המולך

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

סנהדרין דף סד – המולך

הגמרא אומרת (סד ע"א) כי המשניות שלפנינו, המבחינות בין מולך לעבודה זרה, הן כדעת הסוברים שהמולך אינו עבודה זרה; אבל אין היא מסבירה כיצד הם מבינים את האיסור. בראשונים מצאנו כמה כיוונים בביאור העניין:

א. מרש"י (ד"ה שלא למולך) עולה שהדבר אסור משום "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא י"ח, ג), אלא שעל חוק זה הקפידה התורה וחייבה סקילה.

ב. הר"ן מבאר כי הסוברים שמולך אינו עבודה זרה מבינים שזהו מעשה כישוף.

ג. המאירי על אתר כותב שההעברה באש למולך היא טקס של כריתת ברית וקבלת דת:

"ענין מולך הוא שהיה האב לוקח את בנו ומוסרו לכהנים, והם עובדי האש, וכשקבלוהו הכמרים להיות בכת שלהם מדליקים אש גדולה... ומעבירו ברגליו על המדורה מצד לצד לשם יסוד האש, וכשיוצא מן המדורה לוקחים אותו הכומרים ומלבישים אותו בבגדיהם והוא נעשה כומר עמהם או מבני אותה אמונה... ומעשה זה אינו עיקרי בעבודה זרה, שאין זה אלא חק אותם הגוים לכניסה בברית אמונתם".

הגמרא אומרת שהמחלוקת אם מולך הוא עבודה זרה היא היא מחלוקת תנא קמא ורבי אלעזר ברבי שמעון בברייתא אם המעביר לשאר עבודה זרה חייב. כיצד? הדבר תלוי במחלוקת הראשונים שראינו. רש"י והר"ן ביארו, שמאן דאמר מולך לאו עבודה זרה הוא שיפסוק כי המעביר לשאר עבודה זרה פטור, שהרי אם העביר בפני עבודה זרה, שוב אין זה חוק הגויים או כישוף. מן המאירי יוצא הפוך: מאן דאמר מולך לאו עבודה זרה, כוונתו שההעברה גופה אינה עבודה זרה, כי אם טקס של כניסה לעבודה זרה, לכן מסתבר שחייבים על העברה בפני כל עבודה זרה; אבל הסובר שמולך הוא עבודה זרה, מסתבר שיפטור על העברה לשאר עבודה זרה, שהרי לגבי שאר עבודה זרה זוהי עבודה שלא כדרכה.

נפקא-מינה אחרת למחלוקת הראשונים עשויה להיות מחלוקת התנאים אם חייבים על מולך עראי. לפי רש"י והר"ן, אין כל סיבה לפטור במולך עראי, כל עוד מדובר בחוקות הגויים או בכישוף. אבל לשיטת המאירי יש מקום לומר שהחיוב הוא דווקא על כניסה לברית וקבלת דת של אלהות קבועה, אך לא על ברית עם ישות עראית ובלתי-חשובה.

הרב ברוך וינטרוב