המביא דבר בשם אומרו

 

שתי מימרות בחז"ל עוסקות באמירת דבר בשם אמרו. האחת (מגילה טו.) טוענת כי הדבר מביא גאולה לעולם, והשנייה (בפרק קניין תורה במסכת אבות) אומרת כי זו אחת הדרכים לקניין תורה. בדברינו ננסה להתייחס לשני ההיבטים כאחד.

א. המקור לכך שאמירת דבר בשם אמרו מביאה גאולה

הסוגיה במגילה

ראשית, נראה את המקור לכך שאמירת דבר בשם אמרו מביאה גאולה לעולם.

הגמרא במסכת מגילה טו. אומרת כך:

ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר (אסתר ב', כב) "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי".

אמירה זו הביאה את אחשורוש לגמול על כך למרדכי, בהרכבתו על הסוס. מעשה זה, בצורתו ובעיתויו, כשהמן הוא המוביל את מרדכי על הסוס לאחר שזמם להרגו, משבש באופן מוחלט את כוונותיו של המן, ובמידה רבה מאוד הופך לחלוטין את מגמת המן בסיפור כולו. הדבר גורר אחריו את מפלתו ובסופו של דבר מוביל לגאולה ולישועה גדולה. כך יוצא בפועל כי אמירת אסתר לאחשורוש בשם מרדכי הביאה גאולה לעולם.

הסבר המהר"ל לסוגיה

המהר"ל מפראג, בפירושו "דרך חיים" למשנה באבות, אומר כי כאשר הקב"ה מביא גאולה לעולם, הוא רוצה שבני האדם ידעו שהגאולה באה מן השמים, ושהם לא יתלו אותה בחכמתם או בעוצם ידם; לכן, הוא מביא את הגאולה על ידי אדם שאינו מתפאר בדברים שעשו אחרים. המהר"ל משווה בין גאולת מצרים, שהייתה על ידי אותות ומופתים, ולכן היה ידוע לכל שהיא הייתה על ידי ה', לבין הגאולה בסיפור מגילת אסתר, שהייתה גאולה נסתרת, שלא על ידי ניסים. המהר"ל מסביר, על פי דבריו, שאם אסתר לא הייתה אומרת דבר בשם אמרו, הגאולה לא הייתה ראויה לבוא. המהר"ל מסביר את הדברים כך:

...כאשר מחזיר הדברים שהם ביד אחר אל מי שהדברים הם שלו, ויצאו הדברים מרשות אחר אותם שהיו תחת ידו ומחזירם אל מי שהדברים שלו ולכך על ידו גם כן הגאולה של ישראל, כי ישראל היו תחת אחרים ועל ידו ראוי שיחזרו ישראל אל מי שהם שלו וישראל הם אל הקב"ה בודאי...

הסבר 'מנות הלוי' לסוגיה

מובא בספר עץ יוסף, בשם מנות הלוי על מגילת אסתר, כי אמירת דבר בשם אמרו מורה על מידת הענווה: האומר את הדבר אינו מייחס את הגדולה לעצמו, אלא מביא את הדבר ממי שאמרו, דבר זה המורה על מידת הענווה. אסתר לא אמרה למלך אחשורוש בשם עצמה, אלא בשם מרדכי; מידתו של הגואל, שהוא עניו, היא כמידתו של מלך המשיח, שיהיה עניו ורוכב על חמור.

על פי הבנה זו, התכונה העומדת ביסוד אמירת דבר בשם אמרו היא מידת הענווה. שורש מידת הענווה היא האמת: הענוותן יודע באופן אמיתי את מה שיש בו ומה שאין בו, את יתרונותיו וחסרונותיו, ועל כן אין לו כל עניין לייחס לעצמו דבר שאינו שייך לו. משמעותה של הענווה היא עצם העמידה לפני ה'; בהקשר למלך בפרט, ההכרה העמוקה היא כי מלך בשר ודם "לית ליה מגרמיה כלום" - אין לו מעצמו דבר, ולכן את כל כוחו, סמכותו ועוצמתו, הוא יונק ממלך מלכי המלכים, הקב"ה. הקשר בין ענווה לבין גאולה הוא בכך שמשמעות הגאולה היא תיקון העולם והאפשרות לקדם את העולם שיהיה כולו לפני ה'. על כן, כאשר האדם מייחס דבר אל מקורו, הוא מאפשר ומזמין את גילויו של המקור עצמו, של הקב"ה; וזוהי הבאת גאולה לעולם.

ב. אמירת דבר בשם אמרו כמידה כוללת

העובדה שהקניין "מביא דבר בשם אמרו" הוא המעלה האחרונה ברשימת קנייני תורה אינה עניין טכני בלבד, אלא היא באה לבטא כי במובן מסויים, יש משהו במעלה האחרונה הכולל את כלל המעלות ומקיף את כולן. עלינו לבחון מהי גדולת מעלה זו המשלימה את כלל המעלות בהן נקנית התורה.

הרב צבי יהודה הכהן קוק, בספר התורה הגואלת, כרך ד', עמוד קנא, כותב כך:

זהו הסיום כולל היקף כל התורה כולה בכל שלשלת דורותיה. לא תורה פרטית אישית אלא תורה של כלל ישראל, של כל הדורות של כלל ישראל. הקונה את התורה במ"ח קנינים ומקושר אל כל שלשלת הדורות עד ל"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור", כל הבנין האישי הזה הוא המשך השכלול והבנין של כל הדורות של עם ישראל. במצב כזה, הוא זוכה להביא גאולה לעולם שנאמר (ישעיהו כז): "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמור לציון עמי אתה" (סנהדרין צט.).

לפי הרב צבי יהודה, ההיבט הכולל של מימרא זו הופך את התורה מתורה אישית לתורה של כלל ישראל, שיונקת ממתן תורה בהר סיני ומדיבור ה' אל משה, דרך הדורות כולם; ועל כן, בייחוס התורה אל מקורה, אדם מביא גאולה לעולם.

ג."כאילו בעל השמועה עומד לפניו"

הירושלמי במסכת קידושין א,ז אומר כך:

כל האומר שמועה משם אומרה יהא רואה בעצמו כאילו בעל השמועה עומד לפניו. מאי טעמא? "אך בצלם יתהלך איש" (תהילים, ט', ז).

לפי הירושלמי, המעלה הגדולה של אמירת דבר בשם אמרו היא כאילו הדברים נאמרים עתה מפי האומר אותם, ובעל קרבן העדה (שם) מבאר זאת כך:

שעל ידי זה יגיד הדבר על בוריו, שעיקר הלימוד מרבו בראיית פנים, דכתיב "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו, ל' ,כ).

לפי הבנה זו, משמעות אמירת דבר בשם אמרו איננה רק ציטוט מדוייק של דבריו (אם כי כמובן שזהו דבר חשוב ומשמעותי) אלא בעיקר סוג של דימוי מציאותי שבעל השמועה עומד לפני הלומד. התבוננות זו משפיעה השפעה גדולה של נוכחות בעל השמועה על כל המשתמע ממנו - על אישיותו, תורתו, אורח חייו והשקפת עולמו. דהיינו לא רק תוכן דבריו של בעל השמועה עומד על הפרק, אלא כל הוייתו, במובן הרחב יותר של הקשר בין התורות האחרות שלו לתורה המיוחדת הזאת, וכן הקשר בין אישיותו לתורתו.

בנוסף, נראה כי יש להבנה זו הקשר כולל יותר. העובדה שבעל השמועה כאילו עומד לפני הלומד, מלמדת שכביכול לא רק עומד בעל שמועה זאת לפני הלומד, אלא דרך בעל שמועה זו עומדים כל בעלי השמועה ממנו ועד משה רבנו, וזאת המשמעות המעשית של מסירת תורה שבעל פה מדור לדור. בכיוון זה ניתן לומר כי משמעות ייחוס השמועה לאמרה עד מקורה, עד קבלת התורה ממשה רבנו מאת הקב"ה, הוא הבאת גאולה לעולם מפני שבדרך זו כביכול מנכיחים את הקב"ה בעולם, שזוהי המשמעות העמוקה של הבאת גאולה לעולם.

ואכן, הירושלמי בקידושין אומר שם:

רבי חזקיה בר ירמיה רבי חייה בשם רבי יוחנן: אם יכול את לשלשל שמועה עד משה - שלשלה.

הרב צבי יהודה הכהן קוק, בביאורו לקניין תורה, מצטט את הירושלמי ומבארו:

בתלמוד, אנו מוצאים פעמים רבות דקדוק בדבר מקור השמועה...עלינו לצייר לעצמנו את בעל השמועה, וזה מבהיר את השכל ומוליך להבנת אמיתותה של תורה...הידיעה האמיתית מקושרת לידיעת אומר השמועה. כך אנו מגיעים למקור השמועה, שהוא דבר ה' בהר סיני. תורת החיים היא שלשלת, הנמשכת מתחילת הדורות ועד סוף כל הדורות... אמירת הדברים בשם אומרם היא השיא, שהכל אומרים את התורה בשם אומרם מסיני. השלשלת אחת היא, והיא מגיעה עד אומר אחד. כשאנו לומדים תורה, הרי אנו ממשיכים את השלשלת. אמירת הדברים בשם אומרם, היא המשך תורה שבכתב ושבעל פה, שתחילתה בדברי משה ששמע מפי הגבורה, והמשכה בחכמים הלומדים איש מפי איש... אמירת הדבר בשם אומרו היא המגלה את העצמיות של האישיות התורנית ושל כלל ישראל. ובהתכוונותנו אל השמועה, יש משום קירוב הישועה האמיתית, בהיותנו קרובים יותר אל מקור השמועה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בפירושו עין איה לשבת, דף נד., אות י"ג, מתייחס אף הוא לעניין זה:

גדול ערך הוא הענין של שמירת האומרים בכל מאמר, כי רוח הכללי של האומר צפונה היא במאמרו, ומתגלה ביותר לאוהבי תורה ועוסקים בה לשמה הערך המתייחש אל עצמות האומר שבמאמר על ידי ידיעת שם אומרו, כי המגמה הכללית, שהיא הניעה את בעל המאמר לאומרו, היא לעולם יותר גבוהה מעצם פרטיות המאמר שמתראה באותו המאמר הפרטי.

על כן, מצד ידיעת שם האומר, כבר יש נתיב מפולש לנשיאת הדעה לכלליות התוכן של הדבר המקיף המניע את האומר למאמרו, והענין הכללי הוא הפועל היסודי בהשלמת העולם הנרצית מאנשי הרוח בעבודתם הרוחנית, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.

בקטע זה הרב עומד על היחס בין האמירה של האדם הפרטי לבין המגמה הכללית העומדת מאחורי האמירה עצמה. המגמה הרבה יותר גבוהה ורחבה מן האמירה עצמה, והאמירה בשם אמרה מאפשרת התבוננות במגמה הכללית, שמעבר לתוכן הספציפי, וכך מביאים גאולה לעולם.

הרב ממשיך לבאר:

הרושם של האומר, שהוא מצטרף עם המאמר, לעולם יראה אדם כאילו בעל השמועה עומד לנגדו, הוא פועל בזמן ההכרה של האומר לפי מידתו, ופועל בדורות הבאים גם כן על פי ההכרה המארכת, על ידי רשימת הדברים המקובצים, שהם עומדים לעד ועושים את הבעלים לחיי עולמים גם בעולם הזה, "אגורה באהלך עולמים", חוץ ממה שהרושם החי שפועל בעת ההכרה, עושה גם את פריו בגניזה בכללות האומה, בהיותו מצורף להרושם של המאמר עצמו, ולא יוכל להיות בטל ועובר. וכיון שהרושם המצטרף למאמר מהאומר הוא ענין פועל ורושם, מובן הדבר שאם דבר אחד אמרו חכמים שונים, כל אחד מהם הניח בו את רישומו, וכל אחד חזה בו את החזות המתיחשת לעצמיותו, על כן נכבדים לנו כל אחד ואחד בפני עצמו לעומק הרשמים, ודקותם אין קץ. אמנם כל תו מיוחד פועל הוא את פעולתו, על כן הכל מתכנס לחשבון, וכשם שרושם של ודאי פועל את פעולתו לפי ערכו, כך פועל גם כן רושם של ספק לפי ערכו, על כן נכבד לנו גם כן הדיוק של איזה יחס מסופק שיש לאחד מן המאירים לנו את דרך החיים לאיזה לימוד ומאמר.

הרב מתייחס לרושם של האומר המצטרף למאמר. הרושם הוא על פי מידת האומר, והוא פועל גם בדורות הבאים. במובן זה, השפעתו היא נצחית, וכל השפעה פועלת את פעולתו לפי ערכו של בעל השמועה.

ד. המשכיות בעל השמועה

רבי יעקב ב"ר שמשון מפרש כך את הקניין "והאומר דבר בשם אמרו":

שכל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו רוחשות בקבר, שנאמר "דובב שפתי ישנים" (שיר השירים, ז', ,י), כמפורש בגמרא דשקלים וביבמות ועוד, ששבח הוא לאדם שאומרים דבר שמועה מפיו. ואם נטל עטרה לעצמו עונשו גדול, שכן מעכב את הגאולה מבוא, שבזכותו הגאולה ממהרת לבוא שנאמר "ותאמר אסתר" (אסתר, ב', כב) במעשה בגתן ותרש. ואף על פי שאין כאן ראיה לזכות, מכל מקום למדנו שעל ידי שתלה הדבר בבעלה נתגלגל הדבר שבאת לידי גאולה, שמתוך כך נאמר "מה נעשה יקר וגדולה למרדכי" (שם ו' ,ג).

משמעות השפתיים הרוחשות בקבר היא שישנה המשכיות לבעל השמועה, מעין תחיה של האדם שאמר את התורה הזאת, והתורה ממשיכה כביכול לנבוע ממנו גם לאחר מותו: היות והוא זה שאמר את התורה והיא יוחסה אליו, הוא ממשיך לאמרה, כביכול, גם לאחר מותו.

ה. גנאי למי שלא אומר דבר בשם אמרו

מאידך גיסא, ישנם כמה מאמרים בחז"ל העוסקים במקרה ששמועה לא נאמרה בשם אמרה, ונביא את תמציתם בקצרה.

בסוף מסכת כלה נאמר:

האומר דבר בשם רבו שלא אמרו גורם לשכינה שתסתלק מישראל.

במובן מסויים, מימרא זו טוענת כי כאשר אדם לא אומר דבר בשם אמרו הוא גורם להיפך מהבאת גאולה לעולם - לסילוק שכינה מישראל. מעבר לפגם במידת האמת, אדם זה אינו מייחס דבר אל מקורו. ייחוס דבר אל מקורו מאפשר ומזמין את האדם ישירות להיוודע לנוכחות של הקב"ה בעולם, כי הוא מקור הכול העומד מאחורי כל הגילויים בעולם; וכאשר דבר לא נאמר בשם אמרו, נוכחותו של הקב"ה בעולם מוסתרת.

מדרש תנחומא בפרשת במדבר אומר:

אמר ר' תנחום הלבלר מקובל אני מר' מיאשא שקיבל מן הזקנים הלכה למשה מסיני: כל מי שאינו אומר דבר של תורה בשם אומרו עליו הכתוב אומר (משלי, כ"ב,כב) "אל תגזול דל כי דל הוא".

בקהלת רבה בפרק ב' נאמר:

אמר רבי חייא בר נחמיה: אם אין התלמיד רגיל לומר שמועה משמו של רבו, למחר תורתו משתכחת.

ו. סיכום

עסקנו בדברינו בשתי מימרות של חז"ל המתייחסות להבאת דבר בשם אמרו. האחת האומרת כי הדבר מביא גאולה לעולם, והשנייה האומרת כי מידה זו מאפשרת קניין תורה.

התייחסנו למקור המימרא הראשונה, ולעובדה כי קניין זה הוא האחרון ברשימת קנייני תורה. ראינו כי משמעות עניין זה הוא היותה מידה כוללת, ההופכת את התורה שאדם לומד לתורה של כלל ישראל, והיונקת ממתן תורה ומדבר ה' אל משה, ומשם דרך כל הדורות עד התורה שכל אדם לומד.

על פי המהר"ל, המשנה קושרת מידה זו לידיעה עמוקה כי הגאולה באה מאת ה'. הצבענו על הקשר הברור בין מידה זאת למידת הענווה והאמת, וראינו את דברי הירושלמי לפיו "כאילו בעל השמועה עומד לפניו", כלומר לא רק דבריו ותורתו אלא גם אישיותו ודמותו. לבסוף התייחסנו גם לאי הבאת דבר בשם אמרו.

***

יהי רצון שדברינו יהיו לעילוי נשמת אוריאל ז"ל, שמידת הענווה והאמת שבו, יחד עם אהבת התורה ויניקתה ממי שאמרה, בוודאי הביאו גאולה לעולם. תהי נפשו צרורה בצרור החיים.