הלכות כשרות (ב)

  • הרב יוסף צבי רימון

הלכות כשרות (חלק ב')* / הרב יוסף צבי רימון

בשר חלק

התורה מדברת על נבלה וטריפה. נבלה היא בהמה שמתה מעצמה או שנשחטה שלא כדין, וטריפה היא בהמה שנשחטה כראוי, אך יש בה מום שבגללו היא אינה מסוגלת לחיות יותר משנים עשר חודשים.

נעיר שכיום, ישנם מצבים בהם נותנים כל מיני זריקות לבהמות באיבריהם הפנימיים. דבר זה יכול לגרום לנקב באיבר פנימי המגדיר את הבהמה כטריפה. בארץ אמורה להיות השגחה על כל טיפול וטרינרי בחיות, אך כדאי לשים לב לנקודה זו. נקודה חשובה נוספת היא שגם חלב של טריפה אסור בשתיה.

לפי דיני הטרפה, כל בהמה שנשחטת -צריכים אנו לבדוק את כל איבריה הפנימיים, על מנת לוודא שהיא איננה טריפה. להלכה פוסקים שלא צריך לבדוק את כל החלקים כיון שהולכים אחר הרוב, ורוב הבהמות אינן טרפות. אך ישנם כמה איברים שבהם הפגם הוא שכיח, ולכן צריך לבדוק אותם בכל בהמה. אחד המקומות הללו הוא הריאה, וכך פוסק ה"שולחן ערוך" ביורה דעה, סימן ל"ט סעיף א' שנקב בריאה הוא דבר מצוי.

הגמרא בחולין דף מו ע"ב מבארת שיש דבר הנקרא סירכא. זהו חוט הנמצא על הריאה, ומשם נמשך לחלל של הבהמה. עם החוט הזה ישנה בעיה, כי לפעמים מתחתיו יש נקב, או שכשהוא יפול יווצר נקב בריאה.

יש דעות הסוברות שיש שני סוגים של סירכא: יש סירכא האסורה כאשר אם האדם ממעך בידו - הסירכא לא תתנתק ולא תמעך, ויש סירכא שאפשר למעך אותה, ואז זה בעצם ריר בעלמא ולא סירכא, והבהמה איננה טריפה.

להלכה, נחלקו ה"שולחן ערוך" והרמ"א. הרמ"א ביורה דעה, סימן לט סעיף יג' פוסק:

"ויש מתירין למשמש בסרכות ולמעך בהם, ואומרים שסרכא - אם ימעך אדם בה כל היום - לא תנתק. ולכן, כל מקום שיתמעך - תולין להקל, ואומרים שאינו סרכא, אלא ריר בעלמא. ואף על פי שהוא קולא גדולה, כבר נהגו כל בני מדינות אלו, ואין למחות בידם."

השו"ע שם, לעומת זאת, בסעיף י' פוסק:

"כל מקום שאסרו סרוכת הריאה, אין הפרש בין שתהא הסירכא דקה כחוט השערה, בין שתהא עבה וחזקה ורחבה כגודל, ולא כאותם שממעכים ביד, ואם נתמעכה - תולים להקל, וכל הנוהג כן - כאילו מאכיל טרפות לישראל."

וכן מובא להלכה ביחווה דעת וביביע אומר לרב עובדיה יוסף.

למעשה, לאשכנזים יש מקום להקל, אך וודאי שיש מקום להדר ולאכול רק בשר חלק.

ג'לטין

ג'לטין הוא חומר הנמצא בחומרים רבים, ומסייע להקשיית החומר. ישנו חלבון הנקרא קולַגֶן אשר נמצא בעיקר בעורות ובעצמות של בעלי חיים. החומר הזה מתמוסס במים חמים, וכאשר המים מתקררים - הוא יוצר מעין ג'ל.

עקרונית, כל עצם יכולה להוות חומר גלם להכנת ג'לטין, אך התהליך עצמו מורכב ביותר, ולכן ישנם רק שני מפעלים בכל העולם המייצרים ג'לטין.

באופן כללי, התהליך כולל את ייבוש העצמות, ובמצב זה הם אינם ראויים לאכילה. לאחר מכן מפרידים בין הקולגן לבין מלחי הסידן, מאדים את המים, ומקבלים אבקה לבנה וחסרת טעם.

הג'לטין, כיום, מופק מעצמות של חיות שאינן כשרות, ועל כן, לכאורה, ג'לטין אמור להיות אסור באכילה לגמרי.

בגמרא בעבודה זרה דף סז ע"ב מבואר שאם יש דבר שאיננו ראוי לאכילה - פוקע ממנו שם האיסור. על פי זה אולי ניתן לומר שהג'לטין יהיה מותר כי פוקע ממנו שם האיסור בשלב הביניים בו הוא איננו ראוי לאכילה. אלא שקשה להסיק מגמרא זו, מכיון שבמקרה שלנו הוא חוזר להיות ראוי לאכילה, ואולי חוזר שם האיסור, הגמרא לא דברה על מצב כזה.

יש גמרא אחרת במסכת תמורה דף לא ע"א האומרת שתרנגולת טריפה - ביצתה טריפה, אבל אם יצא ממנה אפרוח - כשר, משום שהביצה, בשלב הביניים לפני יציאת האפרוח, מסריחה, ועל כן פוקע ממנה שם האיסור, והיא נחשבת כעפרא דארעא.

שו"ת אחיעזר בחלק ג', סימן לג' אות ה', למד מכאן ששלב הביניים מספיק כדי להפקיע את האיסור מהדבר. הוא מוסיף ואומר שאצלנו מדובר בעצמות אשר אין בהם איסור דאורייתא כלל, ולכן יש מקום להקל. בכיוון זה מצינו גם בשו"ת הר צבי בחלק ג'.

לעומתם, הרבה אחרונים אסרו את אכילת הג'לטין. הרב פיינשטיין ב"אגרות משה", יורה דעה, חלק ב' סימן כג' אוסר את השימוש בג'לטין מכיוון שאמנם זה יוצא מגדר אכילה, אבל זהו שלב ביניים שנועד רק לשבח אותו לאכילה, ולכן לא פוקע ממנו שם אוכל. כך גם פסק בשו"ת "מנחת יצחק" בחלק ה' סימן ה'. לשיטתם, לא יעזור אפילו הנימוק של בטול בששים, שהרי כל דבר המעמיד איננו בטל בששים.

כיום, יש מגמה בכמה מקומות, ללא קשר לכשרות, לעשות ג'לטין חדש מעורות. סתם ג'לטין מעורות הוא יותר גרוע מבחינה הלכתית מאשר מעצמות, אבל לאחרונה יש ניסיון לעשות ג'לטין מסוליות נעליים של עור, והרב פיינשטיין אומר שזה יותר קל כי עיבוד לשם מנעלים, מאבד משם אוכל לגמרי, כי זה לא סתם שלב ביניים שנועד לשבח את האוכל.

יש ג'לטין הנקרא ג'לטין צמחי. הכוונה היא לא לג'לטין אלא למייצב צמחי המחליף את הג'לטין, כי ג'לטין אפשר להפיק רק מבעלי חיים.

כאשר כתוב על ג'לטין שהוא כשר - הכוונה היא כשר לדעת המקילים. אמנם, יש גם ג'לטין מעצמות דגים, אבל זה מאוד נדיר כי קשה מאוד לייצר את זה.

דם בכבד

התורה בחומש דברים בפרק יב מביאה את האיסור לאכול דם:

"רק חזק לבלתי אכל הדם, כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר."

ספר החינוך במצווה קמ"ח מסביר שלמרות שאוכלים בשר, לא אוכלים איתו את הנפש, את הדבר שמחייה את הבשר. התורה רצתה שכאשר נאכל בשר -נזכור שמדובר ביצור עם נפש. הרמב"ן מסביר שדם נאסר באכילה מכיון שהוא עולה על המזבח.

הבעיה המעשית עם דם היא בכבד משום שיש בו הרבה דם. בבשר רגיל גם יש דם, אך ברמה כזו שעל ידי מליחה ניתן להוציאו, אבל בכבד יש דם רב ולא מספיקה מליחה.

מצד הדין דם בלוע לא נאסר, ולכן אפשר לאכול בשר חי בלי להכשירו כלל, אבל אם אדם רוצה לאכול את הבשר מבושל - אזי ישנה בעיה משום שבבישול יוצא דם שנאסר כיון שכבר פירש, והוא נכנס חזרה ואוסר את הבשר, על כן צריך להכשיר את הבשר לפני בישולו.

הכשרת הכבד נעשית על ידי צלייה. אם צולים כבד שלם - צריך לחתוך חתך עמוק לכל האורך כדי שהדם יצא בצלייה. אם צולים חתיכות קטנות, אין צורך לעשות חתכים.

ה"שולחן ערוך" ביורה דעה, סימן ע"ג סעיף א' וברמ"א שם כותבים שצריך לשטוף את הכבד לפני הצלייה. מעיר שם הש"ך בסעיף קטן יג' שזה אינו מעכב. והרמ"א מוסיף שלזרות מעט מלח על הכבד, אך אף דבר זה איננו מעכב, כי העיקר הוא הצלייה. כמובן שאין לשים הרבה מלח מכיון שאז כל המלח מתמלא בדם, ויכול להיכנס דם חזרה לכבד ולאסור אותו.

כמה צריך לצלות את הכבד כדי להכשירו?

ה"שולחן ערוך" שם כותב שצריך לצלות מחצית מהזמן שלוקח להכין אותו לאכילה. שיעור זה הוא שיעור מאכל בן דורסאי שהוא שיעור אכילה בדוחק. מכיוון שאנחנו לא יודעים בדיוק מתי זה חצי בישולו, פסקו האחרונים שצריך לצלותו עד שיהיה מוכן לאכילה. הרמ"א מוסיף שצריך לשטוף אותו לאחר הצלייה.

חשוב לזכור שהכיריים וכל מה שבסביבה נטרפים משום שנוזל עליהם דם רותח, ולכן נהוג ומומלץ להשתמש ברשת מיוחדת לצליית הכבד.

הפוסקים דנו בשאלה האם אפשר להכשיר את הכבד בתנור. ה"ציץ אליעזר" ועוד פוסקים נטו להקל ולהתיר הכשרה בתנור, אך צריך לזכור שכל הכלים בתנור נטרפים, וכן צריך לשים למטה תבנית שתקלוט את הדם כדי שלא יטריף את כל התנור.

דם בביצים

הגמרא בכריתות דף כ ע"ב אומרת:

"תנו רבנן, כל דם לא תאכלו, שומע אני אפילו דם מהלכי שתים, דם ביצים, דם חגבים, דם דגים, הכל בכלל? תלמוד לומר לעוף ולבהמה... אוציא דם ביצים שאין מין בשר..."

מגמרא זו משמע שדם ביצים מותר כי הוא לא מין בשר. מהו אותו דם ביצים?

החלק הצהוב בביצה הוא החלק העיקרי, ואילו החלק הלבן משמש כמעטפת לחלק הצהוב. החלק הצהוב מתחלק לשני חלקים: תא הביצה המכיל מלאי של מזון, וחלק שני בו מתפתח האפרוח. האפרוח יתפתח רק אם היתה הפרייה של זכר.

תוספות בחולין דף סה ע"ב אומרים שכשהגמרא דברה על דם ביצים - היא דברה על דם המרמז על תחילת היווצרות האפרוח, ובכל זאת, הדם מותר מן התורה משום שעדיין זה לא נחשב מין בשר, שהרי אין כאן בשר כלל. אמנם, מדרבנן אסרו את זה, אבל מדאורייתא הביצה מותרת.

רש"י שם מסביר שבדם כזה של תחילת היווצרות האפרוח הביצה אסורה מן התורה כי זה נחשב מין בשר.

ה"שולחן ערוך" ביורה דעה סימן סו' פוסק כדעת רש"י שיש בזה איסור תורה, ולכן, במצב כזה, צריך לזרוק את כל הביצה. בסעיף ג', מוסיף ה"שולחן ערוך" שזה רק כאשר הדם נמצא בחלק בצהוב של הביצה, או על הקשר בין הצהוב ללבן. הרמ"א שם כותב שנהגו לאסור אפילו אם נמצא על החלק הלבן.

איך השיטה הזו תסביר את הגמרא בכריתות שהתירה דם ביצים? אלא הגמרא דיברה על דם של ביצים המוזרות המוזכרות במסכת חולין דף סד ע"ב:

"ביצים מוזרות - נפש יפה תאכלם."

אלו ביצים שלא הגיעו מהפריה של זכר, ועל כן לא יצא מהן אפרוח. בביצים אלו, אם נמצא דם, ניתן לזרוק את הדם ולאכול את הביצה, וזהו דם הביצים אותו התירה הגמרא בכריתות.

ה"שולחן ערוך" ביורה דעה סימן סו' סעיף ז' פוסק:

"ביצים המוזרות, אפילו ישבה התרנגולת עליהם ימים הרבה - מותר לאכלם, ובלבד שיזרוק הדם."

מה קורה במציאות שלנו היום? באופן כללי, הביצים היום אינן מופרות, אך האם ניתן לסמוך על זה?

הגמרא בביצה דף ז' ע"א וע"ב כותבת שאם אין סיכוי שתרנגול יגיע לתרנגולת - הביצה נחשבת כלא מופרית, ולא צריך לחשוש שמא הביצה כן מופרית.

הרב פיינשטיין ב"אגרות משה" יורה דעה, חלק א' סימן לו' והרב עובדיה יוסף ב"יחווה דעת" חלק ג' סימן סז' כותבים שבמצב היום לביצים יש דין של ביצים מוזרות, ואף אם ייתכן והתערבבו ביצם כאלו עם ביצים מופרות - הן וודאי בטלות ברוב. אמנם, הרב פיינשטיין מוסיף שזהו מצד הדין, אך כיוון שלא מדובר פה בהפסד מרובה, ראוי להחמיר ולזרוק את כל הביצה. הרב עובדיה מעמיד את דברי הרב פיינשטיין במקומות בהם הביצים זולות, אבל במקומינו הביצים יקרות, ולכן אפשר לאוכלן.

למעשה, בביצים מופרות צריך לבדוק האם יש דם או לא. בדיעבד, אם לא בדקו, ניתן לסמוך על כך שרוב הביצים הם בלי דם.

בביצים בלתי מופרות, מצד הדין לא חייבים לבדוק את הביצה. אמנם, בנות ישראל נוהגות לבדוק את הביצים ומנהג יפה בידיהן, ורצוי לא לשנות מן המנהג.

 

* המאמר לא עבר את ביקורת הרב