וארא | מכת ברד

א. השביעית שבעשר

 

א. השביעית שבעשר

בין המספרים שעד עשר ישנם שני מספרים שיש להם חשיבות יתֵרה, והם חוזרים במקרא במקומות רבים ובהקשרים שונים. מספרים אלו הם עשר ושבע. במסכת אבות הוקדש רובו של הפרק החמישי לסדרות של דברים שונים, הערוכות לפי סדר המספרים של הפרטים באותן סדרות, והמספרים הם עשר, שבע וארבע.

במשניות הראשונות נמנו סדרות של עשר, ואחדות מהן נוגעות למסופר בפרשות הראשונות של ספר שמות:

בעשרה מאמרות נברא העולם...

עשרה דורות מאדם עד נח... עשרה דורות מנח עד אברהם...

עשרה נסיונות נתנסה אברה אבינו עליו השלום ועמד בכולם...

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים.

עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשרה על הים.

עמוס חכם, בפירושו לספר שמות בסדרה 'דעת מקרא'[1] מעיר על כך:

השם 'עשר מכות' אינו נמצא בתורה ולא במקרא בכלל. היסוד לשם 'מכות' נמצא בדברי ה' אל משה במעמד הסנה (ג', כ): "וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם", אולם בשום מקום אין התורה מכנה את האסונות שבאו על מצרים בשם 'מכות', ואף אינה מציינת את מספרם של האסונות האלה... הביטוי 'עשר מכות' כפי ששגור בפינו מקורו בפרקי אבות...[2] ובהגדה של פסח: "אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם", ושם נמנות עשר המכות על הסדר. ואף על פי שלא דיבר הכתוב על מספר המכות, ברור הוא שכוונתו ללמדנו, שבתכנית ערוכה ומחושבת הביא ה' על המצרים עשר מכות, והמספר 'עשר' הוא מעיקרי התכנית הזאת. וכיוצא בזה מצאנו גם במקומות אחרים בתורה, שלא פירש הכתוב את המספר, ואף על פי שהמספר הוא עיקר גדול להבנת העניין. כגון: עשרה דורות מאדם ועד נח, ועשרה מנח ועד אברהם; שבעים אומות בני נח, ועוד.

הופעתו של המספר עשר אינה מבטלת את חשיבותו של המספר שבע אף באותה סדרה שיש בה עשרה רכיבים. והרי אף ש"בעשרה מאמרות נברא העולם", הוא נברא בשבעה ימים![3] אנו טוענים טענה זאת אף ביחס לעשר המכות.[4]

המכה השביעית בסדרת עשר המכות היא זו שבה מסתיימת פרשת וארא – מכת ברד. ונראה שלא בכדי כללו מחלקי פרשות השבוע את שבע המכות הראשונות בפרשה אחת, ואת השלוש האחרונות בפרשה אחרת: בכך רמזו לחשיבותה של המכה השביעית.[5]

ובכן, במה מיוחדת מכת ברד משש קודמותיה ומן השלוש הבאות לאחריה? את הסעיפים הבאים נקדיש להיבטים שונים שבהם ניכר ייחודה של מכת הברד ולמשמעותו של ייחוד זה.

ב. המבנה הספרותי

הדבר הבולט ביותר בסיפור התורה על מכת ברד הוא אורכו: זהו התיאור הארוך ביותר בין תיאורי עשר המכות – עשרים ושלושה פסוקים אורכו, כמעט כפליים מן האורך הממוצע![6]

סיפור מכת הברד הוא גם בעל מבנה ברור, האופייני לסיפורים רבים במקרא, מה שאינו ניתן להיאמר על תיאורן של רוב המכות.

אולם בטרם נעמוד על מבנה סיפור מכת ברד, עלינו להקדים מילים אחדות על 'המצב הספרותי' שבו אנו נתונים בתיאור עשר המכות.

האם תיאור עשר המכות הוא סיפור אחד הבנוי מעשר פסקאות, או שמא לפנינו עשרה סיפורים קצרים הקשורים זה בזה וממשיכים זה את זה ברצף? האפשרות האחרונה אינה נראית סבירה: תיאורה של מכה אחת בודדת אינו יכול לעמוד בפני עצמו בדרך כלל, ורק ההקשר שבו הוא נתון מאפשר להבין את האמור בו.[7] גם החזרה על מוטיבים קבועים לאורך תיאורי המכות רומזת לכך שלפנינו סיפור אחד.[8]

אולם אם סיפור אחד לפנינו, אנו חייבים להודות שאין הוא דומה לסיפורים 'הרגילים' במקרא, וקשה לגשת אליו בכלים הנקוטים בידינו ביחס לסיפור במקרא: הבחנה בין שתי מחציות והקבלה ביניהן.

אכן, נראה שסיפור המכות שייך לסוגה ספרותית מיוחדת, שבה משתנים כללי הניתוח הרגילים. הסיפורים השייכים לסוגה זאת מכילים סדרה ארוכה של חוליות סיפוריות הבנויות בתבנית קבועה, חוליות שיש בהן גם חזרה וגם התקדמות לקראת החוליה האחרונה המהווה את שיאה של אותה סדרה – שיאו של הסיפור. ראוי אפוא לכנות סיפור כזה 'סיפור סדרה'.

דוגמה לסיפור השייך לסוגה הנידונה היא סיפור הבריאה בפרק א' של ספר בראשית. סיפור זה מכיל סדרה של שבע פסקאות שיש בהן חזרה על תבנית יסודית דומה, אך במהלכן ישנה התקדמות שיטתית לקראת שיאו של הסיפור – לקראת היום השביעי – שבת.

המבנה של סיפורים מעין אלו אינו מבוסס על חצייה לשתי מחציות והקבלה ביניהן – מה שאינו מתאים כלל לאופיים של סיפורים אלו, אלא הוא מבוסס על גילוי זיקות פנימיות בין מספר חוליות בסיפור, היוצרות קבוצה בפני עצמה, בדרך שיוצרת חלוקה הרמונית של הסיפור השלם לכמה קבוצות.

סיפור הבריאה מבוסס על חלוקת ששת ימי המעשה לשלוש קבוצות: היום הראשון והיום הרביעי; היום השני והיום החמישי; היום השלישי והיום השישי.[9] וכמובן, שבת – שיאו של הסיפור, אין לה בן זוג, כפי שציינו חז"ל במדרשם.[10]

סיפור עשר המכות מחולק, כפי שנאמר בהגדה של פסח, גם כן לשלוש קבוצות: שלוש הראשונות; שלוש האמצעיות; ושלוש הבאות אחריהן. חלוקה זו מבוססת על ייחוד המאפיין כל קבוצה מן השלוש מחד, ועל השוני הקבוע בין המכה הראשונה בכל קבוצה לבין השנייה, ובין השתיים לשלישית, שוני החוזר בכל אחת מן הקבוצות. ושוב, המכה העשירית – שיאו של הסיפור, עומדת בפני עצמה, ואינה שייכת לאחת הקבוצות הללו.[11]

החוליה הסיפורית הבודדת ב'סיפור סדרה' מעין זה עשויה להיות קצרה מאוד, ולהכיל את המינימום המתחייב משייכותה לאותה סדרה (לדוגמה: תיאור היום השני בבריאה; מכת שחין בסיפור המכות), אך היא עשויה להיות ארוכה ומורכבת עד כדי כך שניתן לראות בה מעין סיפור שלם שיש לו מבנה ברור ומאפיינים סגנוניים.[12] כזה הוא תיאור מכת ברד: הוא אמנם אינו סיפור בפני עצמו אלא חוליה בסיפור עשר המכות, אך יש לו מן המאפיינים של סיפור מקראי שלם.

תיאור מכת הברד נחלק לשלושה חלקים:

פסוקים יג-כא (9 פסוקים)     –   ההכנות למכת ברד (ההתראה, תגובת המצרים)

פסוקים כב-כו (5 פסוקים)     –   תיאור המכה עצמה

פסוקים כז-לה (9 פסוקים)     –   תוצאות המכה (כניעת פרעה; נזקי הברד לצומח; תפילת משה והפסקת המכה; הכבדת לב פרעה)

תיאור המכה עצמה בפסוקים כב-כו מהווה אפוא 'ציר מרכזי' של החוליה הסיפורית, כאשר משני צדדיו ניצבות שתי מחציותיו – תשעה פסוקים כל אחת. מילה מנחה החורזת את שלושת חלקי החוליה הסיפורית היא 'ברד', החוזרת בתיאור המכה 14 פעמים, שהן 7X2. מילה מנחה נוספת המופיעה אף היא 14 פעמים לכל אורך היחידה היא שם ה'.

 

המחצית הראשונה מכילה ברובה את ההתראה לפרעה (פסוקים יג-יט). בסופה של המחצית הזאת (פסוקים כ-כא) מתוארות התגובות השונות של המצרים למשמע ההתראה: "הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה'... הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים" מתוך אמונה שההתראה תתממש, "וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה', וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה". ההתראה, שהיא הארוכה בכל ההתראות שיש בסיפור עשר המכות, נאמרת מפי ה' למשה, המצטווה למסור אותה לפרעה. אין הכתוב מציין את מסירתה לפרעה, אך הקורא משלים זאת מדעתו כאשר הוא קורא כיצד הגיבו המצרים על ההתראה: תגובתם מובנת רק על סמך ההנחה שמשה חזר על ההתראה באזני פרעה ובאזני עבדיו.[13]

המיוחד בהתראה זו הוא בפרדוכס שבה: מחד מודיע משה כי "בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ" (פסוק יד), ומאידך הוא מורה לפרעה "וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה, כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה – וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ" (פסוק יט).

תיאור המכה בציר המרכזי מצוי בזיקה ברורה להתראה, אף שיש בו פרטים חדשים שלא נאמרו בה. ההשוואה הבולטת ביותר היא בקביעת חומרתו של הברד המופיעה בהתראה (פסוק יח) ובתיאור המכה (פסוק כד):

יח                     בָּרָד    כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ        בְּמִצְרַיִם      לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָהּ וְעַד עָתָּה.            

כד           וַיְהִי בָרָד... כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי.

ההבחנה בין הלוקים בברד לבין אלו שאינם לוקים בו קיימת גם בציר המרכזי, אלא שבו הבחנה זו שונה היא:

כה           וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם...

כו            רַק בְּאֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד.

במחצית השנייה שני חלקים עיקריים: בחלקה הראשון – בקשת פרעה ממשה ואהרן שיפסיקו את המכה (פסוקים כז-כח) ותגובת ההסכמה המסויגת של משה (פסוקים כט-ל). בחלקה האחרון – תפילת משה להפסקת המכה והיענות ה' (פסוק לג) ותגובת פרעה להפסקת המכה – הכבדת לבו (פסוקים לג-לד).

בין שני החלקים הללו (שביניהם יש הקבלה כיאסטית) מופיעה הבחנה נוספת (שלישית) בין מה שלקה בברד – הפשתה והשעורה, לבין מה שלא לקה – החיטה והכוסמת (פסוקים לא-לב).

 

בין המחצית הראשונה לבין השנייה ישנה הקבלה בולטת:

מטרת מכת ברד   (יד)      בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ

מטרת הפסקתה   (כט)    לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ.

ג. "כָּל מַגֵּפֹתַי"

התבוננות באופייה של מכת ברד כפי שהוא מתואר בכתוב, והשוואתה של מכה זו למכות האחרות, יבהיר יותר את ייחודה.

כבר בראשיתה של ההתראה מופיעה הגדרה ייחודית של מכת ברד, עוד בטרם נזכרה מהותה:

                יד            כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ

מהי כוונת הכתוב כשהוא מגדיר את מכת ברד במילים "כָּל מַגֵּפֹתַי"?

בין מפרשינו הראשונים קיימות שתי תפיסות פרשניות להסבר הדבר: תפיסתו של רשב"ם היא שמכת ברד עצמה היא בעלת אופי רבגוני, ועל כן היא איננה 'מגפה' אחת אלא 'מגפות' רבות ("כָּל מַגֵּפֹתַי" פירושו לפי זאת "הרבה ממגפותי", כפי שתרגם רס"ג[14]). וכך אומר רשב"ם:

"מגפותי" – מיני חבלות והכאות: אש וברד ואבני אלגביש וגופרית ושלג וקיטור.[15]

אף ראב"ע בביאורו הארוך פירש בדרך דומה, אלא שהוא נאמן יותר לתיאור המכה בספר שמות, ואינו כולל בה דברים שהוזכרו במקומות אחרים במקרא:

הזכיר "מגפותי" בעבור הקולות והברד והמטר והאש שהתחברו.

רש"י, לעומת הפרשנים הללו, רואה את המילים "כָּל מַגֵּפֹתַי" כמתייחסות לכלל המכות, ועל כן הוא מסיק (כנראה ללא מקור מפורש במדרשי חז"ל[16]):

"את כל מגפתי" – למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות.

והמְעיין בדבריו תמה: 'מכת בכורות' – מי הזכיר את שמה כאן?

הרבה קולמוסין נשתברו בביאור דברי רש"י הקשים הללו, החל בימי בעלי התוספות שדנו בדבר זה בפירושיהם, ועד לימינו. ד"ר מאיר רפלד ב'דף שבועי' לפרשת וארא,[17] ברשימה שכותרתה "משהו ברש"י 'קשה'", סיכם את הדעות השונות,[18] ואף סקר את המצב בכמה מכתבי היד החשובים של פירוש רש"י,[19] ולא הגיע למסקנה חד משמעית.

מעיניו הבוחנות של רפלד נעלמו דברי מדרש הגדול לפסוקנו[20]:

   ... מה תלמוד לומר "את כל"? מלמד ששקולה מכת ברד כנגד עשר מכות.

מקורו של ר' דוד העדני, מחברו של מדרש הגדול בן המאה הי"ג, הוא כנראה בפירוש רש"י, שכן לא מצינו לדברים אלו מקור במדרשי חז"ל. ואם כן, אחת מן השתיים: או שלפניו עמדה גרסה בכתב היד של פירוש רש"י שבו השתמש 'מכת ברד', או שהוא תיקן מסברתו את מה שנראה בעיניו כשיבוש מוכח. בין כך ובין כך, בדרכו של בעל מדרש הגדול עלינו ללכת, ולגרוס בדברי רש"י "מכאן שמכת ברד שקולה כנגד כל המכות".[21]

ובכן, מדוע שקולה מכת ברד כנגד כל המכות עד שהכתוב מכנה אותה "כָּל מַגֵּפֹתַי"?

חמורה מכת הברד משאר המכות, ועל כן 'שקולה כנגדן', משתי בחינות: מבחינת תוצאותיה – הפגיעה שפגעה בנפגעים השונים, ומבחינת הופעתה ואופייה המיוחדים, שאף אם אין הם מגדילים את פגיעתה הממשית, הם מעצימים את השפעתה הפסיכולוגית. את שני הסעיפים הבאים נקדיש לשתי הבחינות הללו של מכת ברד.

ד. הנפגעים במכת ברד

ניתן לחלק את עשר המכות בדרכים שונות. הבה נבחין בין המכות המהוות מטרד לאדם (אף אם המטרד הוא חמור וקשה לשאתו) לבין אלו המאיימות על עצם קיומו:

מכות דם[22], צפרדע, כינים, ערוב, שחין וחושך הן מכות המהוות מטרד, אך אינן מאיימות על עצם הקיום.

המכה הראשונה שפגעה בעצם הקיום היא מכת הדבר, אלא שהנפגעות בה היו הבהמות, ורק כתוצאה מכך נפגע גם קיומו של האדם, שעבודתו ופרנסתו תלויות במידה רבה בבהמות.

מכת ארבה פגעה בצומח וכילתה אותו:

י', טו      וַיֹּאכַל (- הארבה) אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ...

וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

משמעות מכת הארבה היא אפוא רעב לאדם בארץ מצרים, ולא בכדי מבקש פרעה:

                     יז        ... וְהַעְתִּירוּ לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה.

וכמובן מכת בכורות פוגעת ישירות באדם ובבהמה – בבכורות של אלו, אך מהווה איום על הכול:

י"ב, לג   וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים.

עתה נבחן את מכת ברד. מי הם הנפגעים ממכה זו?

בהתראה עליה נאמר:

ט', יט     הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד – וָמֵתוּ.

התראה זו נועדה לגרום למצרים לאסוף את מי שניתן להכניסו הביתה. אולם נִזקהּ של מכת ברד בפועל היה רחב יותר, וכלל גם את מה שלא ניתן היה להציל, כמתואר בבוא המכה:

      כה     וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה:

(1) מֵאָדָם (2) וְעַד בְּהֵמָה

(3) וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר.

הפגיעה בצומח, יסוד מִחייתו של האדם, נעשית כאן לראשונה בסדרת המכות. נמצא, כי מכת ברד ממשיכה את מכת דבר שלפניה בכך שהיא ממיתה את הבהמות; מקדימה את מכת ארבה שאחריה בכך שהיא מכה את עשב השדה ואת כל עץ השדה; ומהווה פתיחה למכת בכורות החותמת את המכות בכך שהיא ממיתה גם בני אדם. אין עוד מכה הפוגעת בקיומו של האדם בדרך שבה נפגעים הצומח והחי שבם תלוי קיומו, הפוגעת גם באדם עצמו באופן ישיר. נמצא שמכת ברד חמורה ומקיפה יותר מכל שאר המכות ו'שקולה כנגדן'.[23]

 

דבר זה מסביר ייחוד נוסף המתבלט במכת ברד, והוא הקשר המפורש בכתוב בינה לבין מכות אחרות. רמזים לקשרים בין המכות קיימים אמנם גם בתיאורי מכות אחרות,[24] אולם במה שנוגע למכת ברד אין מדובר ברמז אלא בדברים מפורשים.

בהתראה המופיעה במחצית הראשונה של התיאור נאמר:

                טו           כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ.

הדבר, המכה החמישית, פגעה אך בבהמות, וכאן אומר ה' שהיה יכול להפנות את הדבר גם אל בני האדם ולהכחידם מן הארץ, אבל הוא לא עשה כן "בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי (- באמצעות המכות הבאות) וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ". מכת ברד נתפסת אפוא כהמשך וכהשלמה לדבר: היא פוגעת הן בבהמה והן באדם וממיתה אותם. וכאן ראוי להזכיר שבמילים 'ברד' ו'דבר' אותן אותיות בסדר שונה.

כשם שבתיאור מכת ברד יש אִזכור של מכה אחרת, מכת דבר, כך במכה אחרת – מכת ארבה הסמוכה, המכה השמינית הפותחת את פרשת בא, נזכרת מכת ברד. ולא פעם אחת היא נזכרת, אלא שלוש פעמים:

בהתראה                                   י        וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד

בציווי ה' על הבאת המכה      יב     וְיֹאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד

בתיאור המכה עצמה              טו     וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד.

ובכן, מכת ארבה נתפסת במפורש, ובהדגשה משולשת, כהמשך וכהשלמה של מכת הברד. ונראה שאריכות הכתוב במכת הברד בפסוקים לא-לב להבחין בין הפשתה והשעורה שנוכו לבין החיטה והכוסמת שלא נוכו היא מעין מבוא לאמור במכה הבאה – החיטה והכוסמת הן שנאכלו בין שאר הדברים לאחר מכן על ידי הארבה. וכך כתב רשב"ם בביאורו לפסוק לב ד"ה לא נוכו: "להודיעך שמה שלא שיבר הברד אכל הארבה. הברד מקלקל את הקשה, והארבה אוכל את הרך".

ה. אופייה המיוחד של מכת ברד

אופייה של מכת ברד הוא ניסי מובהק. אף שאר המכות היו ניסיות כמובן, אולם ברובן הנס היה בזימונה של תופעת טבע מוכרת לזמן הנחוץ להופעתה, ובהעצמתה של אותה תופעת טבע בדרך שתגרום סבל רב.[25] כך היה ביחס למכות התלויות בבעלי חיים (צפרדע, כינים, ערוב, ארבה), וכך אף ביחס למגפות ולמחלות שפגעו באדם ובבהמה (כינים, דבר, שחין ואף מכת בכורות[26]).

דבר זה ניתן להיאמר אף על המטרת ברד. ירידת ברד במצרים, שבה כמעט שאין יורד גשם, היא אירוע נדיר ביותר, אולם בכל זאת אירוע אפשרי (כנרמז בפסוק יח). אף גודלו של הברד ועצמת ירידתו הנלמדים מתוצאותיו – ברד שהורג בהמה ואדם, עדיין אין בהם כדי לחרוג מאופיין של שאר המכות. אולם פרט אחד בתיאור המכה הופך אותה לניסית בעצמותה:

                כד           וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד...

וכך מתאר זאת מדרש שמות רבה (יב, כד):

נס בתוך נס... משל למה הדבר דומה: לשני לגיונות קשין שהיו נלחמים זה עם זה, לימים הגיע זמן מלחמתו של מלך, ועשה המלך שלום ביניהם ועשו שליחות המלך ביחד.

כך, אש וברד צהובין זה לזה, כיון שהגיע זמן מלחמתה של מצרים, עשה הקב"ה שלום ביניהם והִכו במצרים.

הנס הזה במכת ברד מזכיר את נס ירידת האש על קרבנו של אליהו בהר הכרמל:

                מל"א י"ח, לח      וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים... וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה.

 

מאפיין נוסף של מכת ברד, שמיוחד אך לה, הוא אופייה החזותי-שמיעתי:

                כג            וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר ה' בָּרָד...[27]

האפקט הנובע מצירוף המראה המדהים של אבני ברד ענקיות מלוות באש הניתכת ארצה, וכל זאת ברעש אדיר, היה מבהיל מאוד. ועל כן התחנן פרעה:

           כח           הַעְתִּירוּ אֶל ה', וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱ-לֹהִים וּבָרָד...

ומשה מבטיח:

                כט           הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד.

וכך אכן קורה בפועל (לג): "וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד". והכבדת לבו של פרעה מתרחשת כאשר ראה זה "כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת".

 

צירוף אופייה הניסי המיוחד של מכת ברד, אשר בלט לעין במראה הברד והאש יחדיו, עם האפקט החזותי-שמיעתי המיוחד לה, אף שלא היה בו כדי לשנות את ממדי הנזק הממשי של המכה, היה בו כדי לפשט עקמומיות שבלב פרעה ובלב עבדיו.

בסעיף ג לעיל הבאנו את דברי ראב"ע, אשר ראה בצירוף שבו אנו דנים כעת את הפירוש הנכון לתיאור מכת ברד כ"כָּל מַגֵּפֹתַי". נביא את דבריו בשנית, אך הפעם בשלמותם:

הזכיר "מגפותי" (-בלשון רבים) בעבור הקולות והברד והמטר והאש שהתחברו. ולא ראינו שפחד פרעה בכל המכות העוברות כאשר פחד מזאת, ואמר (בפסוק כז) "ה' הצדיק".

ו. "חָטָאתִי הַפָּעַם, ה' הַצַּדִּיק..."

דברי ראב"ע שהבאנו בסוף הסעיף הקודם מעמידים אותנו על ייחוד נוסף של מכת ברד – תגובתו של פרעה למכה. הבה נקרא:

                כז            וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:

חָטָאתִי הַפָּעַם, ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים!

                כח           הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱ-לֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד.

אין זו הפעם הראשונה שפרעה מוכן לשלח את העם בעקבות מכה.

לראשונה הוא הסכים לכך בעת מכת הצפרדעים:

                ח', ד        הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לה'.

בשנית, הסכים פרעה לשלח את העם בעת מכת ערוב:

                ח', כא     ... לְכוּ זִבְחוּ לֵא-לֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ.

                      כב     וַיֹּאמֶר משֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן...

                      כג      דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר...

                      כד     וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר

רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת, הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי.

ובכן, במה נבדלת תגובת פרעה למכת ברד מתגובתו לשתי המכות האחרות?

היא נבדלת בדבריו בפסוק כז, שהם מפתיעים ביותר: "חָטָאתִי הַפָּעַם, ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים!". זוהי לשון וידוי. בדברים אלו מכיר פרעה בכך שחטא לה' בזאת שסירב לשלח את העם, ולא עוד אלא שהוא מצדיק את דינו של ה' שהביא עליו את המכות – "ה' הַצַּדִּיק!".

במכת הצפרדע חסר הווידוי הזה וניכר כי הסכמתו של פרעה לשלח את העם לזבוח לה' נובעת רק מלחץ המכה ורצונו להשתחרר ממנה, ולא מתך הכרה פנימית. עוד יותר בולט הדבר במכת ערוב: הסכמתו של פרעה להליכת העם לזבוח נעשית בדרך של משא ומתן ושל התפשרות והתניית תנאים מצדו – "רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת". לא כך הוא מביע את הסכמתו במכת ברד: כאן אין כל הגבלה והתניה, ופרעה אף אינו מזכיר את תכלית ההליכה – לזבוח לה'. מנגד, הוא מנסח את הסכמתו הן בדרך החיוב – "אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם", והן בדרך השלילה ­– "וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד".

מה הביא את פרעה להרכנת ראש זו לראשונה, לְמה שנראה כחזרה בתשובה? כבר אמרנו: חומרתה של מכת ברד ואופייה הניסי והחזותי-שמיעתי. ורמז לכך נמצא בדבריו של פרעה "וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱ-לֹהִים וּבָרָד".

ברם, אולי ייחוד נוסף של מכת ברד השפיע על פרעה: זוהי המכה, שעם כל חומרתה בכך שהיא פוגעת בחיי אדם ובהמה, הזהיר אותו ה' מראש מפניה ואִפשר לו להינצל מפגיעתה החמורה הזאת (פסוק יט). על כך אומר מדרש שמות רבה (יב, יט):

בוא וראה רחמיו של הקדוש ברוך הוא: אפילו בשעת כעסו ריחם על הרשעים ועל בהמתם... והיה מזהירן שישמרו עצמן ואת בהמתם כדי שלא ילקו בברד.

וכך אכן נתבארה תגובת פרעה במדרש תנחומא בובר (וארא כ):

אמרו רבותינו: בכל המכות לא אמר פרעה "ה' הצדיק" אלא במכת ברד בלבד, למה? אדם שהוא מבקש להילחם עם חברו ולנצח אותו – פתאום הוא בא עליו, והורגו ונוטל כל מה שיש לו. אבל הקב"ה אמר לפרעה "וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ" וגו', באותה שעה אמר: "ה' הַצַּדִּיק!".

יתֵרה מזאת: במכות קודמות ההבחנה בין המצרים שלקו לבין בני ישראל שלא לקו לא השפיעה על פרעה.[28] אולם במכת ברד נוספת הבחנה חדשה בין "הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה" – שעבדיו ומקנהו ניצלו, לבין "וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה'" – שהביא על עבדיו ועל מקנהו מוות. אפשר שהבחנה זו, כאשר ניכרה לעיני פרעה בכל ממשותה, השפיעה אף היא על חרטתו ועל כניעתו לפני ה'.

 

תגובת הווידוי של פרעה על מכת ברד, שאנו דנים בה בסעיף זה, לכאורה אינה ייחודית לנוכח תגובתו על המכה הבאה – מכת ארבה:

                י' טז        וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר: חָטָאתִי לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְלָכֶם.

                    יז         וְעַתָּה, שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה.

ובכן, גם כאן לשון וידוי והכרה בחטא. אמנם חסר כאן צידוק הדין שמצאנו בווידוי הקודם ("ה' הַצַּדִּיק..."), ואף התחייבות לשלח את העם חסרה כאן, ובכל זאת אף זהו וידוי!

החסרון בווידוי הזה של פרעה הוא בכך שהוא בא בשנית, אחר שפרעה חזר בו מן הווידוי הראשון "וַיֹּסֶף לַחֲטֹא" (פסוק לד). עתה, במכת הארבה, אין אנו מאמינים לו עוד, ווידויו נראה לנו שִׁקרי. ואף אם פרעה מתוודה באמת, הרי הוא בבחינת "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב" ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (משנה יומא פ"ח מ"ט).

לא כך נראה לנו וידויו הראשון של פרעה במכת ברד. כאן הוא נראה כבעל תשובה אמיתי, והווידוי שבפיו מהווה הפתעה גדולה במהלך סיפור המכות.

להבדל זה בין שני הווידויים ישנן תוצאות שעליהן נעמוד בסעיף הבא.

ז. "וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ" (פסוק לד)[29]

עוד בטרם החלו עשר המכות הודיע ה' למשה: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"  (ז', ג). בפועל, לא מצאנו שה' הוא שהִקשה את לב פרעה, עד המכה השישית – מכת שחין, שבה מצאנו זאת.

בחמש המכות הראשונות אין הכתוב מייחס את חיזוק לב פרעה לה', ואדרבה, יש שהוא מייחסו לפרעה עצמו, כמו לאחר סוף מכת הערוב: "וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם" (ח', כח).

אך הנה, לאחר מכת שחין נאמר לראשונה:

                ט', יב      וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם...

ושוב אחר מכת ארבה:

                י', כ         וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ובעת מכת חושך:

                י', כז       וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם.

ובפסוקי הסיכום של המכות, הבאים שלפני מכת בכורות, נאמר:

                י"א, י     וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.

במכת בכורות עצמה, שוב לא חיזק ה' את לב פרעה, ופרעה אכן משלח את העם.

 

על הבחנה זו בין חמש המכות הראשונות לבין המכות הבאות אחריהן עמד מדרש תנחומא (וארא ג):

"וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה" – בחמש מכות הראשונות אין כתיב בהן אלא "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה". כיוון שבאו חמש מכות ולא שילח, אמר הקב"ה: מכאן ואילך, אם רצה לשלוח – איני מקבל, שכך כתיב בחמש מכות האחרונות "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה".

דברי המדרש האחרונים "שכך כתיב בחמש מכות האחרונות 'ויחזק ה' את לב פרעה'" אינם מדויקים: לא רק במכת בכורות לא נאמר פסוק כזה, וגם לא יכול היה להיאמר, אלא גם במכת ברד הנידונה בעיוננו לא נאמר פסוק זה או בדומה לו. ואדרבה, לאחר שסרה מכת הברד מתוארת הכבדת לבו של פרעה כחטא שחטא הוא עצמו:

                לד           וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו.

                לה           וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...[30]

ובכן, מהי הסיבה לחריגתה של מכת ברד מן המכות האחרונות שאליהן היא שייכת, בעניין זה שבה לא ה' הוא שהכביד את לב פרעה?

 

בהסבר ההכבדה שהכביד ה' את לב פרעה (וכן את לבם של אישים נוספים במקרא) נחלקו הרמב"ם וכמה מפרשים והוגי דעות שעמדו כנגדו. לדעת הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ו' הלכה ג):

אפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים, עד שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו – שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה... לפיכך כתוב בתורה 'ואני אחזק את לב פרעה'[31] – לפי שחטא מעצמו תחילה... נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו; לפיכך חיזק הקב"ה את לבו.

ברם כמה מפרשים והוגי דעות שבאו לאחר הרמב"ם חלקו על דבריו.

לדעת ר' יוסף אלבו בעל ספר העיקרים, ר' יצחק עראמה בעל העקידה, ר' עובדיה ספורנו ועוד כמה מגדולי ישראל "ה' לא ימנע מן האדם טוב בחירתו חלילה" (לשון ספר העיקרים, מאמר ד פרק כה), גם לא כעונש על חטאים חמורים ככל שיהיו, שהרי כבר אמר הנביא (יחזקאל י"ח, לב) "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, נְאֻם ה', וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ!".

את הכבדת לבם של כמה אישים במקרא פירשו הללו בדרכים שונות. הצד השווה שבהן, שאין בהן שלילת הבחירה חופשית. ולעניין הכבדת לבו של פרעה, אדרבה, המכות שהביא עליו ה', הן ששללו ממנו את האפשרות לשלח את ישראל מתוך בחירה חופשית, ואילו הכבדת ה' את לבו (בכל דרך שנפרש זאת) היא שהעמידה אותו על בחירה חופשית אמיתית.

לענייננו עתה, חשובים מאוד דברי ר"ע ספורנו בביאורו לפסוק "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה" (ז', ג):

אין ספק שלולא הכבדת הלב, היה פרעה משלח את ישראל בלי ספק, לא על צד תשובה והכנעה לא-ל יתברך, שיתנחם מהיות מורד... אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות... וזאת לא הייתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להיכנע לא-ל יתברך ולשוב אליו בתשובה שלימה, לא היה לו מזה שום מונע.

הראיה לדברי ספורנו הללו היא ממכת ברד. הנה, בבוא מכת ברד – "פרעה חפץ להיכנע לא-ל יתברך ולשוב אליו בתשובה שלמה", שהרי הוא מתוודה ואומר "חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים". בהגיעו לידי כך, היעלה על הדעת שה' יכביד את לבו וימנענו מן התשובה?

כך אמנם עשה ה' לאחר מכת שחין, המכה השישית, "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם" (ט', יב) – אולם שם לא חזר פרעה בתשובה. הצטברות המכות עד למכה זו הייתה עשויה להכניע את פרעה שלא על דרך התשובה והכניעה האמיתית לה', ועל כן חיזק ה' את לבו "שיתאמץ לסבול המכות, ולא ישלח מיראת המכות את ישראל" (לשון הספורנו על ז', ג).

כך יעשה ה' לפרעה גם לאחר מכת ארבה: "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (י', כ). אמנם לפני כן התוודה פרעה ואמר "חָטָאתִי לה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְלָכֶם", אולם לאחר שחזר בו מווידויו במכה הקודמת, מכת ברד, ברור עתה שאין זה וידוי אמיתי, אלא הוא נאמר מן השפה ולחוץ "על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות". דבר זה ניכר מדברי פרעה בעצמו, המוסיף לדברי הווידוי שלו את הבקשה: "וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה". לפיכך מחזק ה' את לבו שלא לשלח את ישראל.

זהו אפוא ההסבר לחריגתה של מכת ברד מסביבתה: אמנם החל ממכת שחין – המכה השישית – החל לחזור הביטוי "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה", וכך הוא מופיע במכת ארבה ובמכת חושך, אך במכה השביעית – מכת ברד, נעדר ביטוי זה, מפני שכאן נראה שפרעה עלה על דרך התשובה אל ה', ואם כן, ה' לא יקשה עליו ללכת בה. אלא שפרעה חזר בו בעצמו: "וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ". הביטוי "וַיֹּסֶף לַחֲטֹא" אינו מופיע במכות האחרות. הוא מופיע במקומנו מפני שלפני כן אמר פרעה "חטָאתִי ". והנה שב פרעה לחטוא מעצמו ובבחירתו.

ח. אפילוג

נוכחנו בעיון זה בייחודה רב הפנים של המכה השביעית, מכת ברד: בתיאורה המיוחד מבחינה ספרותית; בהיקף הרחב של פגיעתה בקיום – בצומח, בחי ובאדם; באופייה הניסי המובהק; בהופעתה החזותית-שמיעתית המרשימה; בייחודה המוסרי; בתגובת של פרעה לה – בווידוי אמיתי, ובאופי של חזרתו לסורו.

ייחוד זה של מכת ברד מעלה על הדעת את ההשערה הבאה: מכת ברד- המכה השביעית- עשויה הייתה להיות המכה האחרונה, המכה המביאה את פרעה ואת עמו ועבדיו לחרטה אמיתית ולתשובה על חטא החזקתם בישראל בכוח בניגוד לצו ה'.

לוּ זכה פרעה וזכה העם המצרי היו דברי הווידוי של פרעה "חטאתי הפעם, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים... ואשלחה אתכם ולא תספון לעמד" יוצאים אל הפועל. או אז היו ישראל יוצאים ממצרים מיד לאחר ביטול מכת ברד וסיפור יציאת מצרים היה מקבל משמעות שונה ממה שיש לו כעת. התערבות ה' בהיסטוריה האנושית בסדרה של נִסים גלויים השיגה את מטרתה, לא רק ביחס לישראל שיצאו מעבדות לחרות אלא אף ביחס לפרעה ולמצרים שהכירו סוף סוף בא-לוהי ישראל ובצדקת תביעתו מהם.33

אולם פרעה הגאה לא זכה: תשובתו הייתה רגעית, ובסור המכה שהביאה אותו לתשובה זו גבר בו רגש הגאווה והעקשנות "ויסף לחטא ויכבד לבו". כיוון שמכת ברד לא השיגה את מטרתה, הוכו פרעה ועַמו בשלוש מכות נוספות, שבהן 'התעלל ה' במצרים' (י', ב), ורק האחרונה שבהן, המכה העשירית, 'שברה' את פרעה ואילצה אותו לשלח את בני ישראל – לא מחמת שחזר בתשובה, אלא מחמת הלחץ שלא היה יכול לעמוד בו יותר.

מכת ברד מסמנת אפוא את הסיום החיובי שיכול היה להיות לסיפור יציאת מצרים. כיוון שזה לא התממש, הסתיים הסיפור באופן שלילי כאשר מלאה סאתם של המצרים.

אולם הכוונה הא-לוהית לסיום חיובי של המאבק מתוך תשובה והכרה בה' לא שבה ריקם: בהשפעתו של סיפור יציאת מצרים מסופר במקום אחר בתנ"ך, בספר שמואל א פרקים ה'-ו', על העם הפלשתי, שסדרת נִסים מעין מכות מצרים הביאה את מנהיגיו להיכנע לה' ולרצונו מתוך תשובה אמיתית, ולהשיב את ארון ה' לגבולו אצל עם ישראל. סיפור מכות מצרים וכניעתו של פרעה ללא שחזר בתשובה, מובא כתקדים שלילי בסיפור ההוא; כך טוענים שם כוהני הפלשתים באוזני בני עמם, בבואם לשכנעם להשיב את הארון בליווי אשם לא-לוהי ישראל:

                שמ"א ו', ו             וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת לִבָּם?

                                                הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם, וַיְשַׁלְּחוּם וַיֵּלֵכוּ!

ואכן העם הפלשתי וסרניו נשמעו לדברי כוהניהם והשיבו את ארון ה' לגבולו בכבוד גדול, ובליווי ארגז שבו שמו 'אשם' לא-לוהי ישראל.

על פי מסורתם של חז"ל (יומא נב ע"ב) עמד "ארגז ששגרו פלשתים דורון לא-להי ישראל" לצד הארון כל ימי הבית הראשון, עד שבא יאשיהו וגנז את שניהם יחדיו. ללמדך, כי כאשר נכנע עם מן העמים לה' ונתן כבוד לא-לוהי ישראל לא נתקפח שכרו.