המכוון את שמועתו

מאת יהודה דור (מחזור ל"ו)

א. הקדמה

המפרשים נחלקו בהבנת "המכוון את שמועתו", וכפי שנראה אלו לא רק פירושים שונים, אלא גם סותרים:

"המכוון את שמועתו" - כשהוא מורה הוראה, מכווין באותו עניין שאמר לו רבו, אבל אינו מוסיף דבר לומר שכך אמר לו רבו, אלא אם כן אמר לו רבו.

(ברטנורא).

"המכוון את שמועתו" - רוצה לומר, אף כשדברי רבו סותרים זה את זה, יטריח לכוונם.

(תפארת ישראל).

לדעת ברטנורא, מכוון שמועתו הוא תלמיד היושב לפני רבו, וחוזר בדיוק מוחלט על כל מה ששמע ממנו מבלי להוסיף דבר מעצמו. לעומת זאת, לדעת תפארת ישראל המכוון את שמועתו הוא זה שמנסה מעצמו ומדעתו לעמוד על דברי רבו וליישבם זה עם זה. אלא שתלמיד זה מוסיף בהכרח גם את הבנתו ואת דעתו לדברי רבו, שהרי הוא מוסיף את הבנתו ואת השערותיו שלו כדי ליישב את דברי רבו ובכך הוא למעשה משנה אותם - על דעת עצמו הוא מסיק כללים ויסודות אותם הוא לא שמע מרבו. כלומר, כל ניסיון של אדם להבין את דברי רבו מעבר להקשר המצומצם בו הם נאמרו וכך ליישבם אחד עם השני, מחייב את שיקול דעתו של האדם מעבר לשמועה המקובלת בידיו.

בהמשך דברינו נראה שמחלוקת זו מופיעה ברבדים רבים של התורה שבעל פה: במדרשים, בגמרא, ובחכמי ימי הביניים.

ב. 'בור סוד' ו'מעיין המתגבר'

חמישה תלמידים העמיד רבן יוחנן בן זכאי בדור שאחרי החורבן הגדול, כל אחד מהם שונה מרעהו ומיוחד בתכונה אחת:

חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן: רבי אליעזר בן הרקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן: רבי אליעזר בן הרקנוס - בור סוד שאינו מאבד טפה, רבי יהושע בן חנניה- אשרי יולדתו, רבי יוסי הכהן - חסיד, רבי שמעון בן נתנאל - ירא חטא, ורבי אלעזר בן ערך - מעין המתגבר.

הוא היה אומר: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הרקנוס בכף שניה - מכריע את כלם.

אבא שאול אומר משמו: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הרקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה - מכריע את כולם.

(אבות פרק ב' משנה ח')

במי התגאה רבן יוחנן יותר מכל השאר? על פי תנא קמא - בר' אליעזר בן הורקנוס, המכריע לבדו את כל חכמי ישראל, בזכות היותו "בור סוד שאינו מאבד טיפה". כלומר, התלמיד המועדף הוא התלמיד שמסוגל לשמור על מסורת רבותיו באופן המדוייק והמושלם ביותר, בלי לאבד מהם דבר או להוסיף עליהם דבר מדעתו שלו - בדיוק כמו בור המים מסויד, האוגר לתוכו את מי הגשמים ושומר עליהם לבל ייבלעו בקרקע, ואינו מנביע לתוכם שום טיפת מים משלו שלא הגיע אליו מלמעלה.

לעומת סתמה של המשנה, אבא שאול מוסר לנו מסורת אחרת משמו של רבן יוחנן בן זכאי; לדעתו, התלמיד המועדף על רבן יוחנן בן זכאי הוא ר' אלעזר בן ערך, בזכות היותו "מעיין המתגבר". דהיינו, התלמיד המועדף הוא התלמיד שמסוגל להבין את מסורת רבותיו, תוך שימוש בדעתו ובסברתו העצמית כדי להכריע בין השמועות ששמע ולהוסיף עליהן משלו - בדיוק כמו המעיין, שמוציא מתוכו את מימיו שלו.

כלומר, המחלקות בין ברטנורא לבין תפארת ישראל, היא בעצם המחלוקת בין סתמה של המשנה לבין אבא שאול.

ג. משה רבינו ותלמידיו

במקומות אחרים מצינו ייחוס לשתי התפיסות הללו כבר למשה רבינו ותלמידיו:

בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא בסיני לתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר מקרא ומשנה תלמוד ואגדה, שנאמר: "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה", אפילו מה שהתלמיד שואל לרב אמר הקדוש ברוך הוא למשה באותה שעה...

(שמות רבה, פרשה מ"ז, א').

על פי שמות רבה, התורה כולה הועברה במסורה החל ממתן סיני והלאה, והיא כוללת "אפילו מה שהתלמיד שואל לרב". בוודאי שקביעה זו תומכת בגישה לפיה יש עדיפות על מסירה מדוייקת של התורה מדור לדור, ללא הוספות וחידושים, גישת "בור סוד".

לעומת זאת, הירושלמי מציג עמדה אחרת:

רבי תנחומא בשם רב הונא: ”ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה" - "אותו משה" אין כתיב כאן, אלא "אשר צוה ה' את משה"; אפילו דברים שלא שמע מפי משה הסכימה דעתו כמה שנאמר למשה מסיני. ר' יוחנן בשם ר' בניי: "כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה" - "אותו משה" אין כתיב כאן, אלא "מכל אשר צוה ה' את משה"; אפילו דברים שלא שמע מפי רבו הסכימה דעתו כמה שנאמר למשה מסיני. ר' יוחנן בשם ר' בניי, ר' חונא בשם ר': "תורת אמת היתה בפיהו" - דברים ששמע מפי רבו, "ועולה לא נמצא בשפתיו" - אפילו דברים שלא שמע מפי רבו.

(ירושלמי, פאה ,ג' ע"א(.

על פי הירושלמי, יהושע ובצלאל חידשו דברים שלא שמעו ממשה, ואפילו בדברים אלו "הסכימה דעתו כמה שנאמר למשה מסיני". הירושלמי אף דורש לשבח באופן מפורש את מי שמחדש דברים שלא שמע מרבו ("ועוולה לא..."), ובוודאי שהוא נוקט בגישה של "מעיין המתגבר".

ד. הסיבה למחלוקות בישראל

יש מחכמי ישראל שסברו שכל המחלוקות בין חכמי ישראל נובעות מתקלות במסירת התורה. לדעתם, אם תקלות אלו לא היו מתרחשות, לא היו כלל מחלוקות בישראל.[1] שיטה זו בוודאי תומכת בגישה שיש עדיפות בלימוד לנסיון להבין ולזכור בדיוק את דברי הרב.

לעומת זאת, יש גישות אחרות, הסוברות שהמחלוקות אינן נובעות מתקלות במסירת התורה, אלא שכאשר מתעוררות שאלות חדשות יש לנסות להכריע אותן על פי הידוע עד כה, ולהמשיך לפתח את התורה. אולם, מכיוון ש"רפתה שקידת התלמידים על החכמה",[2] קשה לחכמי ישראל להכריע בצורה חד משמעית, ולכן יש מחלוקות.[3] לדעתם, אם ניתן היה למצוא הוכחות יותר טובות, או לרדת לעומק העניין בצורה יותר טובה, כמעט ולא היו מחלוקות בישראל. שיטה זו תומכת בגישה שיש להמשיך ולפתח את התורה מעבר למה שנלמד מהדור הקודם.

ה.שיטת הרב קוק

נסיים בציטוט גישת הרב קוק לעניין:

תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אָנוּ מְקַבְּלִים עַל יְדֵי הַצִּיּוּר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן וְיוֹתֵר מַקִּיף שֶׁבְּנִשְׁמָתֵנוּ. אָנוּ מַרְגִּישִׁים מִקִּרְבָּהּ אֶת הַבְהָקַת תִּפְאֶרֶת הָאוֹרָה הַחַיָּה הַכְּלָלִית שֶׁל כָּל הַיְקוּם. דָּאִים אָנוּ עַל יָדָהּ לְמַעְלָה מִכָּל הִגָּיוֹן וְשֵׂכֶל, חָשִׁים אָנוּ רוּחַ אלוקים עֶלְיוֹן מְרַחֶפֶת עָלֵינוּ, נוֹגַעַת וְאֵינָהּ נוֹגַעַת, טָסָה עַל פְּנֵי חַיֵּינוּ מִמַּעַל לָהֶם וּמַזְרַחַת אוֹתָם בְּאוֹרָהּ. הָאוֹר מַבְהִיק, נוֹצֵץ וְחוֹדֵר בַּכֹּל, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ . לֹא רוּחַ הָאֻמָּה חוֹלְלָה אוֹר גָּדוֹל זֶה, - רוּחַ אלוקים יוֹצֵר-כֹּל יְצָרָהּ, תּוֹרַת חַיִּים זֹאת יְסוֹד יְצִירַת כָּל הָעוֹלָמִים כֻּלָּם.

בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָנוּ יוֹרְדִים כְּבָר אֶל הַחַיִּים. אָנוּ חָשִׁים שֶׁהִנְנוּ מְקַבְּלִים אֶת הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה בַּצִּנּוֹר הַשֵּׁנִי שֶׁבַּנְּשָׁמָה, בַּצִּנּוֹר הַמִּתְקָרֵב לְחַיֵּי הַמַּעֲשֶׂה. אָנוּ חָשִׁים, שֶׁרוּחַ הָאֻמָּה, הַקְּשׁוּרָה כְּשַׁלְהֶבֶת בְּגַחֶלֶת בְּאוֹר תּוֹרַת אֱמֶת, הִיא גָּרְמָהּ בְּאָפְיָהּ הַמְיֻחָד, שֶׁתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה נוֹצְרָה בְּצוּרָתָהּ הַמְיֻחָדָה. וַדַּאי כְּלוּלָה הִיא תּוֹרַת הָאָדָם הַזֹּאת בְּתוֹרַת ד' , - תּוֹרַת ד' הִיא גַּם הִיא. הָעַיִן הַפְּקוּחָה שֶׁל צוֹפֶה בָּאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְאִירָה , הַנֶּאֱמָן בְּכָל בֵּית ד' , לֹא אֶפְשָׁר שֶׁמִּמֶּנָּה תִּהְיֶה נֶעֱלֶמֶת שִׁפְעַת-חַיִּים זֹאת לְכָל פִּתּוּחֶיהָ. גַּם מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ הַכֹּל נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה מִסִּינַי .

וּשְׁנֵי אוֹרִים הַלָּלוּ עוֹשִׂים עוֹלָם שָׁלֵם, שֶׁשָּׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְּׁקוּ בְּתוֹכוֹ.

(הראי"ה קוק, אורות התורה, א', א').

העולם מתחדש בחדושה של תורה. זהו פשוט, שחידוש, המתגלה לנו בצורה מוגבלת, הרי הוא בא אלינו בתור תמצית מוקטנה מאד באין שיעור וערך כלל, אחרי שהגלים הרוחניים העצומים שטפו ועברו, נתגלגלו מעולם אל עולם, ונצטמצמו צמצום אחר צמצום, עד שבאו והופעו לעינינו בצורה של איזה חידוש. והחידוש בשרשו לא חידוש של איזה ברק שכלי פרטי הוא, אלא חידוש של עולם. חידוש של שמים חדשים, או חידוש של ארץ חדשה, הכל לפי הערך של הענין המחודש ותכונתו.

(אורות הקודש א', עמוד קע"ט)