הלכה כדברי המקל באבל

  • הרב אוהד פיקסלר

פרק שלישי במסכת מועד קטן עוסק ברובו בדיני אבלות, והוא אף מהווה מקור הלכתי העיקרי לנושא זה. במסגרת השיעור נעסוק בכלל הלכתי שקבע שמואל בנוגע לפסיקת ההלכה בדיני אבלות, ונבחן את היקפו וטעמו לאור הסוגיות השונות בפרק.

קולא לכתחילה

תנו רבנן: כשם שאמרו אסור לגלח במועד - כך אסור ליטול צפורנים במועד, דברי רבי יהודה. ורבי יוסי מתיר. וכשם שאמרו: אבל אסור לגלח בימי אבלו - כך אסור ליטול צפורנים בימי אבלו, דברי רבי יהודה. ורבי יוסי מתיר. אמר עולא: הלכה כרבי יהודה באבל, והלכה כרבי יוסי במועד.                                                                                               (יז, ב)

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לנטילת ציפורנים בחול המועד ובאבלות. מחלוקת התנאים שיטתית – מי שמתיר באבלות מתיר גם בחול המועד, ולהיפך לגבי האיסור. נראה כי המחלוקת נוגעת בשאלה האם פעולה זו נחשבת כמלאכה האסורה, וגדרי האיסור זהים בשני המקרים[1].

למרות שהתנאים קשרו בין אבלות ומועד, האמוראים חילקו ביניהם בפסיקת ההלכה. עולא פסק שיש להחמיר בדיני אבלות יחסית לדיני מלאכה בחול המועד. שמואל חולק עליו וקובע:

שמואל אמר: הלכה כרבי יוסי במועד ובאבל. דאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל.

שמואל קובע כלל: יש להקל בדיני אבל, ולאור כך הוא מבחין בפסיקה בין חול המועד ואבלות. כלל זה מופיע במקומות נוספים בפרק השלישי במסכת:

  • אבא שאול סובר שאומרים את הדין "מקצת היום ככולו" לגבי היום השביעי לאבלות ולגבי יום השלושים (יט, ב). משמעות שיטתו היא שברגע שעבר חלק מהיום הדבר נחשב כאילו כל היום עבר[2]. למסקנת הגמרא פוסקים כדברי אבא שאול – "ונהרדעי אמרי: הלכה כאבא שאול בזו ובזו. דאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל".
  • נחלקו התנאים והאמוראים בדין אבל המצטרף באיחור לימי השבעה – האם הוא מונה בנפרד או מצטרף לספירה של שאר האבלים. גם בעניין זה נפסק לקולא – "והלכה כרבי שמעון באבל. דאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל" (כב, א).

טעם הכלל

בהסבר הכלל של דברי שמואל ניתן ללכת בשני כיוונים:

  • מדובר ביישום של כללי פסיקה 'רגילים'.
  • שמואל חידש כלל פסיקה ייחודי לדיני אבלות.

שתי אפשרויות אלו עולות בדברי הרמב"ן בספרו תורת האדם:

ומה שפסקו הלכה כדברי המיקל באבל, יש לומר מפני שלא מצאו מחלוקת שבאבל אלא בשל דבריהם, כגון במקצת שביעי ככולו, ובנטילת צפרנים, ובבא ממקום רחוק משלשה ואילך אם מונה עמהן, ובשמועה רחוקה. וכללו של דבר בדקדוקי סופרים שהחמירו על עיקר אבלות תורה...                                                                                   (שער האבל עמוד ריא)

לפי הסבר הרמב"ן מדובר על יישום עקרון כללי במקרים של ספק דרבנן שמכריעים לקולא. מכיוון שהרוב המוחלט של המחלוקות בדיני אבלות הוא בדיני דרבנן הרי שיש להקל בהם[3]. הרמב"ן מביא מייד לאחר מכן את שיטת בעלי התוספות המציגים הסבר שונה:

והאחרונים מחכמי הצרפתים ז"ל אמרו בתוספות דאפשר כשפסקו הלכה כדברי המיקל באבל לא מפני שהוא של דבריהם, אלא אפילו בשל תורה ואפילו בראשון פסקו כך, שאילו מטעם קולא של דבריהם יחיד במקום רבים הלכה כרבים כדמסקינן בפרק מי שהוציאוהו (מ"ו א') וכאן אפילו יחיד במקום רבים[4].

תוספות מביאים ראיה לשיטתם שהרי כלל זה בהלכות אבלות נאמר גם כשהמחלוקת היא יחיד כנגד רבים. לפי כללי פסיקה יש לפסוק כרבים למרות שהדין מדרבנן, אך באבלות מכריעים לקולא. בעקבות כך הם כותבים: "אלא קולא הוא אע"פ שהוא בשל תורה". לשיטתם, הכלל של שמואל ייחודי לדיני אבלות והוא חל גם בדיני דאורייתא. מדוע? למה יש להקל בהלכות אבלות, דבר שלא מצאנו בשאר התחומים?

הלכות אבלות נועדו לתת לאדם את המסגרת הנכונה שבתוכה יבטא את אבלו. ההלכה מאפשרת פורקן לרגשות האדם, אך מצד שני רוצה לעצב אותם. תהליך האבלות נבנה משלבים שונים שנועדו לסייע בצורה עדינה למתח זה. יש צורך שאדם יבטא את אבלותו, אך הוא צריך לדעת לצאת מימים קשים ולא לשקוע בתוכם.

חז"ל כבר קבעו שבטבע האנושי "על המת להשתכח מהלב" (פסחים נד, ב). השלבים השונים של האבלות כוללים את האנינות, הקבורה, אבלות שבעה, אבלות שלושים ואבלות שנה על ההורים. כל תקופה, בהלכותיה השונות שלה נועדה לתת לאדם את הכוחות לצאת מהמשבר בצורה שונה מהאופן בו נכנס לימים אלו[5]. לעיתים, המפגש עם המוות גורם לאדם להקפיד על מעשיו ועל ההלכות הקשורות לתחום זה. הטבע האנושי גורר הקפדה יתירה, ויתכן ולכן שמואל קבע שיש להקל בדיני אבלות. אין לשקוע לתוך הלכות אלו אלא למצוא את הדרך להקל בהן ולצאת מחוזקים מימים אלו.

נפקא מינה אפשרית בין השיטות השונות היא במחלוקת בענייני אבלות שיסודה בדין תורה. לדעת חלק ניכר מהראשונים חיוב אבלות ביום הראשון לאחר המיתה הוא מהתורה. כך היא דעת הרי"ף (ברכות י, א) והרמב"ם (אבל א, א) וכן פוסק השו"ע (יו"ד שצח, א). לא מצאנו התייחסות ישירה בנושא זה לכלל של שמואל, ולכאורה יישום הכלל תלוי בשיטות השונות בהסברו.

היקף הכלל

ניתן לבחון את מחלוקת הראשונים גם לאור המקרים השונים שבהם יושם כלל זה. כבר בגמרא עולה מקרה שבו לא נפסק כדברי שמואל:

תנו רבנן: אמרו לו מת אביו, וקרע, מת בנו, והוסיף, תחתון מתאחה, עליון אינו מתאחה... מת אביו, מת אמו, מת אחיו, מתה אחותו, קורע קרע אחד לכולן. רבי יהודה בן בתירה אומר: על כולן קרע אחד, על אביו ואמו קרע אחד, לפי שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו. מאי טעמא? אמר רב נחמן בר יצחק: לפי שאינן בתוספת. אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירה. ומי אמר שמואל הכי? והאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל! - אבילות לחוד, קריעה לחוד.                                                           (כו, ב)

שמואל פוסק להלכה כרבי יהודה בן בתירה למרות שהוא מחמיר ואומר שלא ניתן להסתפק בקרע אחד בלבד על אבלות הורים ואחים. הגמרא מקשה לאור הכלל של שמואל, שיש להקל בדיני אבלות, ומתרצת שיש להבדיל בין דיני אבלות ודיני קריעה. דברי שמואל לא נאמרו בכל ההלכות הקשורות לאבלות אלא רק בזמן שאחרי הקבורה. בדיני קריעה הקשורים לרגע הראשון שבו האדם קיבל את השמועה או למועד הקבורה, לא פוסקים להקל באופן אוטומטי.

ניתן להסביר חלוקה זו לאור העקרונות השונים שראינו. יתכן ודין קריעה הוא מהתורה ולכן כלל זה לא חל עליו. אך כבר הרמב"ן שמסביר בדרך זו את הכלל של שמואל דוחה הסבר זה:

ומ"ש הרמב"ן שיש אומרים שקורעין עליו אף על פי שאין מתאבלין עליו. ביאר טעמו בתורת האדם (עמ' סב) מדאמרינן בגמרא (מו"ק כו, א) דהא דאמרינן הלכה כדברי המיקל באבל לא אמרו אלא באבלות אבל לא בקריעה והם מפרשים שהטעם משום דאבלות מדרבנן וקריעה מדאורייתא... וכתב הוא ז"ל דאין נראה לו סברא זו שהקריעה מדברי סופרים היא וספיקא לקולא דודאי לא אשכחן קריעה מפורשת מן התורה אלא באסמכתא בעלמא מייתו לה.                                             (בית יוסף יו"ד שמ)

הרמב"ן כותב כי מקובל להלכה שקריעה היא מדברי סופרים והפסוק הוא אסמכתא בעלמא. בעקבות כך לא ניתן להסביר את דברי הגמרא לפי עקרון זה, ולכן הוא כותב:

 וכי מפקינן קריעה מכלל אבלות היינו לומר דליתיה בקריעה האי כללא דהלכה כדברי המיקל לעולם אלא כשאר דברי סופרים היא והכי נקטינן.

הרמב"ן קובע שכלל זה לא חל בדיני קריעה. לאור כך ההסבר להבדל בין קריעה ואבלות זהה לפי שתי השיטות שהצגנו לעיל. שמואל הקל בדינים הקשורים לזמן שאחרי הקבורה – בזמן התאוששות של האבל ותחילת ההפנמה של המציאות החדשה. הקריעה היא פעולה אינסטינקטיבית של רגע שמיעת הבשורה, ואין לדמות זמן זה לימי השבעה.

לאור כך יש לבחון האם כלל זה חל גם על הלכות אונן. אנינות היא תקופת הזמן שבין פטירת הקרוב ועד קבורתו. לתקופה זו ישנן הלכות שונות מתקופת האבלות, כמו פטור מקיום מצוות (עשה) ואיסור לאכול בשר ולשתות יין. הרא"ש מתייחס לשאלה האם גם במחלוקת בענייני אונן פוסקים להקל:

ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו וחייב בק"ש ובתפלה ובכל מצות האמורות בתורה, רשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן, ואמר רבי יוחנן תשמיש המטה איכא בינייהו. בירושלמי פסק כרשב"ג. ובה"ג כתב דהלכה כת"ק דאסור. ולא שייך כאן הלכה כדברי המיקל באבל משום דאכתי לא חל אבלות עליה ואם איתא דגמ' דידן סבר דהלכה כרשב"ג הוה פסק כוותיה.                                                                                                (ברכות ג, ב)

פסיקת הבה"ג ממשיכה את העקרון שראינו בדיני קריעה. הכלל של שמואל נאמר רק על תקופת האבלות ולא על פרק הזמן שלפני הקבורה[6].

כללו של שמואל נאמר בתקופתו, והגמרא מיישמת אותו על המחלוקת בין התנאים והאמוראים. בקרב הפוסקים ישנה מחלוקת האם כלל זה נאמר גם לגבי מחלוקת הפוסקים שלאחר הגמרא. לכאורה נראה שאין לחלק בין סוגי המחלוקת לפי שתי ההבנות שהעלנו בהסבר טעם זה. יתכן והסוברים שכלל זה לא נאמר על מחלוקות מאוחרות מסבירים שהכלל נובע ממספר מקרים פרטיים שבהם נפסק לקולא אך הכלל אינו עקרוני בדיני אבלות[7].

הרב עובדיה יוסף סיכם את השיטות השונות בעניין והביא את גישתו לגבי מחלוקת הפוסקים כנגד השולחן ערוך:

ודע שאין לומר כאן הלכה כדברי המיקל באבל, שאע"פ שהסכימו רוב האחרונים שי"ל כלל זה אף במחלוקת הפוסקים, וכמ"ש בשו"ת דבר משה (חיו"ד סי' עז ופ).... מ"מ במקום שנפסק להלכה בדברי מרן השלחן ערוך לחייב אבלות, אין מקום לומר כן... וכל שכן לדידן שקבלנו הוראות מרן. והן אמת שראיתי בשו"ת דבר משה (חיו"ד סי' פט), שכ', שיש לנהוג קצת אבילות ביום שביעי, ולא אמרינן מקצת היום ככולו בלילה, דאנן קי"ל כפסק מרן, ואע"פ שהלכה כדברי המיקל באבל... ומוכחמדבריו שבשאר דיני אבלות שאין המנהג פשוט להחמיר, י"ל הלכה כדברי המיקל באבל אפי' נגד מרן... ומ"מ לפע"ד נראה שהעיקר להלכה בזה כדברי מרן החיד"א ז"ל, שאין לומר הלכה כדברי המיקל באבל נגד הש"ע.

(יביע אומר ח"א יו"ד, סימן כה)

בין קולא לחומרא

מיד לאחר שהגמרא מביאה את פסק ההלכה המקל של שמואל בנוגע לגזירת ציפורניים באבלות, מובא סיפור בנושא. הסיפור מחולק לשני חלקים:

פנחס אחוה דמר שמואל, איתרע ביה מילתא, על שמואל למישאל טעמא מיניה. חזנהו לטופרי דהוו נפישן, אמר ליה: אמאי לא שקלת להו? - אמר ליה: אי בדידיה הוה, מי מזלזלת ביה כולי האי?                                       (יח, א)

קרוב של פנחס, אחיו של שמואל, נפטר ושמואל הגיע לנחמו. במהלך ניחום האבלים הוא ראה שציפורניו של שמואל ארוכות. בעקבות כך שמואל שאל אותו מדוע הוא לא קיצץ אותם, כאשר נקודת ההנחה שלו היתה פסק ההלכה שיש להקל ולגזור ציפורניים במהלך האבלות. בעקבות כך פנחס התרעם ואמר שאם הוא, שמואל, היה במצבו – האם הוא גם כן היה מזלזל כך באבלות?!

הואי "כשגגה שיצא מלפני השליט", ואיתרע ביה מילתא בשמואל. על פנחס אחוה למישאל טעמא מיניה, שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה, אמר ליה: לית לך ברית כרותה לשפתים?

דבריו של פנחס הפכו למציאות וקרוב של שמואל נפטר. כאשר פנחס הגיע לנחמו, הטיח כלפיו שמואל את הציפורניים שהוא גזר בימי האבלות, והאשים אותו באסון הואיל ו"ברית כרותה לשפתים".

סיפור זה מצריך ניתוח מקיף וניתן להבחין במספר מסרים החבויים בו[8]. במסגרת השיעור נעיר על מספר נקודות הקשורות לכלל של שמואל שעסקנו בו קודם. סיפור זה מובא מייד לאחר פסיקת ההלכה ונראה שהוא מוסיף מימד להלכה זו.

פנחס מטיח בשמואל על כך שהוא מזלזל באבלותו. פנחס הרגיש שגזירת הציפורניים במהלך האבלות מבטאת זלזול בנפטר. עצם העובדה שהאדם דואג ליופיו במהלך ימים אלו הוא אינו ראוי. מבחינתו, לגזור ציפורניים במהלך השבעה אינו קולא, אלא דווקא חומרא. הרגש שלו אומר שדבר זה אינו ראוי, ורק אם מכריחים אותו יש לעשות זאת. לשיטתו, בימים אלו למראה אין חשיבות והאדם צריך להישאר בניוולו כאשר הוא יושב על מתו.

בחלקו השני של הסיפור מוצג שמואל כאיש הלכה. בשעתו הקשה, לאחר הטרגדיה האישית שהוא עבר, הוא מקיים את ההלכה ודואג למראה החיצוני שלו – קוצץ את ציפורניו. ברגע שפנחס מגיע לנחמו שמואל דואג להראות שגם כאשר קרה אצלו מקרה כזה הואנהג בצורה דומה, ואין בדבר זה שום זלזול. ניתן להבין את מעשהו של שמואל בשתי דרכים:

  • שתי הדמויות מייצגות את המתח שבין איש האגדה ואיש ההלכה. הצורך של פנחס הוא להתחבר למעשים ולא לקיים את ההלכה כמי שכפאו שד. לעומתו, שמואל שומר על ההלכה הפסוקה וכופף את רגשותיו ותחושותיו כלפיה.
  • שמואל הבין שיש צורך גם בימי האבלות לשמור על המראה החיצוני. ההלכה מעצבת את אופי הימים, ויש להקפיד על ההלכה כדי לא להגיע לידי סיגוף שאינו רצוי[9].

לפי הכיוון השני יתכן ומחלוקת האמוראים נוגעת לשאלה מה הקולא ומה החומרא. אמנם שמואל קבע שפוסקים בהלכות אבלות לקולא, אך פנחס בא ואמר לו שהקולא היא להתייחס לרגשות האבל ולא להכריח אותו להתייפות. יש לבחון את מדד הקולא והחומרא מתוך נקודת המבט של האבל ולא של אדם רגיל. סיפור זה צובע את הכלל של שמואל באור שונה, ועומד על קושי בסיסי ביישומו – כיצד מגדירים מהי קולא ומהי חומרא?

אחד מהמסרים המרכזיים של הסיפור הוא המשמעות הרבה שיש למילותיו של האדם. היחס כלפי האבל חשוב יותר מהמעשים של האבל והסובבים אותו, והדבר אף יכול להביא לידי אסון. יתכן וגם כאן יש רמז של עולם האגדה, כי בענייני אבלות לא הכל סובב סביב המעשה ההלכתי – אלא יש משמעות רבה לאמירה וליחס כלפי האבל[10].

 


[1]      עסקנו בקשר זה בשיעורנו – 'חול המועד, שביעית ואבל', beshiv329.

[2]      לכן במקרה שחל המועד ביום השביעי, הוא סובר שיום השביעי עולה לו לכאן ולכאן.

[3]      נראה שלפי הסבר זה הרי הכלל נקבע לפי הפרטים שבו. לגבי השאלה האם הכלל קובע את הפרטים או הפרטים מגדירים את הכלל, ראה בשיעורנו שהוזכר לעיל (הערה 1).

[4]      ראה את דברי התוספות במסכת עירובין מו, א, ד"ה דאמר, וכן בפסקי התוספות על מסכת מועד קטן, סימן קמג.

[5]      בנושא זה הרחיב הרב סולובייצ'יק, וראה לדוגמא בשני המאמרים הראשונים בספרו 'מן הסערה'.

[6]      וראה בהקשר זה גם בגשר החיים פרק יט אות ח.

[7]      וראה לעיל הערה 3. לגבי שיטת הרב עובדיה יוסף בפסיקה כנגד דעת השולחן ערוך, ראה בשיעורנו על מסכת פסחים: 'מנהגים (ד)- מנהג בפסיקת הלכה', beshiv279.

[8]      ראה את ניתוחו של ד"ר שמואל פאוסט – 'ניחום אבלים', בספרו 'אגדתא' וכן באתר דעת.

[9]      לאור כך ניתן גם להציע שהויכוח נוגע לשאלת מהות האבלות: האם וכיצד היא אמורה להשפיע על האדם האבל.

[10]    נעיר על נקודה נוספת הנוגעת לציפורניים. ההלכה שאנו עוסקים בה בנויה מסתירה פנימית. אדם אבל על מות קרובו, על חיים שנפסקו. הציפורניים מבטאות תהליך הפוך – יש באדם חי שמשאיר את ציפורניו חיות וגדלות צד של ניוול. דווקא גזירתם והפסקתם חיותם מבטאות את החיות של האדם. האבלות שנוגעת לניתוק מהחיים שמביא פנחס משאירה את הציפורניים שיגדלו, כביכול בניגוד לנפטר. המחלוקת בין האחים נוגעת לחיות שבאה מתוך המוות של הציפורניים.