הלכה ורוחניות

  • הרב יהודה עמיטל

הלכה ורוחניות[1] / הרב יהודה עמיטל

פרשת בהר

הפסוק האחרון בפרשה אומר: "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'" (כ"ו, ב). בעל הטורים מסביר, על סמך הגמרא במסכת יבמות (ו.), שהתורה הסמיכה שמירת שבת לבית המקדש על מנת ללמד שבניית המקדש אינה מתירה חילול שבת. במיוחד בעניין המקדש, מקום שיא החוויה הדתית הרוחנית- רגשית, מוצאת התורה מקום להזהיר אותנו מלהתעלם ממרכיבים מסוימים של ההלכה. כשאנשים מצויים בסביבה בעלת רמה רוחנית גבוה, יש חשש שהם יחרגו אל מעבר לכללים שבדרך כלל הם נוהגים על פיהם. אנו יכולים להרחיב אזהרה זו לכלל המצבים בהם ישנה התעלות רוחנית, גם כשבית המקדש אינו קיים עוד.

באופן דומה, ר' חיים מוולוז'ין ב"נפש החיים" פרק ז' (בחלק שבין השער השני לשלישי) מסביר, שיצר הרע מנסה לשכנע את האדם שהתחושה הפנימית היא בעלת החשיבות הגדולה ביותר בעבודת ה'. אם כך, חטא המלווה בכוונה טובה, נחשב להליכה בדרך הישר. יצר הרע יכול לצטט גמרות רבות כדי לתמוך בהשקפתו. הוא אף יוכיח את דבריו מהצורה בה נהגו אבותינו לפני מתן תורה: עשיית הדבר שאותו הם מצאו לנכון כדבר טוב, ללא ציווי אלוקי ספציפי.

כנגד גישה כזו (שאותה ייחס ר' חיים מוולוז'ין לחסידים שהיו בזמנו), הוא מסביר שנהגה לפי הרגש הפנימי נכונה רק בתקופה שלפני מתן תורה. ממתן תורה ואילך, אין האדם רשאי לקבוע באיזו דרך ראוי לעבוד את ה', משום שהקב"ה עצמו קבע לנו חוקים מוגדרים מראש בתורה. גישתו של ר' חיים תומכת בקו לפיו אסור לאדם לאפשר לרצונו להתקרב לקב"ה לגרום לו לעבור על ההלכה. אדם יכול להתקרב לקב"ה רק במסגרת ההלכה.

ברור שכל אחד זקוק לחוויה רוחנית כלשהי. אנשים זקוקים לסיפוק רוחני המצוי מעבר לתחום האינטלקט. אך הכרחי שצורך זה יתועל בצורה נכונה. במקרים רבים מדי, אני רואה שלא כך הם פני הדברים. לפני שבועות מספר, ראיתי שלט המפרסם מודעה על קורס ב"סודותיה הנסתרים של היהדות"- מכון העוסק בקבלה, החושף יהודים ללא כל רקע דתי או מחויבות לקיום מצוות, לחלקיה הפנימיים של היהדות. הקבלה אינה החלק הראשון של היהדות שבו צריך להיפגש יהודי שאינו קרוב לתורה ומצוות! הרושם שאותו מקבלים האנשים המשתתפים בקבוצות אלו הוא, כי אין הקב"ה דורש מהאדם אלא שישתוקק אליו, ללא כל מחויבות למצוותיו. יש הטוענים כי פעילות כזו מקרבת אנשים רבים ליהדות, ואני שואל- לאיזה סוג של יהדות הם מתקרבים?

תופעה זו אינה מיוחדת רק ליהדות. בעיתונים מופיעים סיפורים רבים על כך שאנשים רבים באמריקה, בינהם מתמטיקאים ורופאים העוסקים בתחומי המדע, מצטרפים לקבוצות דתיות שונות מתוך צורך להתנסות רוחנית כלשהי. ישנם אנשים רבים הנוסעים להודו מתוך כוונה להשתתף שם בטקסי דת המיוחדים למזרח, ואף ביהדות ישנן קבוצות מסוימות המחפשות בעיקר את החלק של ההתנסות הרוחנית שבעבודת ה'. קבוצות אלו מושכות אנשים רבים, מאחר והן מציעות פתרון מהיר לכל המצוקות הקיומיות של בני האדם. קבוצות רבות מציעות למשתתפיהן פעילות רוחנית ענפה בשילוב עם פעילות מעשית מצומצמת. הרעיון כי ישנה נוסחת קסם רוחנית שתפתור לאדם את כל מצוקותיו, הרבה יותר מפתה מהרעיון כי יש להתחייב לקיום דרישות מעשיות על מנת לגאול את נפש האדם הפרטית. כתוצאה מכך, הקבלה הפכה להיות יותר פופולרית מבעבר, וישנם אנשים המרגישים כי רק הקבלה מהווה מורה הדרך לחייהם הרוחניים. אולם מה שבאמת צריך להנחות את האדם בחייו, היא ההלכה.

מאז ייסוד הישיבה, תמיד הקפדנו לומר בתפילת שבת הן את "במה מדליקין" והן את תפילת "כגוונא" (נוסח אשכנז), למרות שבישיבה מתפללים בדרך כלל בנוסח ספרד. אני יודע שברוב הסידורים אין את שתי התפילות יחד (זו הסיבה שבערב שבת אני נוהג לקחת שני סידורים). אינני זוכר מדוע החלטתי שבישיבה יאמרו את שתי התפילות, אולם במבט לאחור נדמה לי שהסתמכתי על רעיון זה. תפילת "כגוונא" לקוחה מספר הזהר (פרשת תרומה קס"ג, ב). היא עוסקת במהותה הרוחנית של השבת, ומסבירה כיצד בשבת יכול האדם להתקרב לקב"ה. לעומת זאת, "במה מדליקין", הוא אוסף משניות הלקוח מהפרק השני של מסכת שבת, והוא עוסק בדיני הדלקת נרות. לדעתי, הכרחי שהמוטיב הבולט בתפילת "כגוונא"- אופייה הרוחני והנסתר של השבת, ייכלל בתחושת השבת שלנו. אולם אין לראות במוטיב זה בלבד את הגורם המרכזי המאפיין את השבת. כאן בישיבה, איננו יכולים להתמקד ב"כגוונא" מבלי שנתמקד גם ב"במה מדליקין", בהלכות שבת. החוויה הרוחנית המלווה את השבת, אינה יכולה לחרוג מהגבולות אותן קבעה ההלכה.

ב"נפש החיים" (ד', ז) מצוטטת ברייתא מבית מדרשו של ר' ישמעאל, המופיעה במקור במסכת שבת (לא.). הברייתא מתירה למוכר להוסיף "קב חומטין"- חומר משמר הדומה לחול, לתוך כור תבואה. ר' חיים מסביר כי ברייתא זו מלמדת אותנו עקרון חשוב. מותר לאדם להוסיף קב חומטין זה לתבואה, למרות שעל פניו חומר זה מזיק לתבואה, משום שבעצם, חומר זה תורם לקיום התבואה. ר' חיים מיישם עקרון זה, בכך שלפי דעתו, מותר לאדם שיחשוב על יחסיו עם הקב"ה במשך זמן מסוים ביום. למרות שבכך הוא מבטל זמן מסוים של לימוד תורה, הרי שזמן זה הוא השומר על קדושת הלימוד. מובן, שאם לאדם אין כל עומק ביחסיו עם הקב"ה, אין טעם שיקדיש מזמנו לחשיבה על הקשר שלו עם הקב"ה. מעשה כזה מקביל לחומר משמר ללא תבואה.

בהתאם לקו זה, מצהיר "נפש החיים" (מאמר י"ט בסוף הספר) שהתורה היא יסוד הקשר של האדם עם הקב"ה, ושיראת ה' היא האוצר (בית האחסון) השומרת עליה. הוא משער שלפי המידות שהברייתא נוקטת, יוצא שאדם צריך להקדיש מזמנו 5 דקות בכל יום ל"חומר המשמר". שאר הזמן, לדעת "נפש החיים", צריך להיות מנוצל לצורך ה"תבואה"- לימוד תורה. בזמננו, אולי יש צורך ביותר "חומר משמר", מכפי שהמליץ ר' חיים. אולי עלינו להקדיש 10 דקות ביום או אף חצי שעה, ללימוד ספרי מחשבה ומוסר.

לסיכום, חשוב שיהיה מרכיב רוחני ביחסי האדם עם אלוקיו. אולם הכרחי, כי תחושה רוחנית זו תהיה מלווה בעשייה הלכתית אובייקטיבית, ובחיי תורה אמיתיים. אם נשתמש בדוגמא שהבאתי קודם, יש צורך בגורם ה"כגוונא" שבשבת, אך הוא מחוסר משמעות ללא הקיום ההלכתי המוצק הכרוך ב"במה מדליקין".

 

[1] נמסר בשבת פרשת "בהר" , תשנ"ז