נידה | דף סו | הלכה פסוקה
בסוגייתנו, נאמר בגמרא שכאשר אשה רואה ולו שיעור מועט ביותר של דם עליה לספור שבעה ימים נקיים:
"דהא א"ר זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טפת דם כחרדל - יושבות עליה שבעה נקיים! א"ל: אמינא לך איסורא, ואת אמרת מנהגא? היכא דאחמור - אחמור, היכא דלא אחמור - לא אחמור".
רבא אומר שהסיבה שהוא נקט בהוראתו שני ימים ולא שיעור כלשהו של דם היא משום שהוא התייחס לדין תורה בו הכול חייבים ולא למנהג שהחמירו על עצמן בנות ישראל, שהרי החיוב במנהג חל רק על מי שקיבל אותו על עצמו.
על אף שרבא מתייחס להלכה זו כמנהג בעלמא שלא כולם קיבלו אותו, מכל מקום רבותינו ז"ל הכשירו מנהג זה כהלכה פסוקה בכל מקום. כך כותב הרמב"ן (הלכות נידה פרק א הלכה יט):
"חומרא זו שנהגו בנות ישראל הוכשרה בעיני החכמים ועשו אותה כהלכה פסוקה בכל מקום, לפיכך אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם".
הריטב"א מוסיף שאי אפשר לבטל הלכה זו או להקל בה כלל. בגמרא, במסכת ברכות (דף לא עמוד א), מובאים דברי רבי זירא הנ"ל כדוגמה להלכה פסוקה וכך נפסק להלכה ונתקבל על ידי הפוסקים ללא עוררין; לדוגמא הרב שלמה זלמן אוירבך כתב (אמרי אברהם ענף א סימן קטן ב ו ג):
"כיון דמה שאמר רבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן כו' אמרו עלה בגמרא שהיא הלכה פסוקה, פשוט הוא דאי אפשר כלל להקל גם במקום צער גדול ואף בכה"ג דאיכא נמי מצווה רבה של פו"ר ושבת שגם האשה חייבת בה, ואפילו במקום שיש חשש של הוצאת אשה מבעלה אי אפשר כלל להקל לעבור על הלכה פסוקה זו... כם ממ"ש הרמב"ן ז"ל בריש הלכות נדה נראה שהלשון 'בכל מקום' ו'לעולם' בא להורות שאף במקום מצווה ובשעת הדחק גדול אין להקל".
בשונה מ'חומרות' שאנו פוגשים בדרך כלל, חומרא זו אינה נובעת מהרצון להחמיר; במקרה זה מדובר במציאות בה יש קושי אמיתי לזהות מהו דם נידה ומהו דם זיבה – מדובר בספק דאורייתא של איסור כרת.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)