שבת | דף עו | המוציא תבן לגמל

המשנה (עו עמוד א) מנתה שיעורים של חומרים שונים המחייבים במלאכת הוצאה, על פי שימושיהם המקובלים של חומרים אלו:

"המוציא תבן כמלא פי פרה, עצה כמלא פי גמל, עמיר כמלא פי טלה, עשבים כמלא פי גדי, עלי שום ועלי בצלים; לחים - כגרוגרת, יבשים - כמלא פי גדי".

השימוש המקובל לתבן הוא כמאכל פרות, וממילא כאשר מוציאים כמלא פי פרה תבן נעשית מלאכת הוצאה, וכן הלאה. בהמשך לדברי המשנה דנה הגמרא (עו עמוד א) במקרה שבו אדם הוציא כמלא פי פרה תבן בכדי להאכיל גמל (שפיו גדול משל הפרה):

"כי אתא רב דימי אמר: המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל, רבי יוחנן אמר: חייב, רבי שמעון בן לקיש אמר: פטור. באורתא אמר רבי יוחנן הכי, לצפרא הדר ביה.
אמר רב יוסף: שפיר עבד דהדר, דהא לא חזי לגמל.
אמר ליה אביי: אדרבה, כדמעיקרא מסתברא, דהא חזי לפרה!"

אביי סבור שתבן כמלוא פי פרה מחייב את המוציא משום שהוא ראוי לפרה, אף שהמוציא התכוון להוציאו לצורך גמל. לעומתו, רב יוסף סבור שהמוציא פטור משום ששיעור זה אינו ראוי לגמל.

לכאורה נראה שמחלוקתם היא בשאלה האם שיעורי מלאכת הוצאה הם שיעורים קבועים או שהם מוגדרים לפי דעת האדם המוציא: לדעת אביי השיעורים קבועים (ולכן לא אכפת לן שהתכוון לצורך גמל) ואילו לדעת רב יוסף השיעורים משתנים לפי דעת המוציא.

אמנם, נראה שאין זה מסתבר להעמיד את מחלוקתם בשאלה זו. זאת משום ששאלת היחס שבין השיעורים האובייקטיביים לדעת המוציא נידונה במחלוקת התנאים המובאת בגמרא לעיל (עה עמוד ב) ולקמן (עו עמוד ב) בעניין "הצנעה", ולא סביר שרב יוסף ואביי יחלקו באותה שאלה.

ממילא, נראה שמוקד המחלוקת איננו בדעת המוציא הספציפי ובשאלת החשיבות שיש בעיניו לכמות התבן שהוציא, אלא בשאלת ההגדרה של מלאכת ההוצאה: לפי מעשה ההוצאה הטכני או לפי מטרות המוציא. לדעת אביי, מעשה ההוצאה הטכני הוא שמגדיר את המלאכה. ממילא, כאשר אדם מוציא תבן שמשמש לרוב לאכילת פרה הוא מוגדר כמי שמוציא מאכל פרות ושיעורו נקבע לפי פי הפרה. מאידך, לדעת רב יוסף מטרת ההוצאה מגדירה את המלאכה וממילא נחשב כמי שמוציא מאכל גמלים ששיעורו נקבע לפי גודל פי הגמל.

רבי יוסף ענגיל, בספר אתוון דאורייתא (כלל כה), טוען שמחלוקת זו בין רב יוסף לחביריו מופיעה גם בגמרא במועד קטן (ב עמוד ב):

"אתמר, המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי מתרינן ביה?
רבה אמר: משום חורש.
רב יוסף אמר: משום זורע.
אמר רבה: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של חורש - לרפויי ארעא, האי נמי מרפויי ארעא.
אמר רב יוסף: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של זורע - לצמוחי פירא, הכא נמי מצמח פירא".

לדעת רב יוסף המלאכה נבחנת לפי מטרותיו של האדם. ומכיוון שמטרת המנכש להצמיח פירות הוא נידון כזורע. אך לדעת רבה המלאכה נבחנת לפי הפעולה הטכנית שמתרחשת בה, וממילא יש לדמות את מנכש העשבים לחורש שהרי שניהם מרפים את הקרקע.