ואין מורים כן

כלל בידנו כי מלאכת אוכל נפש התורה ביו"ט. התנאים נחלקו האם גם מכשירי מלאכת אוכל נפש (כדוגמת השחזת הסכין לצורך שחיטת הבהמה) הותרו ביו"ט. להלכה אנו פוסקים כר"י כי כל מכשירי אוכל נפש שניתן להכינם מערב יו"ט - אסור להכינם  ביו"ט עצמו (ולכן אם הסכין הייתה קהה כבר מבעוד יום - אין להשחיזה ביו"ט עצמו, אולם אם במהלך יו"ט היא נפגמה מותר לחדדה).

הגמרא במסכת ביצה מביאה סיפור בענין זה:

"אמר רב נחמיה בריה דרב יוסף: הוה קאימנא קמיה דרבא, והוה קא מעבר לסכינא אפומא דדקולא, ואמרי ליה: לחדדה קא עביד מר, או להעביר שמנוניתה? ואמר לי: להעביר שמנוניתה. וחזיתי לדעתיה דלחדדה קא עביד. וקסבר: הלכה ואין מורין כן"       (כח.).

ר' נחמיה סבר כי רבא אכן חשב שמותר לחדד את הסכין לצורך חידודה, אולם לא רצה להורות כן לרבים משום הלכה ואין מורין כן. מה היה הטעם למעשה זה? רש"י מסביר כי רבא חשש שאם ההיתר יופץ, הציבור שאינו בקי בפרטי ההלכה יבוא להשחיז את סכיניו במשחזת, ולכן הוא העדיף לשנות בדיבורו ולומר כי הפעולה שהוא עושה היא הורדת השמנונית ולא השחזה.

השהייה או הפקע – כיצד פועל הדין

להלכה, פוסק השלחן ערוך:

"אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה, אבל מחדדה על גבי העץ או חרס או אבן, ואין מורים דבר זה לרבים כדי שלא יבא לחדדה במשחזת"                                        (או"ח תק"ט, ב).

למעשה, פוסק השלחן ערוך כי אם יבואו לחכם וישאלהו לגבי השחזת סכין ביו"ט הוא יורה לאסור. ברם נחלקו האחרונים במקרה בו החכם נשאל האם מותר להסיר שמנונית מע"ג הסכין ע"י חידודה - שיטת המג"א לאסור ואילו הט"ז מקל.

ניתן לומר שהדברים תלויים בהבנת דין 'הלכה ואין מורין כן'. לדעת הט"ז – מטרת אי מסירת המידע הינה למנוע את התקלה העתידית, ולא להפקיע את היתר. לעומת זאת האוסרים סבורים כי כאשר מגיעים למסקנה של 'הלכה ואין מורים כן' - הדין מופקע ושוב לא ניתן להשתמש בהיתריו^[1].

היקף הדין

הראשונים פסקו כי גם במקרה בו נפסק ש'הלכה ואין מורין כן' הדבר נוגע לפסק עבור הרבים[2]. ברם, אם היחיד פונה ומבקש היתר, נראה כי ניתן להורות להקל. דבר זה נובע מן התפיסה כי היתר נקודתי לא יגרום תקלה לרבים.

ברם, בשני מקרים אסרו חז"ל גם את ההוראה ליחיד:

"המוציא תבנו וקשו לרה"ר לזבלים והוזק בהן אחר - חייב בנזקו, וכל הקודם בהן זכה, ואסורין משום גזל; ר"ש בן גמליאל אומר: כל המקלקלין ברה"ר והזיקו - חייבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה, ומותרין משום גזל; הא גופא קשיא, אמרת כל הקודם בהן זכה, והדר קאמר אסורין משום גזל!... אמר לך רב: דכולי עלמא - קנסו גופן משום שבחן, והכא בהלכה ואין מורין כן קא מיפלגי"         (ב"ק ל:).

כאשר בא הטור לפסוק הלכה זו הוא כותב:

"אבל אם בא לשאול אם יש לו רשות לזכות בהן אין מורין לו כן בגופן אבל בשבחן מורין לו"            (חו"מ סי' תי"ד).

נראה כי במקרה זה חכמים לא רצו לחלק בין רבים ליחיד שכן מדובר בקנס המעורר סכסוכים בין בעלי הקש והזוכה, וחכמים רצו להפסיק את אכיפת הקנס המעורר סכסוכים.

להבדיל ממקרה זה, אנו מוצאים מצב דומה כיום במספר רשויות מקומיות, שאינן אוכפת את חוק השבת על מנת לא לעורר סכסוכים.

מקרה נוסף בו לא ראו חכמים סיבה לחלק בין יחיד לרבים הינו בדין הטיית הנר בשבת (שבת יב:). הסיבה שם נובעת מכך שמדובר באיסור תורה הדורש סייג רחב יותר. 

כבוד אלוקים הסתר דבר

"...אמר רבי יצחק: עוד אחרת היתה, ולא רצו חכמים לגלותה. מאי עוד אחרת היתה? מוליכו פחות פחות מארבע אמות. אמאי לא רצו חכמים לגלותה - משום 'כבד א-להים הסתר דבר, וכבד מלכים חקר דבר' (משלי כ"ה). והכא, מאי כבד א-להים איכא? דילמא אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים"                     (שבת קנג:).

ההלכה היא כי מותר לאדם להוליך את חפציו ברה"ר בשבת, במידה והוא עושה זאת בהפסקות ובכל פעם הוא הולך פחות מארבע אמות. אולם, חכמים לא רצו למסור הלכה זו, משום 'כבוד אלוקים הסתר דבר'.

נראה כי מדובר בכלל הלכתי דומה לדין 'הלכה ואין מורין כן'. ההבדל הינו כי 'הלכה ואין מורין כן' נאמר באיסורי דרבנן ונאסר דווקא כהוראה ציבורית^[3], ואילו 'כבוד א-לוהים הסתר דבר' נאמר באיסור תורה ונאסר אף ליחיד. המהרש"א בחידושיו מחדד את הדברים:

"...אבל הפירוש הוא כענין שאמרנו כבוד א-להים הסתר, דהיינו באיסורי דאורייתא שהם כבוד א-להים ולכך הסתירו דין פחות מד' אמות התם דאיירי ברה"ר ושמא אתי לידי חילול לאתויי ד' אמות ברה"ר, וכבוד מלכים דהיינו איסורי עירובין דאינן רק כבוד מלך שלמה ושאר חכמים שתקנו וגזרו אותן חקור דבר להקל בהן לפי הצורך"  (עירובין קה.).  

המהרש"א מחדד את דרשת הגמרא, ומסביר שבכדי לקבל תמונה מלאה על דבריו של רבי יצחק יש לדרוש את גם סוף הפסוק. רבי יצחק בא ללמדנו כי איסורי תורה הם בבחינת כבוד א-לוהים, ואילו דברי סופרים הם בבחינת כבוד מלכים. בדברי תורה יש חובה להסתיר את גופי ההלכות וההיתרים הכרוכים עמהם - שכן הוראתם לרבים עלולה להביא לתקלה, אולם בדברי סופרים יש להרבות בחקירה לפי הצורך.

דבר שאסור לאמרו בפני עם הארץ

היבט נוסף של מדיניות הסתרת המידע של חז"ל הוא קהל השומעים. פעמים רבות אנו מוצאים כי חז"ל לא מסרו מידע הלכתי מסוים לעמי הארץ:

"אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית - קיים לא ימוש, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ"       (מנחות צט:).

דוגמה נוספת הינה הגמרא בחולין (טו.) המספרת כי רב היה משתיק את התלמידים שהיו שונים כי מותר להנות ממעשה שבת של יהודי שנעשה בשוגג^[4]. הטעם לדבר הוא החשש שמא עמי ארץ ישמעו את הדברים ויבאו להקל באיסור מעשה שבת.

א"כ נמצאנו למדים שהשיקול המרכזי בהסתרת מידע הוא קהל השומעים. מספרים כי הרב סולוביציק התיר לתלמידיו אכילת גבינת נוכרים (מסוג מסוים) בתקופה שלא היה בנמצא חברה אשר ייצרה באופן סדיר גבינה כשרה, וזאת על בסיס היתר קדום של חכמי פרובנס^[5]. כאשר שאלו אחד מן בעלי הבתים אשר פקד את שיעורו בניו יורק האם הרב מתיר את אכילת הגבינה השיב הרב שלא. הרב שינה בפסיקתו לבחורים בישיבה לבעלי בתים משום שהוא הבין כי הפצת ההיתר לרבים עלולה להביא לתקלה. אצל תלמידי הישיבה הוא הקל, שכן אלה מבינים את בסיס ההיתר ולא עלולים לבוא לטעות ולאכול גבינות אסורות.

הבא לימלך אין מורים לו

לעיתים ישנם מקרים בהם בי"ד מנוע מלהכריע עבור האדם. כך למשל אומרת הגמרא היה המקרה בדין זמרי:

"...אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך - אין מורין לו. ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס - נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא" (סנהדרין פב.).

רש"י על אתר מסביר כי כאשר אדם מקבל את ההוראה מבי"ד, כבר לא ניתן להגדירו כקנאי. פעולה מתוך דחף רגעי היא שהופכת את האדם לקנאי ולכן יכול הוא לפעול מכוח הלכה של הבועל ארמית.

הלכה ממעשה

בספרות הראשונים, אנו מוצאים מקרים נוספים בהם חכמים נמנעו מלמסור מידע הלכתי מקל. כך לדוגמה, המרדכי (ב"מ סי' של"ח) מביא את דברי רש"י בתשובה הסובר כי הלוואה ברבית ע"י נוכרי מותרת ליהודי, אולם בסוף דבריו והוא חותם כי 'אין לפרסם את הדבר'. למעשה מובא כי ר"ת היה נוהג להשתמש בתרגיל הלכתי זה בנסיבות מסוימות. חשוב להדגיש כי ר"ת חשב שיש לתרגיל הלכתי זה גב חזק ביותר. אולם כפי שראינו רש"י חשב שאין להשתמש בכלל זה - כנראה מפני התקלות המרובות שהוא יכול להביא (כך נפסק להלכה בשו"ע יו"ד ק"ס, טז).

מקרה דומה בו מצאנו בפוסקים שיש להסתיר מידע הלכתי מהציבור, נוגע לדין יין נסך. כותב הרמ"א:

"ובזמן הזה דהאומות לאו עובדי כוכבים הם, כל מגען מקרי שלא בכונה, ולכן אם נגע ביין על ידי דבר אחר, אף על פי שיודע שהוא יין וכוון ליגע בו, מותר אפילו בשתיה, דמקרי מגע על ידי דבר אחר שלא בכוונה; והוא הדין אם נגע, אפילו בידו, בלא כוונת מגע או שלא ידע שהוא יין, שרי. ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ"       (יו"ד סי' קכ"ד, סעיף כד).

מעניין לגלות כי הלכה זאת גלשה גם לימינו, ובשו"ת ציץ אליעזר מובא הדין הבא:

"נגע אל לבי בראותי נפשו ההומיה ורוגזת תחתיה על ההיתר שהשיב להתיר הרב הגר"נ געשטעטנר שליט"א לשתות יין בסעודות הנערכות באולמות של שמחה הגם שיש לחשוש שנגע באותו היין מומר לחלל שבתות..."       (יב, נו).

הרוצים להתיר את שתיית היין בו היה חשש כי נגע בהם מומר לחלל שבת (קרי חילוני), רצו להסתמך בין השאר על ההיתר אותו הזכרנו לעיל כי בזה"ז כל מגע בבקבוק היין נחשב מגע שאינו בכוונה ע"י דבר אחר. בסיכום דבריו כותב הרב ולדנברג כי חלילה לנו מלעשות כן:

"…ובכלל המעיין בספרי התשובות בזה רואה ונוכח לדעת שאפילו אלה שכותבים להמליץ ולמצוא צד היתר בזה במחללי שבת בפרהסיא, רובם כותבים זאת רק לכאלה שאינם יכולים להמנע מזה מכמה סיבות או כדי שלא יפקרו טפי, או בכדי ללמד זכות על האינם נמנעים, ועם כתיבת ההיתר המה גם נאנחים על שהגענו בעוה"ר למצב כזה (יעוין לדוגמה ביד יהודה ה' שחיטה סי' ב' סק"ט, וכן מהמובא בשד"ח שם), אבל לבוא ולפתוח בזה שערי היתר להתיר לכתחילה למדקדקים בזה שלא יחושו על כך מאן דכר שמיה, על כן אני אומר על היתרו של מחבר הספר להורות נתן שלא ניתן כלל להורות כן, וישתקע הדבר ולא יאמר"         (שם).

הרב ולדנברג סבור כי במצבים בלתי אפשריים ניתן להשתמש בהיתר הלכתי הנ"ל, אולם חס וחלילה להורות כן לכתחילה ולשקע הלכה זאת בציבור היכול להקפיד.

אבחנה זו שעושה הרב ולדנברג בין מצבי לכתחילה ובדיעבד, באה למדנו יסוד חשוב בכללי פסיקת הלכה. פסיקת הלכה והלכה הן שני מושגים שונים. ההלכה הינה דבר כללי המכיל בתוכו את כל האפשרויות לפרשנות של דיני התורה, אולם פסיקת הלכה היא דרך ליישם את הדברים למעשה. במילים אחרות הלכה היא התיאוריה, ופסיקת הלכה היא הפרקטיקה. חכמים לא מיישמים כל תיאוריה הלכתית, משיקולים של מדיניות הלכתית ועשיית גדר. כך לדוגמה מסביר  הרב ולדנברג:

ומהרהר אנכי דמי יודע אם לא שכתוצאה מהוראה כזאת פשתה המספחת שגם בכמה מבתי המלון הכשרים למהדרים אינם מדקדקים לקחת מלצרים דוקא יהודים שומרי שבת (כפי שנוכחתי לדעת מזאת) והמה (אלה שאינם שומרים שבת) המכינים את השלחנות ושמים בקבוקי יין וגם פותחים אותם בחזקה, ולא פעם רואים איך שמכח השכשוך גם ניתז מהיין על ידיהם, והרבה מהמוזמנים המדקדקים ביותר לא שמים לב על כך שיש חשש שהמוזגים אינם שומרי שבת, וכשמתודע להם מזה לאחר מיכן מתמלאים צער בל ישוער"          (שם).

הרב ולדנברג היה רגיש למציאות בשטח והבין שיישומה של התיאוריה הלכתית המקלה עלולה להביא לתקלה, ולכן נמנע הוא מיישומה. ברם אם נשים לב, בתשובה זו חוזר הרב ולדנברג פעמים רבות כי הדבר תקלה לציבור המדקדקים ומהדרים. כלומר פעמים הסתרת קולא הלכתית היא דווקא בפני המהדרים ולא בפני המקלים.

עידן הילקוט יוסף

חז"ל לא נמנעו מלהעלות את התיאוריות המקלות בספריהם. אולם, בעוד שבעבר שהספרים לא היו נחלתם של רבים, הסכנה כי הרבים יעשו דין לעצמם ולא ישאלו מורה הוראה לפני מעשה הייתה נמוכה. כיום, בעידן הגוגל והילקוט יוסף, כאשר מחסום הנגישות קטן, הסכנה כי הרבים יעשו דין לעצמם וישתמשו בתיאוריות הלכתיות מקלות גדלה בהרבה.

התרופה לדבר היא בשיפור איכות הפסיקה, ככל שהפסיקה מנומקת ושיטתית ואינה מבוססת על ספרי קיצורים אלא על ניתוח הסוגיות מן המקורות, פסיקותיו של הרב גוגל יראו חיוורות ולא רלוונטיות.

שקיפות הלכתית

בשנת תרס"ט התעורר פלמוס בא"י סביב התרת השימוש בשמן קטניות, במכתב לאנשי הבד"ץ כותב הרב קוק:

"...וכבר כתבתי למעלת כבוד תורתם, שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדוקא ע"י מה שיראו, שכל מה שיש להתיר ע"פ עומק הדין מתירין אנחנו, ישכילו לדעת, שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמתת דין תורה, וימצאו רבים הדבקים בתורה שישמעו לקול מורים בעז"ה, מה שא"כ כשיתגלה הדבר, שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה ראויים הם להיתר ורבנים לא חשו על טרחם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא מזה ח"ו ח"ה גדול מאד, עד שמתרבים המתפרצים לומר על כמה גופי תורה, שאם הרבנים רוצים היו יכולים להתיר, וע"י זה יוצא משפט מעוקל" (שו"ת אורח משפט סי' קי"ב).

בדברים אלו מתמצת הרב קוק את החשיבות בדבר שקיפות הלכתית בפסיקת הלכה. בתקופת מודרנית בה מלאה הארץ דעה החשיבות לשקיפות זו גדולה שבעתיים. שכן אם הרב מסתיר מידע הלכתי מקל, מן הציבור הוא נתפס כבלתי אמין. במקרה שהרב החליט להחמיר, עליו להציג בפני הציבור את הדברים כהוויתם, ולא להשתמש במעטה העמימות כהסוואה.

עמימות הלכתית

הרב בנימין לאו, התייחס לדברי הרב קוק לעיל, ומוסיף:

"...הדברים של הרב קוק מוכרחים לחלחל לעומק התודעה של מורי ההוראה שלנו. חידושו של הרב קוק הוא שסכנת "המדרון החלקלק" נמצאת גם במקום של החמרת יתר ונעילת פתח אפשרי. בדיוק בתמונת ראי של חששם של אנשי ירושלים, החוששים שפתיחת סדק תמוטט את הבניין כולו, חושש הרב קוק שהחמרת יתר תפגע בקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים. אם לפני מאה שנה מתאר הרב קוק את הציבור כמבין ומשכיל, מה נאמר אנו בדור דעה החשוף לכל מאגרי הידע?" (אקדמות כ"ג, אלול תשס"ט).

לענ"ד דבריו של הרב לאו אודות הבעייתיות בשימוש יתר בטענת המדרון החלקלק נכונה. אולם בל נשכח שגם חז"ל ידעו להשתמש במקרה הצורך בכלל של 'הלכה ואין מורין כן' ולשמור על עמימות הלכתית. בדומה לצמח, גם ההלכה זקוקה לעיתים לחשיפה מבוקרת מפני אור השמש, ולא כל חידוש בהווית החיים המודרנית מחייבת את פוסקי הלכה להתייצב דום ולשנות את הסטוס קוו ההלכתי^[6]. כשם שרבי יוחנן חשב כי בדרו אין לפרסם לציבור את הכלל ספק טומאה ברה"ר טהור משום שהדבר עלול להביא תקלות רבות, רבי נחמן שחי כ 200 שנה אחרי רבי יוחנן הבין שהגיעה העת לפרסם את הדבר בציבור^[7].