דילוג לתוכן העיקרי

הלכות ברכות (ג)

קובץ טקסט

הלכות ברכות - חלק ג'* / הרב שלמה לוי

ספק ברכות

ה"שולחן ערוך" בסימן ר"ט בסעיף ג' מביא את הכלל המרכזי בנושא של ספק ברכות, אשר מקורו ברמב"ם:

"כל הברכות - אם נסתפק אם ברך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף, חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה."

ה"משנה ברורה" מסביר שהכלל בנוי על כך שהברכות הן מדרבנן, וספיקא דרבנן לקולא. לפי זה, יש בעיה עם שתי ברכות שלגביהן יש ספק האם הם מדאורייתא או מדרבנן: ברכות התורה וברכת מעין שלוש.

עניין הספיקות מופיע גם בגמרא[1] בדף כ"א ע"א:

"אמר רב יהודה ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא- אינו חוזר. ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר - חוזר ואומר אמת ויציב. מאי טעמא? קריאת שמע דרבנן, ואמת ויציב דאורייתא."

אמנם, אנחנו לא פוסקים כמו רבי יהודה בנושא של קריאת שמע דרבנן, אבל הכלל העולה מדבריו לגבי ההנהגה בספק ברכות ברור, וכך הפסק להלכה.

לאור כל זאת, נשאלת השאלה מה הדין כאשר האדם אמנם לא חייב לברך, אבל הוא רוצה לברך, האם מותר לו? רוב הפוסקים אומרים שאי אפשר לברך, כי יש חשש של ברכה שאינה צריכה, אך הדין הזה לא מוסכם על כל הפוסקים. ה"נשמת אדם" בחלק ה' אומר שלפי חלק מהראשונים משמע שאם רוצה לברך שוב - יכול לעשות זאת. כך גם רוצים לדייק מדברי הרא"ש אצלנו, שאומר שבמקרה של ספק ברכות "אין צריך לחזור ולאומרן", ומשמע מדבריו שאין חובה, אבל אפשר לברך אם האדם רוצה בכך. ה"משנה ברורה" בסימן רט"ו בסעיף קטן ז' פוסק כדעת רוב הפוסקים שבמקרה של ספק ברכות - אסור לברך שוב.

ייתכן לומר שהמחלוקת הזו תלויה בהבנת הכלל של ספיקא דרבנן לקולא. האם לאחר ההכרעה עדיין נשאר ספק אלא שמחליטים להקל בו, או שחכמים לא העמידו כלל את דבריהם במקום של ספק. לפי ההבנה הראשונה, ניתן לומר שיש מקום להחמיר ולברך שוב, אבל לפי ההבנה השנייה - אין כלל חובה על אותו אדם לברך, ואם הוא יברך זו תהיה ברכה שאינה צריכה. אפשרות אחרת להסבר המחלוקת הזו היא בשאלה האם האיסור של ברכה שאינה צריכה הוא מדאורייתא או מדרבנן. השאלה הזו תלויה בהבנת האיסור של ברכה שאינה צריכה, האם זה קשור לאמירת שם ה' לשווא, או שיש בעיה עם עצם אמירת הברכה לשווא. יש ראשונים שמשמע מהם שהאיסור על ברכה לשווא חמור כמו האיסור של שבועה לשווא.

למחלוקת זו יש מספר השלכות בהלכות ברכות:

מה הדין בספק ספיקא לחומרה? אם האיסור לברך ברכה שאינה צריכה הוא מדרבנן - יברך במצב כזה, אבל אם האיסור הוא מדאורייתא, והוא איסור חמור - לא יברך אפילו במצב של ספק ספיקא. כך מובא ב"משנה ברורה" בסוף סימן רט"ו, וב"שער הציון" מסביר שהסיבה היא בגלל חומרתו של איסור התורה.

נפקא מינה נוספת היא במקרה שעליו רוב הפוסקים סוברים שצריך לברך, ומיעוט הפוסקים אומרים שלא צריך לברך. בדרך כלל, הולכים לפי הרוב, אבל ייתכן לומר שבגלל החומרה של איסור התורה - בכל זאת לא יברך, וכך כתבו רוב הפוסקים הספרדים.

מקרה נוסף, הקשור למחלוקת זו, מופיע בספרי "שאלות ותשובות" של ימינו, על אישה שחזרה בתשובה, נולד לה בן, וצריכים לעשות לו פדיון הבן. אך האישה בעברה נכנסה להיריון ועברה הפלה, אולם אף אחד, כולל בעלה, לא יודעים מכל העניין הזה. נשאלת השאלה האם היא חייבת לספר לו כדי שלא יברך ברכה לבטלה בזמן הפדיון. אם ברכה שאינה צריכה הוא איסור מדרבנן - ניתן להתיר לאישה לא לספר מפני כבוד הבריות, אבל אם האיסור הוא מהתורה - תהיה בעיה להתיר דבר כזה. במקרה זה, הרב עובדיה פוסק שאינה צריכה לספר, והרב אלישיב פוסק שכן צריכה לספר.

האם הכלל של ספק ברכות להקל קיים גם בברכות הנהנין? נסביר את השאלה. במקרה של ספק בברכה על אוכל, נוכל להגיד לאותו אדם שכיוון שהוא נכנס לספק, שאמנם לא יברך אבל שגם לא יאכל את המאכל לגביו הוא נמצא בספק. ה"שולחן ערוך" בסימן קס"ז בסעיף ט' פוסק:

"אם הוא מסופק אם ברך המוציא אם לאו - אינו חוזר ומברך."

ה"משנה ברורה" שם כותב:

"אפילו אם ירצה להחמיר ולברך גם כן אינו רשאי משום ברכה שאינה צריכה."

פסיקה זו של ה"משנה ברורה" לא מקובלת על כל השיטות. הגמרא בדף י"ב ע"א מדברת על מקרה שאדם חשב שהוא שותה יין ובסוף התברר לו ששתה שכר. על זה אומר שם התוספות בדיבור המתחיל "לא":

"... אזלינן לקולא, ואפילו פתח בחמרא וסיים בשיכרא יצא. ור"י היה אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת."

שיטת ר"י היא, אם כן, שבברכת הנהנין יש דין מיוחד וצריך לברך פעם נוספת. רבי עקיבא איגר שם בגליון הש"ס מסביר שבברכת הנהנין יש דין מיוחד כי אסור לאכול בלי ברכה, ולכן הפסק הפשוט הוא שאם יש ספק - אותו אדם לא יאכל כלל את המאכל. השלב הבא הוא שמכיוון שעכשיו הדין הוא שאסור לו לאכול - הוא יכול לברך ולאכול ואין פה חשש של ברכה שאינה צריכה.

האם ניתן לעשות איזושהי פעולה כדי לצאת מהספק, כגון שינו מקום וכדומה? בספר "וזאת הברכה" מוצע שם פתרון כזה לבעיה זו. אפשר לפתור בעיה זו בדרך אחרת, על ידי אכילה של משהו נוסף עם אותה ברכה, לברך עליו ולפטור את המאכל הנמצא בספק.

אם אדם לא יודע מה לברך - ברכת שהכל פוטרת את כל המאכלים. הדין הזה הוא רק בספק אובייקטיבי, ולא אם אותו אדם מתעצל לברר מה הברכה.

ברכת המזון

הגמרא בדף נ"ט ע"ב מביאה את מחלוקתם של רבי מאיר ורבי יהודה לגבי השאלה האם חיוב ברכת המזון הוא באכילת כזית פת או באכילת פת כביצה. נחלקו הראשונים האם הדיון הוא ברובד הדרבנן או ברובד הדאורייתא. הרא"ש, הרמב"ם ורוב הראשונים סוברים שמחלוקתם של רבי מאיר ורבי יהודה היא רק לגבי החיוב מדרבנן, אבל החיוב מדאורייתא הוא רק כאשר אכל כדי שביעה. מצד שני, יש ראשונים הסוברים שהמחלוקת היא ברמת החיוב מהתורה, ומה שכתוב בתורה 'ושבעת', מדבר על הנאת הגרון, וזה קורה בשיעור כזית או בכביצה, שאז פיו וגרונו ממולאים.

מדברי ה"שולחן ערוך" בסימן קפ"ד משמע שפוסק כדעת רוב הראשונים, וה"ביאור הלכה" שם אומר שכך היא דעת רוב הפוסקים, אך הוא מביא דעות החולקות על קביעה זו.

מהו שיעור כדי שביעה? יש מהפוסקים שאומרים שזה בכביצה, ויש האומרים שאין שיעור מוגדר, אלא האדם האוכל צריך לשבוע מהאוכל. כך עולה מדברי ה"משנה ברורה".

מהן הנפקא מינות לשאלת החיוב מדאורייתא או מדרבנן? הפסוק אומר 'ואכלת'. האם חייבים לאכול כדי להתחייב בברכה? כלומר, אם אדם לא אכל כזית בכדי אכילת פרס, שזוהי ההגדרה של מעשה אכילה מדאורייתא, האם צריך לברך? ה"מגן אברהם" מביא את דעת ה"כנסת הגדולה" שסובר שבמקרה כזה צריך לברך. ה"מגן אברהם" עצמו חולק על זה, ואומר שלא יברך ברכת המזון כי לא עשה מעשה אכילה. ה"פרי מגדים" מבין שהמחלוקת היא ברובד הדרבנן, כי מדאורייתא - אם אדם שבע, צריך לברך. מזה יוצא שה"כנסת הגדולה" סובר שגם אם האדם לא שבע - צריך לברך גם אם לא אכל כזית בכדי אכילת פרס. אחרונים אחרים חולקים על ה"פרי מגדים" וסוברים שנחלקו במצב שהאדם שבע וחייב מדאורייתא. מדברי ה"משנה ברורה" משמע שחושש לעניין הזה, ולכן אם אכל ושבע - יברך אפילו לא אכל כזית בכדי אכילת פרס. הרב פיינשטיין חולק ואומר שבמקרה כזה לא יברך ברכת המזון. מכל האמור יוצא שכדאי לא להיכנס לספק הזה, וכדאי לאכול בתחילת הסעודה כזית פת בזמן קצר וכך לפטור את הבעיה. בעיה נוספת בנושא זה היא שלפי כמה דעות, אם לא אוכל כזית בכדי אכילת פרס, זה לא פוטר את שאר המאכלים, ואז יוצא שהאדם אכל מאכלים ללא ברכה.

הנפקא מינה העיקרית לשאלה מתי החיוב הוא מדאורייתא היא לעניין הספק. על כן, אם אכל כדי שביעה ונסתפק - חוזר, ואם לא שבע - לא חוזר. כמה צריך לחזור? ה"שולחן ערוך" פוסק שצריך לחזור על שלוש הברכות הראשונות, כי אלו הן הברכות מדאורייתא. מנהג האשכנזים הוא לברך את כל הברכות, כי כיוון שכבר חוזר על ברכת המזון - יכול לחזור על כולה.

יש ספק בגמרא האם נשים חייבות ברכת המזון מדאורייתא או מדרבנן. מדוע יש ספק? רש"י מסביר שהסיבה היא שהנשים לא נחלו את הארץ, והתורה קושרת בין החיוב לברכך ברכת המזון, לבין נחלת הארץ. התוספות מסבירים שמדברי הגמרא עולה שחייבים להזכיר את התורה והברית בברכת המזון, ונשים אינן חייבות בלימוד תורה ובברית. בכל אופן, נחלקו הראשונים מהי מסקנת הגמרא. יש האומרים שהגמרא נשארה בספק, ויש ראשונים הסוברים שמסקנת הגמרא היא שנשים חייבות מדאורייתא. מה הדין באישה שיש לה ספק? יש שיטה האומרת שהיא לא צריכה לברך כי יש פה ספק ספיקא לקולא. כך פוסק הרב עובדיה ב"יחווה דעת" בחלק ו'. לעומת זאת, יש הרבה סיבות לומר שחייבות לחזור ולברך:

1. שני הספיקות מנותקים אחד מהשני. כאשר התחילה לאכול, היה ספק אם היא חייבת מדאורייתא או לא, והספק הוכרע שהיא חייבת. הספק השני בא מאוחר יותר, ולכן זה לא מצב של ספק ספיקא.

2. ראינו שיש מחלוקת בראשונים האם האישה במצב של ספק אם היא חייבת מדאורייתא או שוודאי היא חייבת מדאורייתא, ואז זהו ספק ספיקא לחומרה.

3. אחד הספיקות הוא לא בין חייב לפטור, אלא בין חיוב דאורייתא לחיוב דרבנן, ועל ספק כזה - לא אומרים ספק ספיקא.

4. גם אם נאמר שאישה חייבת מדרבנן, חכמים תיקנו כעין דאורייתא, וכמו שהאיש חייב מספק - כך גם האישה חייבת מספק.

כך כתבו כמה מהפוסקים, וה"ביאור הלכה" כתב שהמברכת לא הפסידה.

ברכת הזימון

התוספתא בברכות בפרק ו' הלכה א' אומרת:

"ברכת הזימון מן התורה שנאמר "ואכלת ושבעת וברכת" זו ברכת הזימון."

הגמרא בתחילת פרק שני מביאה מקורות נוספים לכך שזימון הוא מדאורייתא, וכך כותב ה"חזון איש" להלכה. לעומת זאת, הדעה הרווחת היא שברכת הזימון היא מדרבנן וכך כותב ה"משנה ברורה" ב"שער הציון" בסימן קצ"ז בסעיף קטן ט"ז. מכל מקום, בין כך ובין כך, הזימון הוא חיוב גמור. כך גם משמע מדברי ה"שולחן ערוך" בסימן ר' בסעיף א':

"שלושה שאכלו כאחד, אחד מפסיק על כרחו לשנים, ועונה עמהם ברכת זמון ... אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד."

חיוב זה הוא חיוב מיוחד בכך שלא מצאנו במקומות אחרים, שעצם העובדה שאנשים עושים פעולה מסוימת ביחד, גורמת להם חיוב חדש, מה שאין כן בזימון, עצם העובדה שמספר אנשים אכלו ביחד, היא גורמת להם לחיוב להגיד את ברכת הזימון.

יש הסוברים שלברכת הזימון יש את כל הכללים של ברכה, למרות שאין שם את שם ה'.

לפי רוב הפוסקים, עיקר הדין של הזימון הוא שאחד אומר את ברכת המזון, והשאר יוצאים ידי חובה באמירתו, וזה מה שנקרא ברכת הזימון. כך עולה מדברי ה"שולחן ערוך" בסימן קפ"ג בסעיף ו'. הרב סולובייצ'יק כתב שהדין הזה הוא לא מדין של שומע כעונה, אלא מדין מחודש בברכת המזון של ברכה משותפת כאשר יש סעודה משותפת. נקודה זו באה לידי ביטוי בדברי ה"באור הלכה" בסימן קצ"ג, שאומר שאם מישהו מוציא מישהו אחר ידי חובתו, השני חייב להבין את מה שהראשון אומר. אבל אם יש שלושה ואחד מהם מברך - השניים האחרים לא חייבים להבין את הברכה.

הבעיה היא שקשה לאנשים להקשיב לכל ברכת המזון, ואם הם יסיחו את דעתם - לא יצאו ידי חובה. על כן אומר ה"שולחן ערוך" בסימן קפ"ג בסעיף ז':

"נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה, ואפילו החתימות."

"שולחן ערוך הרב" מסביר שבמקרה כזה שכל אחד אמר בלחש ביחד עם המזמן, נחשב שברכו ביחד כמו מעיקר הדין. למעשה, אנחנו לא נוהגים את הדבר הזה, ועל זה אומר ה"משנה ברורה" שמנהג זה איננו כדין, אבל לפחות יאמר את הברכה הראשונה בקול, וכל השאר יאמרו בלחש עם המזמן.

כדי להתחייב בזימון צריכים האנשים המשתתפים לקבוע את עצמם לסעודה ביחד.

מה נקרא קביעות? אם כולם אוכלים באותו שולחן - זה נקרא קביעות. מה הדין אם יושבים בשני שולחנות נפרדים כי לא היה מקום על שולחן אחד, אבל בעצם הם רצו לשבת ביחד? ה"ביאור הלכה" בסימן קס"ז מביא את דברי ה"מגן אברהם" שאכילה בשולחן אחד מוכיחה שהאנשים אוכלים ביחד, ועל פי זה סובר הגר"א שקביעות זה גם אם אוכלים בכמה שולחנות באותו מקום, בתנאי שקבעו לאכול ביחד. אם יש מצב שכל אחד רוצה בדווקא לאכול בשולחן אחר - לא יכולים להצטרף לזימון. אם אדם נמצא במסעדה, ויש חבורה בשולחן אחד וחבורה בשולחן אחר - לא יכולים להצטרף. יש דעה הסוברת שאם יש בכל שולחן לפחות שלושה - יכולים להצטרף. אמנם, במקרה שהסעודה היא סעודה אחת כמו חתונה וכדומה - ניתן לצרף ולזמן עם כל האנשים לכל הדעות.

יש דיון לגבי מצבים גבוליים כמו ארוחת צהרים בישיבה. אמנם כולם אוכלים באותו זמן, אבל אין רצון מיוחד לאכול ביחד. אם מדובר בשולחן אחד - ודאי מצטרפים לזימון, אבל בכמה שולחנות יש בעיה לזמן יחד.

בכל המקרים של ספק, יש את הכלל שקבע הרמ"א בסימן קצ"ג בסעיף ב':

"ומכל מקום, אפילו כל מקופ שרשאין לחלק - עדיף טפי לזמן משום דברוב עם הדרת מלך."

כל זה לגבי שלושה, אבל בעשרה יש ספק של אמירת שם שמיים לבטלה, ולכן אי אפשר לצרף ולזמן בעשרה במצב של ספק.

במצב שאנשים אוכלים באותו שולחן, יש מחלוקת האם הקובע הוא תחילת סעודה, או שאפשר גם לפי סוף הסעודה. רבנו יונה מביא את המחלוקת הזו, והוא סובר שהקריטריון היחיד הוא תחילת הסעודה. ה"שולחן ערוך" סובר שהקובע הוא בין ההתחלה ובין סוף הסעודה, אך אם לא התחילו ביחד ולא סיימו ביחד - אין חובה של ברכת הזימון. הרב פיינשטיין אומר שיש בעיה בחתונות שה'שבע ברכות' והזימון נעשים בסוף החתונה, אבל כל האורחים מחויבים בזימון, ולא יכולים ללכת לפני הזימון. הוא מציע שהחיוב לא תלוי רק בפעולה האובייקטיבית, אלא תלוי ברצונו של האדם, ולכן אפשר לעשות תנאי שרוצה לסיים את הסעודה מוקדם ולא להתחייב בזימון עם כל האורחים. אמנם, אם אדם שלא עשה תנאי, מוצא שניים שיצטרפו אליו לזימון של שלושה - יכול להקל ולעשות כך, למרות שמפסיד זימון של עשרה.

עיקר וטפל

הכלל אומר שכל שיש בו דגן - ברכתו מזונות, ואפילו אם החלק של הדגן איננו החלק העיקרי. ה"משנה ברורה" בסימן ר"ח בסעיף קטן ז' כותב:

"הטעם: כיון דהוא בא להטעים ולהכשיר את התבשיל, והוא מחמשת המינין דחשיבי, והוא העיקר."

כל זה פרט למקרה שהקמח ניתן לדבק לפי דברי ה"שולחן ערוך" בסעיף ז' ובסעיף ד'. לאור דברים אלו, נבחן כמה דוגמאות:

שניצלים שעוטפים בפירורי לחם או בקמח מצה - ברכתם שהכל כי ודאי הציפוי טפל לשניצל.

קציצות - יש כאלו ששמים בתוך קציצות שאריות של לחם וכדומה. אם שמים את הלחם כדי לדבק - ברכתו שהכל, אבל אם שמים לחם בכמות גדולה - ברכתו מזונות. בדרך כלל, לא מדובר בכמות גדולה, ולכן בדרך כלל לא יברכו מזונות.

מרק - אם במרק שמים הרבה שקדים או אטריות - יברך מזונות ויפטור את המרק. אם הכמות קטנה נכנסים לספק, ולכן העצה היא לברך בנפרד על כל דבר.

עוגות - על רוב העוגות מברכים מזונות, כי הקמח בהן הוא משמעותי. אמנם, אם שמים רק מעט קמח כדי לדבק - ברכתה שהכל. הבעיה העיקרית בעוגות היא הברכה האחרונה. ה"משנה ברורה" בסימן ר"ח בסעיף קטן כותב שמעיקר הדין, כדי לברך על המחיה צריך כמות של כזית בכדי אכילת פרס. לפי זה, רק על עוגות שמרים אפשר לברך על המחיה. היו שהציעו לברך נפשות ולפטור את המזונות. דעה זו לא מקובלת על הרב עובדיה, הסובר שנפשות לא פוטר על המחיה. בספר "וזאת הברכה" פוסק שעדיף לברך בורא נפשות, ונראה שכך נוהג רוב העולם וכן נוהגים הספרדים.

הנקודות עליהן דיברנו אינן קשורות בהכרח לדיני עיקר וטפל. הדוגמא המובאת בהלכה לעיקר וטפל הוא אדם שאוכל מליח, ואחר כך אוכל לחם כדי להרגיע את הטעם, או שאדם מורח מרקחת על מזונות כלשהן, שנועדו רק כדי לא ללכלך את הידיים. העניין של עיקר וטפל הוא שיש שני מאכלים, ואחד בא בשביל השני, במקרה זה, יברך על העיקר ולא על המאכל השני, אפילו במקרה שהשני חשוב יותר מהראשון. סוג נוסף של מקרים של עיקר וטפל הוא שני מאכלים הנאכלים יחד, אבל לא אחד בשביל השני, אלא רגילים לאוכלם יחד כאשר אחד מהם הוא העיקר והשני טפל. לדוגמא, סלט פרות המעורבים בו פרות שברכתם אדמה. במקרה זה, העיקר נקבע לפי הרוב, וכך קובעים את הברכה. כל זה נכון כאשר זה ממש מאכל אחד, אבל אם אוכל שני מאכלים נפרדים, כגון שניצל ואורז - יברך על כל אחד בנפרד. כאשר אוכלים דבר חמוץ עם האוכל, זה גם נחשב כטפל, ונפטר בברכה על עיקר האוכל.

כדי לברך ברכה אחרונה, צריך לאכול כזית שלם מהדבר העיקרי.

כאשר אדם אוכל את הטפל לפני העיקר - פוסק הרמ"א שמברך על הטפל. יש החולקים על קביעה זו כמו ה"מגן אברהם" המובא ב"משנה ברורה". על כן, אומר ה"משנה ברורה" שעדיף לא להיכנס למצב כזה, אלא לאכול קודם את הדבר העיקרי.

ה"משנה ברורה" בסימן רי"ב בסעיף ה' כותב שבמקרה והדבר הטפל בא אמנם כטפל, אבל האדם גם מעוניין בו מצד עצמו - אי אפשר לפטור אותו בברכה על העיקר.

 

* המאמר לא עבר את ביקורת הרב.

[1] בכל הפניה סתמית לגמרא הכוונה היא למסכת ברכות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)