המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו | 1

בעל חוב רשאי למכור לאדם אחר את שטר החוב שלו, וכך לאפשר לו לגבות את החוב מהחייב במקומו. בעניין זה חידש שמואל סייג משמעותי ביותר: "אמר שמואל: המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו - מחול" (כתובות פו ע"א). המוכר יכול למחול על החוב, וכך להפקיע מהקונה את היכולת לגבות את החוב מהחייב, למרות שקנה אותה בכסף מלא. מטבע הדברים, הראשונים התקשו מאוד בהבנת הלכה זו: כיצד יכול המוכר למחול על החוב לאחר שמכר אותו? בתשובה הציעו הראשונים הסברים שונים.

הרי"ף, הרמב"ם והתוספות טענו שמדין תורה - בעל החוב כלל אינו יכול למכור את חובו למישהו אחר. השטר אינו זהה לחוב, אלא רק מהווה ראיה לקיומו של החוב, ודיני הקניין כלל אינם חלים על זכויות וחובות מופשטים. וכך כתב הרמב"ם: "קנין השטרות בדרך הזאת - מדברי סופרים, אבל מן התורה - אין הראיות נקנות, אלא גוף הדבר בלבד קנוי. לפיכך, המוכר שטר חוב לחבירו - עדיין יכול למחול" (הל' מכירה פ"ו הי"ב). כמובן, על מנת לקבל הסבר זה עלינו להניח שגם לאחר שחז"ל תיקנו שניתן למכור שטרות - הם בסך הכל איפשרו לקונה לגבות את החוב מהחייב, אך הבעלות על החוב נשארה ברשותו של המוכר. ממילא, הוא יכול למחול על החוב והקונה אינו יכול לעשות דבר.

רבנו תם הציע שיטה שונה בהקשר זה. לדבריו, מכירת שטרות תקפה מדברי תורה, אלא שהיא אינה מעבירה את החוב בצורה מוחלטת. כל חוב מורכב משני שעבודים: שעבוד הגוף - חובתו האישית של הלווה לפרוע את חובו; ושעבוד נכסים - יכולתו של המלווה לגבות את החוב מנכסי הלווה, מדין "נכסיה דאיניש אינון ערבין ביה" (נכסיו של אדם ערבים על חובותיו). מדאורייתא ניתן למכור את שעבוד הנכסים, ככל זכות חפצית אחרת, אך אי אפשר למכור את שעבוד הגוף, שהוא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה. כאשר המלווה מוחל על חובו - פוקע שעבוד הגוף, וממילא פוקע גם שעבוד הנכסים, שמותנה בקיומו של שעבוד הגוף, בדומה לחיובו של ערב.