הלכות מליחה (א')

  • הרב אלי טרגין והרב משה כהן
נושאים בהלכות כשרות
שיעור מספר 31
הלכות מליחה (א')
א. הקדמה
לאחר ששוחטים בעל החיים יש צורך להסיר ממנו מספר חלקים האסורים באכילה, ואחד מהם הוא הדם (ויקרא, ו', כו). אולם, דם נאסר רק במידה והוא פרש ממקום למקום כפי שקורה במהלך בישול, או שהוא בעין (דהיינו ניכר ועצמאי); על כן, ניתן לאכול בשר נא על ידי הדחתו במים לסילוק הדם שבעין והוצאת הורידים שבהם יש גושי דם והם נחשבים בעין,[1] ללא צורך בהוצאת הדם שבלוע בבשר (ר"ן, חולין, ד. באלפס, ד"ה "השוחט לחולה).[2]
כאשר מבשלים את הבשר הדם פורש ממקום למקום והוא נאסר, ועל כן יש להוציא את הדם על ידי מליחת הבשר. הגמרא בחולין קיג. מציגה את סדר ההכשרה של הבשר, ולפיו עולה כי יש להדיח תחילה את הבשר, לאחר מכן למלוח אותו ולבסוף להסיר את המלח הספוג בדם ולהדיחו בשנית. בשיעור זה ננסה לעמוד בקצרה על המטרה של כל שלב משלבי המליחה והאופן בו יש לבצע אותה; כמו כן, נבדוק מה הדין במקרה ואחד השלבים לא בוצע כיאות או לא בוצע כלל. בשיעור הבא נעסוק בצליית הבשר, אשר יכולה להוות תחליף למליחה ובמצבים מסויימים היא הדרך היחידה להכשר הבשר.
ב. הדחה ראשונה
מטרת ההדחה הראשונה
הראשונים נחלקו בטעמי ההדחה הראשונה, ויש למחלוקת זאת מספר השלכות מעשיות, כמבואר להלן. הרא"ה (בדק הבית, בית ג', שער ג', עג.) כתב שמטרת ההדחה הראשונה היא להסיר את הדם שהתייבש מעל פני הבשר, משום שהמלח מפליט רק את הדם הבלוע בבשר (שהוא לח) ויש חשש שלאחר פליטת הדם הבלוע בבשר, הבשר יבלע את הדם החיצוני. גם הסמ"ק (ר"ה) סבור שמטרת ההדחה הראשונה היא להסיר את הדם שעל פני הבשר בשביל שהוא לא יבלע בבשר, אלא שלדעתו הבשר יכול לבלוע את המלח שעל פני הבשר אפילו תוך כדי המליחה,[3] ולא רק לאחריה. המרדכי (חולין, תשכ"א) סובר שההדחה הראשונה נועדה לנקות את לכלוכי הדם שעל פני הבשר כדי שדם זה לא יפריע למליחה - אם דם זה ישאר, המלח יבלע אותו ולא יוכל להפליט את הדם הבלוע בבשר. הר"ן (מב. באלפס, ד"ה "אין הבשר") באר שמטרת ההדחה הראשונה היא ריכוך הבשר כדי שהמלח יוכל להפליט ממנו את הדם.
ישנן כמה נפקא מינות בין השיטות השונות:
א. אופן ההדחה. לשיטת הר"ן יש צורך בהשרייה של חצי שעה (על פי איסור והיתר, א', א), כדי לרכך את הבשר; ואילו על פי שאר השיטות די בניקוי קל שמסיר את הדם מעל פני הבשר.
ב. השרייה של חלק מן החתיכה בלבד. על פי שיטת הר"ן השרייה כזו מועילה (בדיעבד), כיוון שהיא מרככת את הבשר; ואילו על פי שאר השיטות השרייה כזו לא תועיל, כיוון שיש צורך בניקוי הדם החיצוני מכל הבשר (פתחי תשובה, ס"ט, ה).
ג. מליחה ללא הדחה ראשונה. על פי הרא"ה והסמ"ק, כאשר הבשר נמלח ללא ההדחה הראשונה הוא נאסר כיוון שהוא בלע את הדם החיצוני;[4] ואילו על פי המרדכי והר"ן הבשר לא נאסר, אלא שהמליחה לא הועילה, ועל כן ניתן להדיח את הבשר ולהמליחו.
ד. כאשר הבשר נחתך בסכין בין הדחה לבין המליחה. על פי שיטת הר"ן, במקרה זה אין צורך בהדחה נוספת, כיוון שהבשר התרכך כבר; ואילו על פי שאר השיטות יש צורך בהדחה נוספת, כיוון שהחיתוך גרם להוצאה של דם נוסף שנמצא כעת על פני הבשר.
ה. חתיכה שלא הודחה, הומלחה, ובושלה. לר"ן ולמרדכי יש צורך בשישים נגד כל החתיכה כדי להתיר את התבשיל במקרה זה, כיוון שהדם לא יצא ממנה והיא אסורה כולה; ואילו על פי הרא"ה והסמ"ק די בשישים נגד הדם שעל פני החתיכה, כיוון שהמליחה הוציאה את הדם הבלוע בחתיכה, אלא שהיא בלעה את הדם שעל פניה.
ו. הדחה במשקים שאינם מים. לר"ן הדחה כזו לא תועיל (ר"ן, חולין, ז: באלפס, ד"ה "השוחט"), כיוון שרק מים מרככים את הבשר; ואילו על פי שאר השיטות יתכן שגם שאר המשקים מנקים את הדם החיצוני, ולכן הדחה כזו תועיל.
השו"ע פסק שאם לאחר ההדחה הבשר נחתך יש צורך בהדחה נוספת (ס"ט, א), ומכאן שהוא פסק שלא כר"ן; ובנוסף לכך הוא פסק שאם בשר לא הודח ונמלח ניתן להדיח אותו ולהמליח אותו (שם, ב), ומכאן שהוא פסק שלא כסמ"ק ושלא כרא"ה. אם כן, מפסקי השו"ע עולה שהוא פסק כמרדכי, אלא אם כן נפרש שהוא סובר כר"ן, והפסק לגבי בשר שנחתך הוא חומרא לכתחילה בלבד. הרמ"א פוסק לכתחילה את החומרות של כל השיטות (שם, א'): הוא אומר שיש להשרות את הבשר במים חצי שעה, כשיטת ר"ן, ושיש להדיחו היטב במי ההשרייה כשיטת שאר הראשונים; ובמקרה בו הבשר נמלח ללא ההשרייה הוא אוסר את הבשר, כשיטת הרא"ה והסמ"ק, אלא אם כן מדובר בהפסד מרובה. במקרה שבשר לא הודח לפני המליחה ואז בושל, הרמ"א שם אומר שדי בשישים נגד הדם שעל פני הבשר, ואין צורך בשישים כנגד כל הבשר, ומכאן שהרמ"א פוסק באופן מהותי כסמ"ק וכרא"ה; ואכן, הש"ך (ג) אומר שהרמ"א פוסק כסמ"ק. כמו כן, גם במקרה בו הבשר הודח בצורה קלה בלבד לפני המליחה, ללא השרייה לחצי שעה, הרמ"א (סט, ב) מתיר בדיעבד את הבשר, על פי שיטת הסמ"ק והרא"ה, שמטרת המליחה היא הסרת הדם החיצוני שעל פני הבשר (ש"ך, ס"ט, יד; ט"ז, שם, י). לאחר השריה יש לתת למים לטפטף, כדי שהם לא ישטפו את המלח שינתן עליהם, אבל אין להניח לבשר להתייבש לגמרי, כדי שהמלח ייתפס בו (איסור והיתר הארוך, א', ה; רמ"א סט, א).
בשיעור הבא נראה שניתן להוציא את הדם על ידי צלייה במקום מליחה; האם במקרה בו הבשר לא הודח ונמלח ניתן להוציא את הדם על ידי צלייה? הרמ"א (ע"ו, ב) אומר שלא, כיוון שהמליחה ללא ההדחה גורמת להבלעת מלח כה חזקה שגם צלייה לא מצליחה להתגבר עליה ולהוציא את המלח. במקרה בו הבשר לא שהה כדי שיעור מליחה (ראו בהמשך לגבי שיעור זה) הרמ"א (ס"ט, ב) והש"ך (ס"ט, יג) סוברים שניתן להכשיר את הבשר על ידי צלייה, והט"ז (עו, ה) חולק על כך.
ג. מליחה
סוג המלח
הגמרא בחולין קיג. מזכירה את מעשהו של רב דימי מנהרדעא, ש"מלח במילחא גללניתא (גסה) ומנפיץ ליה[5]". הרמב"ם (מאכלות אסורות, ו', יא) כותב שיש למלוח במלח גס דווקא, כיוון שמלח דק נבלע בבשר ולא מפליט ממנו את הדם. גם הרשב"א (תורת הבית, בית ג' שער ג, עג.) פסק שמלח גס עדיף על מלח דק, כי קשה להסיר את המלח הדק לאחר המליחה. לעומת זאת, הרא"ש (חולין, ח', מז) כתב שיש להעדיף מלח דק, כיון שהוא מתפזר ונדבק בבשר טוב יותר מן המלח הגס; ורב דימי חידש שאף על פי שיש עדיפות למלח דק, ניתן למלוח במלח גס. גם האיסור והיתר (א, ח) סובר שמלח דק עדיף על מלח גס, כיוון שמליחה במלח גס דורשת הידוק של המלח על הבשר. רבינו ירוחם (נתיב ט"ו, אות כה) הציב שיטת ביניים, לפיה צריך שהמלח יהיה דק כדי שהוא לא יפול מן הבשר, אך לא דק כקמח; וייתכן שזו גם דעת הרמב"ם. השו"ע (סט, ג) פסק כשיטת רבינו ירוחם; והרמ"א (שם) הוסיף שבדיעבד אפילו מליחה במלח דק כקמח מועילה.
כמות המלח הדרושה
הגמרא בחולין קיג. אומרת כי "אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה"; ובמנחות כא. הגמרא אומרת על כך: "יכול תבונהו? ת"ל 'תמלח' (ויקרא, ב', יג)."
הרשב"א (תורת הבית, בית ג', שער ג, עא.) מסביר שכוונת הגמרא היא לכך שאין צורך בנתינת מלח רבה כל כך עד שהבשר והמלח יראו כבניין, אלא די בכך שהבשר לא יהיה ראוי לאכילה בשל המליחה, וכך כתב גם ספר התרומה (ס"ב). הסמ"ג (לאווין, קל"ז) כתב שכמות המלח הדרושה היא כזו שבה משתמשים לשם שימור הבשר[6] (עיינו גר"א, ס"ט, כא). השו"ע ס"ט, ד פסק כרשב"א וספר התרומה, שדי בכך שהבשר לא יהיה ראוי לאכילה בשל המלח.
האם צריך למלוח את כל החתיכה?
הרא"ש (חולין ח', מג - מד) כתב שצריך לפזר מלח על הבשר כך שלא ישאר בו מקום בלי מלח. ראינו לעיל את דברי הרשב"א שאין צריך לכסות את הבשר במלח כבניין, אך הבית יוסף (ס"ט, ד"ה "ובעיקר") הבין שהרשב"א לא חולק על הרא"ש, ולכן בשו"ע (ס"ט, ד) הוא פסק כרא"ש. הט"ז (ס"ט, יד) וכף החיים (ס"ט, עז) כתבו שבדיעבד אם לא כל החתיכה הומלחה הבשר מותר אף ללא הפסד מרובה, אם צד אחד לפחות נמלח; ומדברי ערוך השולחן (ס"ט, לב) נראה שאף לכתחילה אין להקפיד על זה, אלא שהעושה כן תבוא עליו ברכה.
מליחת עוף שלם
השו"ע (ס"ט, ד) פוסק שיש למלוח עופות גם מבפנים, אך בדיעבד אם העוף נמלח רק מבפנים או רק מחוץ הוא מותר; אולם הרמ"א (שם) מחמיר אפילו בדיעבד, ומתיר רק לצורך. המשבצות זהב (ס"ט, טו) אומר שראוי לבקוע העופות לשנים כדי להקל על המליחה בפנים (הכוונה היא לחיתוך העוף לארכו, כדי שהוא יהיה פתוח לגמרי.) הדגול מרבבה (ס"ט, ה) הביא את תשובת שער אפרים (נ"ט) שפסק שעוף שלא נפתח כלל במליחה אסור אפילו בהפסד מרובה, כיוון שאפילו אם נאמר שהמלח שואב את הדם מהצד הפנימי, הרי שהצד הפנימי לא הודח; ולכן הבשר אסור אם הוא התבשל, אך אם הוא נצלה הוא מותר.
מליחת שני צדדי החתיכה
הגמרא במנחות כא. אומרת כך (לגבי מליחת קרבנות):
כיצד הוא עושה? מביא האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו. אמר אביי: וכן לקדירה.
הרשב"א שם כתב שמליחה משני הצדדים היא רק למצווה מן המובחר, אך בדיעבד או אם לא נוח לעשות כן - די במליחה מצד אחד. הוא מביא לכך ראיה מסברא: כאשר מולחים חתיכה גדולה מכל הכיוונים - החתיכה מותרת למרות שיתכן שיבוא מישהו ויחתוך אותה לשנים; ונמצא שיש כאן חתיכה שנמלחה מצד אחד, והיא מותרת. כך כתב גם הש"ך (ס"ט, יט). הרא"ש (חולין ח', מג - מד) כתב שמעיקר הדין צריך למלוח את הבשר משני הצדדים, ואין הבדל בין חתיכה דקה לבין חתיכה עבה; והאיסור והיתר (ז', ה) אוסר אפילו בדיעבד חתיכה שנמלחה רק מצד אחד. רבי עקיבא אייגר (ס"ט, טו) הסביר את הדעה שיש למלוח את שני הצדדים: רק מלח שמפוזר מכל הצדדים יכול למשוך את הדם מעובי הבשר החוצה; אך כאשר נמלח צד אחד בלבד, המלח יכול למשוך החוצה רק את הדם הסמוך לצד שנמלח.
השו"ע (ס"ט, ד) פסק שלכתחילה יש למלוח את החתיכה מכל צדדיה, אך בדיעבד מותר אם רק צד אחד הומלח. הרמ"א אסר (כאשר החתיכה בושלה, ראו מייד בהמשך), והתיר רק במקום צורך; והש"ך (ס"ט, כא) מסביר שכוונת הרמ"א היא להתיר בהפסד מרובה. הט"ז (ס"ט, יד) פוסק שמליחה מצד אחד מותרת בדיעבד רק בהפסד מרובה, אך אם שני הצדדים הומלחו, אלא שחסר קצת מלח, מותר בדיעבד גם ללא הפסד מרובה. האיסור עליו מדובר כאן הוא כאשר החתיכה בושלה כבר; אם החתיכה לא בושלה, ולא עברו עדיין 12 שעות מן המליחה - ניתן למלוח את הצד השני; ואם עברו כבר 12 שעות, ניתן לצלות את החתיכה (אך לא לבשלה), כי האש שואבת את הדם והצד שנמלח לא בולע מהצד שלא נמלח (רמ"א, שם). הש"ך (ס"ט, כב) סובר שמליחת הצד השני מועילה רק אם הבשר לא הודח (בהדחה השנייה, שלאחר המליחה); ואם הוא הודח כבר הוא לא יפלוט עוד, ומליחה לא תועיל; אך הט"ז (ס"ט, טו) חולק על כך ומתיר במליחה גם לאחר הדחה, כיוון שבכל מקרה הבשר מותר במקרה של הפסד מרובה.
זמן שהיית הבשר במלח
הרמב"ם (מאכלות אסורות, ו', י) סובר שיש להשאיר את הבשר במלח כשיעור מהלך מיל (18 דקות). הרא"ש (חולין, ח', לג, לח ו-מד), והרשב"א (תורת הבית, בית ג', שער ג, עג.) כתבו שדי בשיעור זמן צלייה, כיון שמליחה וצלייה שווים בכוחם בהוצאת הדם, אך יש מחלוקת בשאלה מהו שיעור זה: הרמב"ן (חולין, קיב., ד"ה "והגאונים") כתב בשם הגאונים שזהו שיעור מיל, כרמב"ם; ואילו הגהות אשרי (חולין, ח', מג), והאור זרוע (א', תעז) כתבו שמדובר בפרק זמן שונה לכל חתיכה, לפי גדלה. הרי"ף (מב: באלפס) כתב שזמן המליחה הוא כדי שחיטת הבהמה, הפשטתה ובדיקת החֶלֶב וכל האיסורים שבה. תרומת הדשן (קס"ז) כתב שמנהג העולם הוא להשהות שעה אחת, מכיוון שבאופן מהותי הם סוברים כאור זרוע, ובשביל לא להמתין זמן שונה לכל חתיכה נקבעה שעה לכל החתיכות; ובשעת הדחק (כגון לכבוד שבת ואורחים) יש לסמוך על שיטת הרמב"ם.
השו"ע (ס"ט, ו) פסק כרמב"ם, והרמ"א פסק לכתחילה כתרומת הדשן, ובדיעבד כשיטת הרמב"ם. הש"ך (שם, כו) מפרש שהדיעבד של הרמ"א הוא מקרה בו החתיכה הודחה לאחר שיעור מיל ובושלה; והדגול מרבבה (ז) העיר כי הש"ך דן רק מצד הפסד החתיכה, אך יש לדון גם מצד הפסד המלח, ולכן אם כבר הבשר שהה יותר מחצי שעה והודח - מותר לבשלו.
הכלי בו מולחים
בגמרא בחולין קיג. נאמר שיש למלוח בכלי מנוקב. הרא"ש (חולין, ח', מט) הסביר שהעקרון המנחה הוא שהמקום בו הבשר מונח לא יחזיק נוזלים אלא יגיר אותם, ולכן ניתן למלוח בכלי מנוקב, על קשים ועצים, או אפילו במדרון; וכך פסק גם השו"ע (ס"ט, טז). בהתאם לעקרון זה, לא ניתן למלוח על מצע שאינו במדרון.
תרומת הדשן (קע"ז) כתב בשם האור זרוע (א', תעד; על פי הסבר הבית יוסף (ס"ט, ד"ה "אין מולחין") שאסור למלוח על דף חלק שלא מונח במדרון, וכך פסק גם הרמ"א (ס"ט, טז). הרמ"א העיר שיש מחמירים לשים גם בכלי מנוקב קש או קיסמים מתחת לבשר, כדי שהבשר לא יסתום את החורים, אך בדיעבד אין לחוש לכך; והט"ז (לח) העיר שכוונת הרמ"א היא שאין להחמיר לשים קיסמים בכלי מנוקב, אך יציאת הנוזלים מן הכלי מעכבת.
ד. ניפוץ
הגמרא בחולין קיג. מספרת שרב דימי ניפץ (הסיר) את המלח מהבשר לאחר המליחה. הרשב"א (תורת הבית, בית ג', שער ג, עב.) הסביר שרב דימי היה מנפץ ולאחר מכן מדיח; וצריך ניפוץ בנוסף להדחה כי ללא הניפוץ יש חשש שכמות המלח בכלי ההדחה תהיה גדולה עד כדי כך שהדבר יחשב למליחה מדין "מליח כרותח", ואז גם הבשר וגם הכלי יאסרו. בנוסף לכך, הוא הציע שבשל הניפוץ עדיף למלוח במלח גס, כי קל יותר להסיר מן הבשר מלח גס מאשר מלח דק. רש"י (ד"ה "רב דימי") כתב להיפך מהרשב"א - מלח דק לא צריך ניפוץ כלל, כי הוא מומס מעצמו.
השו"ע (ס"ט, ז) פסק שצריך גם ניפוץ וגם הדחה; וערוך השלחן (ס"ט, מב) מסביר שהחשש שהמים יומלחו עד כדי דין רותח קיים רק כאשר מדובר בכמות קטנה מאוד של מים.
ה. הדחה אחרונה
הגמרא בחולין קיג. אומרת שלאחר הניפוץ יש להדיח את הבשר "יפה יפה", והראשונים נחלקו כמה פעמים צריך להדיח. ההגהות מימוניות (מאכלות אסורות, ו', ח) בשם הסמ"ק (ר"ה) והרא"ש (ח, מד) כתבו כי מלשון הגמרא משמע שצריך להדיח פעמיים: הדחה אחת לנקות את המלח והדם, והדחה שנייה כדי להעביר את לחלוחית המים שנשארו; ובדיעבד די בהדחה אחת. ההגהות אשרי (ח', מג) כתב שלכתחילה צריך שלוש הדחות: שתי ההדחות הראשונות כפי שכתב הרא"ש, וההדחה השלישית כדי לנקות את מי ההדחה השנייה; ובדיעבד די בשתי הדחות. האגור (אלף קצ"א) סבור שבדיעבד הדחה אחת לא מועילה, אך הב"י (ס"ט ד"ה "ואחר ששהה") דחה דבריו, שהרי הדם כבר נוקה ונשארו רק שאריות דם זניחות.
השו"ע (ס"ט, ז) פסק שיש צורך בשתי הדחות, מלבד הניפוץ או השטיפה במים. הרמ"א (שם) פסק שצריך שלוש הדחות ובדיעבד די בהדחה אחת (שם, ט), והוא מציין שתי אפשרויות לשלוש ההדחות: ניפוץ או שטיפה במים ושתי הדחות, או לשים מים בכלי ולהניח בו את הבשר, ולהדיח שלוש פעמים, וכן נהוג. הש"ך והט"ז נחלקו בהבנת דברי הרמ"א וביחס בינם לבין דברי השו"ע. לש"ך (כח) יש שני הסברים לרמ"א. לפי הסבר אחד, הרמ"א חולק על השו"ע במקרה של הדחת הבשר על ידי אחיזה ביד ולא על ידי הדחה בכלי: דעת השו"ע היא שבמקרה כזה ניתן להסתפק בשתי הדחות, אך לדעת הרמ"א עדיין יש צורך בשלוש הדחות - יש לנפץ או לשטוף ואחר כך להדיח פעמיים נוספות, כלומר לשיטת רמ"א ההדחה של הבשר באוויר לא הועילה כלום. לפי הסבר שני של הש"ך הרמ"א לא חולק על המחבר, כיוון שהרמ"א מסכים שהניפוץ או השטיפה נחשבים כהדחה, ואם כן די בעוד שתי הדחות. הט"ז (יז) סובר שהרמ"א חולק על השו"ע, ובדבריו יש טעות סופר, דהיינו שגיאת דפוס: במקום "ישטפנו או ינפץ המלח מעליו וידיחנו ב' פעמים" צריך להיות: "ישטפנו וינפץ המלח מעליו וידיחנו ב' פעמים"; דהיינו שלדעת הרמ"א צריך גם שטיפה, גם ניפוץ וגם שתי הדחות; ולדעת השו"ע די בניפוץ או שטיפה, ובנוסף לכך שתי הדחות.
כף החיים (צט) סבור שלכתחילה יש לנפץ או לשטוף ולהוסיף שלוש הדחות (ובין כל הדחה לשטוף את הכלי), וכך לצאת ידי חובת כל הדעות. הים של שלמה (חולין, ח', פג) העיר שגם בזמננו, שבכל בית ובכל מקום יש ברז מים, ועל ידיו ניתן להדיח היטב את הבשר, עדיין יש צורך בשלוש הדחות; ובנוסף לכך, יש יתרון לטבילה בכלי על שטיפה - יש דם בנקבוביות הבשר שיוצא על ידי השרייה בלבד, ולא על ידי שטיפה.
הדחה במי פירות
הרמ"א (ס"ט, ז) פוסק, בשם הר"ן (חולין, ז: באלפס, ד"ה "השוחט") שמותר להדיח במי פירות בהדחה השנייה, כיוון שמטרתה היא הסרת המלח, וכל המשקים מסירים אותו; אך לא ניתן להדיח בשאר המשקים בהדחה הראשונה, כיון ששאר המשקים מלבד המים אינם מרככים את הבשר כמו מים. לעומת זאת, הש"ך (ס"ט, כט), והט"ז (יז) אומרים שמן התוספות (חולין לג., ד"ה "דם") משמע שאין חילוק בין הדחה ראשונה לאחרונה, ובשניהם ניתן להשתמש במי פירות.
בשר שבושל ללא ההדחה השנייה
ההגהות מיימוניות (מאכלות אסורות, ו', י) פוסק, בשם הסמ"ק (שם), שבמקרה בו בשר בושל ללא ההדחה השנייה אמנם אין צורך בשישים נגד כל הבשר, אך צריך שיהיה בקדירה שישים כנגד כל המלח: לדעה שיש חנ"נ בכל האיסורים אז אומרים חנ"נ לגבי כל המלח; וגם לדעה שחנ"נ נאמר רק לגבי בשר בחלב יש צורך בשישים נגד כל המלח, כיוון שלא ניתן לדעת כמה דם המלח בלע. דעה נוספת שמובאת בהגהות מיימוניות היא שיש צורך באלף כנגד המלח, כיון שהמלח עשוי לטעם; אך הוא דחה זאת, כיון שאין לאסור על ידי הדבר הבלוע מהדבר האוסרו. המהר"מ (פסקים ומנהגים, ב', לא) מתיר בדיעבד אם החתיכה בושלה, כיון שיש בחתיכה ששים נגד הדם שעליה, והר"ש מקוצי שהובא שם מחמיר בכך. הרש"ל (חולין, ח', ל) כתב שכיון שזהו איסור דבוק (המלח דבוק לחתיכת הבשר) - צריך ששים כנגד כל החתיכה; אך השר) - צריך ששים כנגד כל החתיכה.מים; אך ען לדעת כמה דם המלח בלע. תם, ולכן ניתן למלוח ה ח, מותר בדיעבד גם ללא הפסד מרובה.ש"ך (ס"ט, לה) והט"ז (ס"ט, יט) סוברים שכיוון שמייד כאשר המלח בא במגע עם מים הוא נמס, אין כאן איסור דבוק.
השו"ע (ס"ט, ט) פוסק שיש צורך בששים כנגד המלח. הרמ"א העיר שכל הקדירה מצטרפת לששים (חוץ מהקדירה עצמה); ושסתם חתיכת בשר - בדרך כלל אין בה פי ששים כנגד המלח שעליה אבל פי שלושים יש בה, ולכן אם יש בקדירה מים או בשר באותו שיעור של הבשר שלא הודח הכל מותר, כיוון שבאופן זה ודאי יש ששים כנגד המלח. השפתי דעת (ס"ט, נא) העיר שלפי דברי הרמ"א אם הודח צד אחד בלבד של הבשר הכל מותר, כי מסתמא יש פי ששים כנגד המלח של צד אחד.
ו. חליטה
הרמב"ם (מאכלות אסורות, ו', י) כתב שהמלח אינו מפליט את כל הדם בחתיכה, והמליחה מוציאה רק את הדם שעל פני הבשר והסמוך לו; ולכן צריך להשליך את החתיכה למים רותחים אחרי ההדחה, כדי לחלוט ולצמת הדם שבתוכו שלא יצא, והדם שנשאר מותר כדין דם האיברים שלא פרש. הר"ן (חולין, מא: באלפס, ד"ה "דגים ועופות") והרשב"א (תורת הבית, בית ג', שער ג, עג:) כתבו שהמלח מפליט את כל הדם שבבשר, ומה שיוצא אחרי שיעור מליחה נחשב למוהל ולא לדם, ולכן הוא מותר.
השו"ע (ס"ט, יט) כתב את דעת הר"ן בסתם, ואת דעת הרמב"ם בשם "יש מי שמצריך"; הבית יוסף כתב שיש לחוש לדעת הרמב"ם כאשר הדבר ניתן, והש"ך (ס"ט, עח) הביא את דבריו. הרמ"א כתב שהמנהג כר"ן; ובדרכי משה (ס"ט, י) הוא כתב שמימיו לא ראה ולא שמע מי שנהג לחלוט לאחר ההדחה.
ז. בשר שבושל ללא מליחה
הרא"ש (חולין, ח', מה) כתב שכאשר בשר בושל ללא מליחה צריך ששים לבטל את כל החתיכה, כיוון שלא יודעים כמה דם יוצא ממנה. כאשר יש ששים בתבשיל כנגד החתיכה התבשיל מותר, אך לגבי החתיכה עצמה יש מחלוקת: האיסור והיתר (ז', א - ג) וההגהות שערי דורא (ב', ה) אוסרים את הבשר כיון שהוא התבשל בדמו, ויש חשש שלא נפלט כל הדם הבלוע בו; והדם עצמו פרש ממקום למקום בתוך החתיכה, ולכן הוא אסור. הרא"ש (שם) כתב להתיר ממאי נפשך: הדם שנפלט התבטל בששים; ואם נשאר קצת דם הוא דם האיברים שלא פרש, והוא מותר. הארחות חיים (איסורי מאכלות, ק"א) התיר את הבשר בערב שבת משני טעמים: המים רותחים, ולכן מדובר בחליטה שמונעת את יציאת הדם במהלך הבישול; והראב"ד כתב בהנהגותיו שמשערים לא בכל החתיכה אלא במה שיוצא ממנה, ולכן ודאי שהדם בטל בשישים.
השו"ע (ס"ט, יא) פסק להתיר את החתיכה; והרמ"א (שם) אסר אלא אם כן מדובר בבישול לצורך שבת או לצורך אורחים.
רבי עקיבא אייגר (ס"ט, ל) כתב שאם הבשר נמלח ללא ההדחה הראשונה ולאחר מכן הוא בושל - לכל הדעות החתיכה עצמה אסורה למרות שיש ששים כנגד החתיכה.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 
 
 

[1]   עיינו חולין צג..
[2]   כך מדייק הר"ן מן הגמרא בחולין יד., ממנה עולה שמותר לאכול אומצא (בשר נא) ללא מליחה, וכן פסק גם השו"ע (יו"ד, ס"ז, ב). ניתן להבין שהרמב"ם (מאכלות אסורות, ו', יב) חלק על כך, אולם הב"י (ס"ז ד"ה "וכיון") דחה זאת בטענה שהרמב"ם עצמו מתיר אכילת בשר חי על ידי חליטה בלבד (מאכלות אסורות, ו', יב), שכן החליטה צורבת את הנקבוביות ומונעת את יציאת הדם; ולפיכך הוא הסביר שהרמב"ם אסר רק דם הראוי לפרוש למרות שהוא לא פרש, אך אם הדם אינו ראוי לפרוש גם הרמב"ם מתיר.
[3]   בהמשך נעסוק בשאלה מהו משך זמן המליחה.
[4]   לא ניתן להוציא דם זה על ידי מליחה נוספת, כיוון שמלח יכול להפליט רק את הדם שנמצא בבשר באופן טבעי, ולא דם חיצוני שנבלע בבשר (בדק, הבית שם).
[5]   עיינו בהמשך לגבי הניפוץ.
[6]   בזמן הראשונים היו משמרים בשר על ידי מליחתו.