המדבר ומשמעויותיו

  • הרב משה ליכטנשטיין

המדבר ומשמעויותיו*

ספר במדבר, כשמו כן הוא – עוסק בחייהם ובקורותיהם של ישראל במדבר סיני, בדרכם לארץ ישראל. דומה, שהתחושות הראשונות שצפות בנו כאשר אנחנו שומעים את המילה 'מדבר' קרובות למתואר בספר שמות – המדבר מתואר שם כמחסום גיאוגרפי, כמקום של מחסור וקושי שמאוחר יותר מובילים את העם להתאונן בפני אביהם שבשמיים. כך בפסוקי הפתיחה של פרשת 'בשלח':
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
(שמות י"ג, יז-יח)
המדבר הוא העיקוף, הדרך הלא־נוחה להליכה וזו שנבחרת בלית ברירה. אולם, מעיון בתיאורים נוספים של המדבר בחומשי התורה ניתן להתרשם שלא מדובר במחסום גרידא. כך למשל מתארת שירת האזינו את תקופת ישראל במדבר:
יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ: ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר:
(דברים ל"ב, י-יב)
המדבר מתואר כאן כמקום מפגש בין ישראל לבין אביהם שבשמים, ואולי אף יותר מכך – הוא מתואר כמקום שבו העם משליך יהבו אל הקב"ה והוא אוספם כנשר את גוזליו. כאן החסרונות של המדבר לא הופכים אותו לדרך קשה ולא־מועדפת אלא דווקא מנכיחים את התלות של האדם בקב"ה. תפיסה זו של המדבר מקבלת רובד עמוק עוד יותר בפרשת עקב:
"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו מִצְוֹתָיו אִם לֹא: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל  הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם: שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה: וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ: וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ".
(דברים ח', ב-ו)
התלות הזו בקב"ה הנדרשת מהאדם במדבר היא מצע לבחינה אמונית – האם העם מאמין בכחו של הקב"ה להצילו מכל רעה שתתרגש עליו או שמא ילך ויחפש מקומות אחרים לתלות בהם תקוותיו?
המסר הזה העולה מן המדבר איננו עולה בקנה אחד עם אורח חייו של האדם המודרני. בעולם המודרני האדם כבש את הארץ ושכלל את קיומו כך שהוא לא חרד יותר לקיומו כבעבר: הפרנסה מצויה בשפע ברוב רובו של העולם, מעטים הם האנשים שמהלכים על סף תהום יום־יום, ועל כן תחושת התלות בגורם חיצוני להם זרה ומעיקה. הרצון לשליטה ולבטחון עצמי קיבלו את מרכז הבמה והקב"ה עלול – חלילה – להתרחק מליבותיהם של בני האדם. נותרו עוד מעט שדות אפורים שבהם חוסר האונים עודנו שולט, רוב רובם בשטח הרפואה והבריאות; שם עדיין ניתן למצוא את הזעקות כלפי שמיא ואת תחושת הקטנות. עלינו לנסות להעמיק את התחושה הזו ולחזק את התלות בריבונו של עולם.
פן שלישי של המדבר קשור לניגודו לעולם המסודר והבנוי: המדבר הוא מקום מחוסר ציוויליזציה, מקום טבעי שבו יד האדם לא נגעה ורגלו לא דרסה. הוא המקום הבראשיתי ביותר וממילא הקרוב ביותר לראשוניות, לטהרה ולהתחברות ישירה יותר לה'. המדרשים מרבים להדגיש את העובדה שהתורה ניתנה במדבר – לא רק כמסר לאוניברסליות מסוימת, אלא גם כעקרון יסודי שאומר שעל מנת לקבל את התורה מהקב"ה עלינו להיות מנותקים במידת־מה מחיינו האנושיים, עלינו להתחבר יותר לרגעי הבריאה הפשוטים.
בחינה זו של המדבר עולה מתוך פסוקי ההפטרה. הושע הנביא מדבר על כך שהחברה נמצאת במצב ירוד מבחינה מוסרית ומשווה אותה למדבר (פס' ה). לכן, הפתרון הוא ביציאה אל המדבר:
"לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ."
(הושע ב', טז)
כאשר החברה הופכת למושחתת, הפתרון הוא יציאה מגדריה אל המקום שבו אין אדם ואין איש, זאת על מנת לשקם את ההריסות ולבנות משהו חדש. בהקשר זה, אי אפשר שלא להזכיר את דברי ירמיהו הידועים:
"הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה."
(ירמיהו ב', ב)
ההליכה אחרי הקב"ה במקום לא זרוע איננו מובן מאליו, אך מנגד הוא גם המקום שבו הקשר הוא עמוק ומשמעותי ביותר. דומה, שרעיון זה מקבל את הביטוי הברור ביותר בשעיר המשתלח. הגמ' ביומא (דף סז) מדגישה, שהשעיר המשתלח צריך להשתלח למדבר דווקא, משום שמדובר במקום שאיננו מיושב. העיקרון העולה מכאן הוא חשוב מאד: על מנת לכפר על חטאי כל ישראל עלינו לחזור לבראשית, למקום שאין בו שום נגיעה אנושית – ולהטהר.
תקופת הישיבה היא ללא ספק מעין מדבר; לא מדובר בשנת מעבר, כפי שהיא מכונה בחו"ל, אלא בשנה שצריכה להוות בסיס קיומי לשאר חיינו. הזמן עוצר משיטפו הרגיל למשך זמן מסוים ואנחנו שוקעים עמוק אל תוך תורת ה', מעמיקים את אחיזתנו בה ובו וצוברים כחות להמשך חיינו.
 
 
 
 
                                                                                                                                                                                                  
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב משה ליכטנשטיין
 
עורכת: הודיה אורון, תש"פ
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
                                                                
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 
 
 
 
*     השיחה נאמרה בשבת 'במדבר' תשע"ז, וסוכמה ע"י  דניאל הרמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב..