שמות המזבח החיצון | 8 | מזבח אבנים | 3

פתיחה

 

בשיעורים הקודמים, התייחסנו לדברי התורה בפרשת יתרו לאחר עשרת הדברות: "ואם מזבח אבנים תעשה לי". עסקנו בשאלה מדוע התורה מנסחת ציווי זה בלשון תנאי, וכן בשאלה האם מזבח האבנים מכוון למזבח מסויים או לציווי כללי.

ראינו כי בפועל המזבחות של המשכן לתחנותיו בארץ ישראל: שילה, נב וגבעון, וכן המזבח בבית הראשון של שלמה בהר המוריה, היו מזבחות אבנים. בנוסף, ראינו כי מזבחות אבן מוזכרים בתנ"ך במקומות שונים בהקשרים שונים, פרטיים וציבוריים, ולהם צורות שונות - סלע או אבן גדולה כמזבח או מספר אבנים^[1].

בשיעור זה, אנו חוזרים לציווי התורה הקובע :

"ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה"            (שמות כ', כא).

איסור זה של התורה אוסר בניית האבנים גזית, ומנמק את האיסור בגלל הנפת החרב על כל אבן ואבן (הבנת האבן עזרא).

מהו בדיוק כולל איסור זה? מדוע הברזל פוסל את אבני המזבח? בשיעור זה נרצה לעסוק בשאלות אלו ובהשלכות נוספות.

ציווי התורה והביצוע בהר עיבל ובבנין הבית

אופן הביצוע המפורש של ציווי זה, הינו ציווי התורה על בניין המזבח בהר עיבל:

"ובנית שם מזבח לה' אלוקיך מזבח אבנים. לא תניף עליהם ברזל. אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלוקיך..."          (דברים כ"ז, ה).

בעוד בספר שמות התורה דיברה על האבנים שלא תהיינה גזית והזכירה חרב, הציווי בדברים מדבר על איסור הנפת ברזל ועל הציווי לבנות אבנים שלמות.

ביצוע הציווי הנ"ל בספר יהושע, לא חוזר באופן מדויק על ניסוח הציווי בספר דברים:

"כאשר ציוה משה עבד ה' את בני ישראל ככתוב בתורת משה מזבח אבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל"^[2].

כאשר בא שלמה לבנות את הבית הראשון, אומר הנביא:

"והבית בהבנתו אבן שלמה מסע נבנה, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו"        (מלכים א ו', ז).

בפשט הדברים, שלמה מרחיב את האיסור לכלל המקדש, והכתוב מציין כי לא נשמע קולו של אף כלי ברזל בשטח אתר בניית הבית. אחת ההבנות האפשריות להרחבה זו קשורה בתפיסת קדושת המקום. בימי שלמה, נתחדשה לראשונה בחירת מקום על ידי הקב"ה, ולכן שלמה בוחר לא להשתמש בברזל בכל שטחו של הר המוריה, מפאת קדושת המקום שנתחדשה לראשונה בימיו.

המשנה במידות מתארת את בנין הבית השני ואומרת:

"אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם וחופרין למטה מהבתולה ומביאים משם אבנים שלמות שלא הונף עליהם ברזל שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה לכל דבר. נפגמה אחת מהן היא פסולה וכולן כשרות ומלבנים אותן פעמים בשנה... לא היו סדין אותן בכפיס של ברזל שמא יגע ויפסול שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם אינו בדין שיונף המקצר על המאריך"                                           (פ"ג, משנה ד).

שוב עולה כי איסור השימוש בברזל, הינו נושא יסודי בבניין המזבח והמקדש, הן במשכן הן במקדש ראשון והן בימי בית שני.

הגדרת האיסור

המכילתא על אתר אומרת:

"אין גזית אלא גזוזות שהונף עליהן ברזל".

מפשטות המכילתא נראה כי האיסור הוא רק בגזית שהונף עליהן ברזל, כלומר שנגזזו על ידי ברזל.

הרמב"ן בפירושו לתורה מאמץ כיוון זה המדגיש כי עיקר האיסור הינו הנפת הברזל, ולפירושו מגמת האיסור הינה להרחיק את הברזל מן המזבח. לאחר שהוא מצטט הסברים אחרים הוא אומר:

"ואני אומר כי טעם המצוה, בעבור היות הברזל חרב והוא המחריב העולם, ולכן נקרא כך. והנה עשו אשר שנאו השם (מלאכי א ג) הוא היורש החרב, שאמר לו ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ), והחרב הוא כחו בשמים ובארץ, כי במאדים ובמזלות הדם החרב יצליח, ובהם תראה גבורתו, ולכן לא יובא בית ה'.

וזהו הטעם שהזכירו הכתוב בפירוש אשר לא תבנה אתהן גזית, כי בהניפך עליהם שום ברזל לעשותם כן הנפת עליה חרבך המרצח ומרבה חללים וחללת אותה.

ומפני זה לא היה במשכן ברזל, כי גם יתידותיו שהיו טובות יותר מברזל, עשה נחשת. וכן בבית עולמים לא נעשה בו כלי ברזל מלבד הסכינים, כי השחיטה אינה עבודה. והכתוב לא אסר לבנות גזית רק בהניף עליהן ברזל, כי פירש כאשר חרבך הנפת עליה, ומפורש בזה לא תניף עליהן ברזל (דברים כ"ז, ה), ואם בא לסתת אותן בכלי כסף או בשמיר שהזכירו רבותינו (סוטה מח:) הרי זה מותר, אע''פ שאינן שלמות. וזה ישבר טעמו של ר''א. גם טעם הרב בעבור זה איננו נכון".

 

כיצד פוסל הברזל?

האם הברזל פוסל דוקא בגזיזה או אף המגע בלבד? הרמב"ם מתייחס לאיסור בהלכות בית הבחירה ואומר כך:

"כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הציפורן כסכין של שחיטה הרי זו פסולה לכבש ולמזבח שנאמר אבנים שלמות תבנה את מזבח ה'. ומהיכן היו מביאין אבני מזבח מן בתולת הקרקע, חופרין עד שמגיעין למקום הניכר שאינו מקום עבודה ובניין ומוציאין ממנו האבנים או מן הים הגדול ובונין מהם.

אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו פסולין ואין להן פדיון אלא נגנזים. כל אבן שנגע בה הברזל אעפ"י שלא נפגמה, פסולה לבנין המזבח ובנין הכבש, שנאמר כי חרבך הנפת עליה ותחללה. והבונה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש לוקה שנאמר לא תבנה אתהן גזית. והבונה אבן פגום עובר בעשה" (פ"א, יד-טו).

הרמב"ם מרחיב את האיסור, ואוסר כל מגע עם ברזל. ישנה כאן הרחקה מוחלטת, כדי למנוע כל קשר עם ברזל במזבח.

השלכות הלכתיות נוספות

השלכה מקורית ומענינת ביותר לקביעת התורה "כי חרבך הנפת עליה ותחללה", מובאת בדברי החזקוני בנוגע למליקת ראשו של העוף בעולת העוף:

"בעצמו של כהן לפי שהוא בראשו של מזבח אבל לא בסכין כדכתיב 'כי חרבך הנפת עליה ותחללה'"

                                           (ויקרא א, ט"ו ד"ה ומלק).

לכאורה, יש מקום לשאול והרי שחיטת כל הקרבנות נעשית בדרך כלל בטבעות הנמצאות מצפון למזבח ובקרבתו, ושם משתמשים בסכין לשחיטה עצמה! במה שונה מליקת העוף משחיטת בעלי החיים בשאר הקרבנות?

התשובה לכך טמונה בדברי הגמרא בזבחים האומרת:

"ומלק והקטיר - מה הקטרה בראש המזבח, אף מליקה בראש המזבח" (סה.).

כלומר, ייחודיות מליקת העוף הינה שהיא נעשית בראש המזבח עצמו. מכיון שכך, אומר החזקוני כי בראשו של המזבח אין להשתמש בסכין "כי חרבך הנפת עליה ותחללה". אמנם הכהן לא היה נוגע בסכין בגופו של מזבח, אבל עצם הקרבה לראשו של המזבח נחשבת לענין זה כנגיעה בגוף המזבח. על כן, אין להשתמש בסכין במליקת העוף, והיא צריכה להיעשות על ידי הכהן בעצמו.

השלכה מעניינת נוספת בעניין זה עולה בדברי הרוקח (סי' של"ב). הרוקח דן בדברי המכילתא המביאה את דברי רבי שמעון בן אלעזר האומר כי המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם והברזל לקצר, לפיכך אינו רשאי להניף המקצר על המאריך. הרוקח מסיק כי מכאן שיש לכסות הסכין אשר על השולחן בשעת ברכת המזון, משום דשולחן כמזבח (חגיגה כז.).

בעל התורה תמימה (אות קל"ב) בפירושו על המכילתא מביא את דברי המג"א (סוף סימן ק"פ) הכותב דבשבת אין צריך לכסות משום שאין בנין בית המקדש בשבת. והעיר בס' רה"ז דאם כן גם בלילה אין צריך, שאין בניין בית המקדש בלילה. ויש להעיר עוד לפי זה למה דווקא בשעת ברכת המזון. אבל זה צריך עיון בגוף הדמיון משולחן למזבח לעניין זה דאם כן לא יעלו על השולחן גם שאור ודבש כמו על המזבח!

אלא ודאי עניין השינוי הוא רק לרמז בעלמא. דכמו בזמן המקדש היה המזבח מכפר על ידי שהקרבן הוא עניין הודאה לה' ומצינו במזבח לשון אכילה כמו "ותאכל על המזבח" (פרשת שמיני), וזה משום דעל ביטול הדבר ממציאותו יונח לשון אכילה מפני שגוף המאכל הולך לכליון, כך כשהצדיקים אוכלים לשם ה' לחזק כוחותם לעבודתו יתברך ומודים לה' באכילתן הם גם כן מתכפרים אבל לא שייך לצרף פרטי דיני המזבח לשולחן האכילה ודו"ק.

המזבח כשולחן

הדמיון בין השולחן למזבח, נובע מהעובדה כי המזבח אוכל את הקרבנות המועלים עליו, בדומה לאכילת האדם על שולחנו. האכילה קשורה גם לעניין הכפרה על ידי כילוי הקרבנות, המקביל לכילוי האוכל הנאכל על ידי האדם.

נקודה זו מופיעה גם בדברי הנביאים. כך, הנביא יחזקאל בתארו את המקדש העתידי אומר:

"המזבח עץ שלוש אמות גבוה וארכו שתים אמות ומקצועותיו לו וארכו וקירותיו עץ וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'"          (מ"א, כב).

וכן בהמשך:

"המה יבואו אל מקדשי והמה יקרבו אל שולחני לשרתני ושמרו את משמרתי"   (מ"ד, טז).

וכך הנביא מלאכי:

"מגישים אל מזבחי לחם מגואל, ואמרתם במה גאלנוך? באמרכם שולחן ה' נבזה הוא"    (א', ז).

ובעקבות כך אומרת הגמרא:

"...שנאמר: 'המזבח עץ שלש אמות גבוה ארכו שתים אמות ומקצעות לו וארכו וקירותיו עץ. וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה''. פתח במזבח וסיים בשולחן! ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו: בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו"              (מנחות צז.).

גזית

פירוש המלה

המכילתא על אתר אומרת

"לא תבנה אתהן גזית, אין גזית אלא גזוזות שהונף עליהן ברזל".

לפי הבנה זאת, שורש המילה הוא גזה, אח לשורש גזז, שעניינם כריתה, גזירה, וכך מבאר האבן עזרא בפירושו הארוך:

"וגזית מגזרת 'על גוזזי צאנו' (בראשית ל"ח, יב), 'כי גז חיש' (תהילים צ, י) וכן 'נגוזו ועבר' (נחום א, יב), והטעם כמו כריתה. רק אבנים שלמות כמו שהן נבראות".

הופעת המלה בתנ"ך

ברוב הופעותיה, המלה מתארת בנייה מפוארת שהיא בניית גזית. תחילה בהקשר לבניין בית ה':

"ויצו המלך ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית - אבני גזית"          (מלכים א ה', לא).

(ברור כאן שמדובר על הבית ולא על המזבח שרק בו נאסרה בניית גזית ולא במבנה הבית עצמו).

"ויאמר דוד לכנוס את הגרים אשר בארץ ישראל ויעמד חוצבים לחצוב אבני גזית לבנות בית האלוקים"

                                              (דברי הימים א כ"ב, ד).

בית המלך:

"כל אלה אבנים יקרות כמידות גזית מגוררות במגרה מבית ומחוץ וממסד עד הטפחות ומחוץ עד החצר הגדולה"         (מלכים א ז', ט-יא).

במקדש יחזקאל:

"וארבעה שולחנות לעולה אבני גזית..."    (יחזקאל מ', מב).

הנביא עמוס מתאר בניה מפוארת:

"בתי גזית בניתם ולא תשבו בם"                   (ה', יא).

הנביא ישעיהו משווה בניית גזית לבניית לבנים:

"לבנים נפלו וגזית נבנה, שקמים גודעו וארזים נחליף"

                                                                                  (ט', ט).

ובמגילת איכה:

 "גדר דרכי בגזית נתיבותי עיווה"                     (ג', ט).

על פי הפסוקים בעניין בית המלך מסבירים המפרשים כי לאבני הגזית הייתה מידה מקובלת ועל כן הכתוב מזכיר "כמידות גזית". בכל אופן, מתוך השימוש במלה גזית מתברר כי מדובר על אבנים מסותתות וחתוכות כראוי, המשמשות במבנים חשובים של הממלכה בבית ה' ובבית המלך וכן בבתים פרטיים של אנשים אמידים. ברור לפי הפסוקים כי בניית גיזת מפוארת יותר מבניית לבנים.

אבנים שלמות

אבנים שלמות מוזכרות ביחס למזבח בהר עיבל, הן בציווי של התורה והן בביצוע ביהושע, וכך לשון הפסוק בציווי:

"ובנית שם מזבח לה' אלוקיך מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל. אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלוקיך והעלית עליו עולות לה' אלוקיך"                                            (דברים כ"ז, ה).

ובביצוע:

"אז יבנה יהושע מזבח לה' אלוקי ישראל בהר עיבל כאשר ציוה משה עבד ה' את בני ישראל ככתוב בספר תורת משה מזבח אבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל ועלו עליו עולות לה' ויזבחו שלמים"           (יהושע ח, ל-לא).

הביטוי 'אבן שלמה' מוזכר בתורה בהקשרים הבאים:

"אבן שלמה וצדק יהיה לך"                   (דברים כ"ה, טו).

ובמשלי נאמר:

"מאזני מרמה תועבת ה', ואבן שלמה רצונו"      (י"א, א).

במקביל היא מזכירה בעניין בית ה' על ידי שלמה:

"והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו"       (מלכים א ו', ז).

גם כאן האבן השלמה מתקשרת לבניית הבית, ולאי שמיעת כלי ברזל.

לגבי זיקת אבן שלמה לעניין הצדק מבאר על אתר האבן עזרא:

"שלמה - שלא יהיה מקום חסר ואיפת צדק להיות כמידת השוק. למען יאריכו ימיך כי זה ידוע כי כל מלכות צדק תעמוד כי הצדק כבניין והעיוות כהריסות, ברגע יפול הקיר".

האבן עזרא מצביע כאן על הקבלה יפה בין הצדק לבניין. כשהבניין בנוי אבנים שלמות שלא יהיה בהם שום חוסר - בניין זה יתקיים, ועל כן הברכה בשמירת מצוות זאת היא למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך.

גם הנצי"ב מבאר פסוק זה וכך דבריו ד"ה אבן שלמה וצדק:

"שמלבד שתהא שלמה למכור ולקנות (וזה לכאורה תואם את הלאו בדברים כה, יג "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה") תהא גם צדק (כלומר, המשקל שלה יהיה במדוייק ככתוב עליה), ובזה שתהא מצודקת בא שכר בצדה".

האברבנאל מצטט את ה'אבן כספי' הנותן נימוק שונה לעניין האבנים השלמות:

"והוא שרצה הקדוש ברוך הוא שיהיה המזבח מאבנים שלמות שהם בתמונתם הטבעית ולא יתנו בהן צורה מלאכותיים כי הטבע נכבד מהמלאכה ולכן הונח על זה לשון פסול כי כשנבדל מהנוצר הטבעי דבר משלמות נקרא פסול ולכן אמר בלוחות האחרונות ויפסול שני לוחות אבנים לפי שפסל אותם משה במלאכה והיו בזה הפך הראשונות שהיו בתמונתם הטבעית. ולכן צוה שאם נעשה מזבח אבנים שנניחם בתמונות שנתן בהם הטבע החכם כי כל הדברים הטבעיים הם לחכמה ידועה בהכרח אצל השם".

בשונה מן המפרשים הקושרים את עניין שלמות האבן לעניין הצדק, האבן כספי מדגיש כי אבן שלמה, פירושו אבן במצבה הטבעי בלא נגיעת יד אדם כשהכוונה היא שהדבר הטבעי נכבד מן העניין המלאכותי.

המזבח צריך לבטא במקוריותו את העולם הטבעי האלוקי, ובניינו על ידי האדם בא לחבר את העשייה האנושית לעבר האלוקי, ועל כן השימוש בבניין אבני המזבח הינו על פי הבנה זאת באבנים טבעיות ושלמות המציינות את האבן כך מתחילת הבריאה בלא כל נגיעת יד אדם.

הבנה זאת תואמת את דברי האבן עזרא שציטטנו:

 "אבנים שלמות כמו שהן נבראות".

ההנחה הינה כי דבר שהוא כבריאתו הוא שלם ובאבנים שלמות כבריאתן יש לבנות את המזבח. ביחס לבניין שלמה לגבי משמעות הפסוק "והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה", נחלקו רבי יהודה ונחמיה בגמרא בסוטה מח: האם הובקעו אבני המקדש באמצעות השמיר. המשנה באבות ה, ו מונה את השמיר בין עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. מאידך גיסא המשנה בסוטה ט, יב אומרת כי "משחרב בית המקדש בטל השמיר.

הגמרא בסוטה מגדירה את השמיר כך:

"תנו רבנן שמיר זה ברייתו כשעורה ומששת ימי בראשית נברא ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו... אין כותבין אותן בדיו משום שנאמר פיתוחי חותם ואין מסרטין עליהן באיזמל משום שנאמר במילואותם אלא כותב עליהם בדיו ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן כתאנה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסרה כלום ובבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסרה כלום" (מח:).

הגמרא כאמור מביאה מחלוקת בין רבי נחמיה לרבי יהודה:

"תנו רבנן שמיר שבו בנה שלמה את בית המקדש שנאמר "והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה" הדברים ככתבן דברי רבי יהודה, אמר לו רבי נחמיה וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר כל אלה אבנים יקרות מגוררות במגרה. אם כן מה ת"ל לא נשמע בבית בהבנותו, שהיה מתקין מבחוץ ומכניס מבפנים. אמר רבי נראין דברי רבי יהודה באבני מקדש ודברי ר' נחמיה באבני ביתו.

לפי גמרא זאת, השמיר, הינה בריה שאיפשרה את בניין הבית על ידי שלמה בלא חציבת אבני גזית, וכך התקיים באופן פלאי ציווי התורה שלא לבנות את מזבח האבנים באבני גזית.

בשיעור זה,התחלנו להתבונן באיסור הנפת חרב על המזבח. בשיעור הבא, נמשיך בעיוננו במשמעויות הרוחניות של איסור זה.