המחכים את רבו

מאת אבישי מגנצא

המידה 'המחכים את רבו' מעוררת אצלנו קונוטציה למאמר מפורסם של רבי חנינא במסכת תענית:

דאמר רבי חנינא: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן.

(ז.).

שתי האמירות הללו עוסקות במצב שנראה לנו על פניו לא טבעי: דווקא הרב, שהוא בעל ידיעות ומיומנויות הגבוהות בכמה דרגות מאלו של תלמידו, זוכה להיות מופרה ומועשר על ידי תלמידו. אולם, כך היא דרכם של החכמים האמיתיים; הם תמיד ערניים, וסקרנים ללמוד ולקבל ממקומות לא צפויים. יחד עם זאת, אם נתבונן בשתי אמירות אלו של חז''ל, נשים לב שישנו הבדל מהותי בין שתיהן: בזמן שרבי חנינא מתמקד בנקודת מבטו של הרב ומכניס למודעותנו את העובדה שהרב מקבל לא פחות ממה שהוא נותן, המשנה באבות מתמקדת דווקא במקום של התלמיד ומחוייבותו להחכים את רבו. את אמירתו של רבי חנינא ניתן לעכל די בקלות, כפי שהסברנו לעיל; חכמה אמיתית נקנית על ידי הקשבה מתמדת לסביבה, כאשר ברור שהתלמידים הם חלק משמעותי ביותר מאותה סביבה. לעומת זאת, האמירה המובאת במשנה שלנו פחות ברורה: כיצד ייתכן שהתפתחותו של התלמיד תלוייה במידה שהוא דואג לחכמתו של רבו?

ניתן, לדעתי, להעלות שני כיוונים בעניין זה, האחד פשטני יותר ואולי אפילו טכני במידת מה; השני, לעומת זאת, נוגע כבר בעניינים של מהות.

האפשרות הראשונה היא שהעובדה שהתלמיד קשוב עד כדי כך שהוא מצליח להעלות קושיות רציניות כלפי רבו, יוצרת מצב בו התלמיד נמצא בריכוז מלא ובמחשבה מתמדת, והרב צריך להשאר מחודד וממוקד. הקומבינציה הנוצרת משני גורמים אלו היא מתכון מצויין לכך שכל אחד מהצדדים - הרב והתלמיד - יוציאו מעצמו את מלוא הפוטנציאל הגלום בו. הוצאה זו של היכולת אל הפועל היא בוודאי חלק נכבד מקניין התורה.

אולם, אם ננסה להעמיק יותר, אני חושב שנגלה אפשרות נוספת, ואף נבחין כיצד חכמינו הבינו ברגישות ובעומק אדיר את נפש האדם. לעיתים קורה שאדם נתקל בלא תכנון מוקדם באישיות דגולה עד כדי כך שהמילים נעתקות מפיו, ולאחר המפגש האדם מצטער שלא שאל דבר מה או התייעץ עם אותו אדם בנושא בו הוא מומחה. התרשמות עמוקה זו היא מצד אחד טבעית וחשובה, ומן הצד השני משתקת ומקפיאה: פתאום האדם מקבל פרופורציות באשר למעמדו האמיתי בעולם. חכמינו הבינו היטב תהליך זה; הלא הם בעצמם נפגשו כל העת עם בני אדם מופלאים ביותר. למרות שיש צורך לשמר חוויה זו, בפרט כאשר מדובר על עמידה בפני גדולי התורה, ישנו כלל גדול בידינו: לא הביישן למד (אבות, פרק ב', משנה ה'). היכולת ללמוד היטב נובעת מצד אחד מן הכבוד העצום שהתלמיד רוחש כלפי רבו, אך מצד שני גם מן היכולת לנהל דיאלוג פתוח עם המורה. אך עדיין לא הגענו לשורש הדברים; ניתן, לדעתי, לראות כאן הדרכה עמוקה יותר מסתם עידודו של הביישן לשאול. חכמינו הבינו שכל אדם הוא יצירה חדשה מופלאה וייחודית בעלת נקודת מבט המיוחדת רק לה, כמוה לא היה וכמוה עוד לא יהיה. לכל אדם יש את הנקודה הפנימית שרק הוא מסוגל לגלות ולהאיר על ידה בעולם. התבטלות בפני אדם גדול טומנת בחובה את הסכנה כי האדם ישכח או לא יהיה מודע למיוחדות הפרטית שלו. כאשר חז''ל מדריכים אותנו שכדי לקנות תורה התלמיד צריך להחכים את הרב, הם בעצם קוראים לנו להתבונן בנקודה הפנימית המיוחדת רק לנו, ולהביא אותה לידי ביטוי במהלך הלימוד עם הרב. אם התלמיד ינהג כך, הרווח יהיה כפול: הוא, מצדו, יזכור ויהיה מודע שלמרות שהוא אינו בדרגת רבו עדיין הוא ישות עצמאית בעלת ערך קריטי לעולם בכלל ולעולם התורה בפרט; והרב, מצד שני, יזכה לקבל מהנקודה הפנימית שרק תלמידו יכול לחשוף.

הלוואי שנזכה כולנו להפנים את התובנה הזו ולספוג אותה לתוך לשד עצמותינו. אין קץ למועקות לתסכולים לסיבוכים ולדכאונות הנובעים מתוך כך שהאדם אינו מבין עד כמה הוא מיוחד ובעל משמעות בעולם. אכן, אין גם קץ לפריחה לזרימה ליצירה ולחדווה הפורצים מתוך מי שחיה בקרבו התחושה האמיתית שבתוכו ספון סוד מופלא שרק הוא מסוגל לגלות בעולם.