המלחמה התמידית בפעור

  • הרב יהודה עמיטל

המלחמה התמידית בפעור / הרב יהודה עמיטל

לפרשת בלק

הפיסקה האחרונה בפרשת השבוע, עוסקת בשתי כישלונות של בני ישראל - זנות עם בנות מואב וזביחה לאלוהיהן:

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב; וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן; וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּיִשְׂרָאֵל"

אולם, למעשה ניתן לראות כי מתוארות בפסוקים אלו שתי צורות שונות של עבודה זרה.

ממקומות אחרים בתנ"ך ניתן לדעת, כי האל העיקרי של מואב היה כמוש ולא פעור (במדבר כ"א, כ"ט; מלכים א', י"א, ל"ג; ירמיהו מ"ח, מ"ו; ועוד). עבודת כמוש נעשתה ע"י השתחוות לאלילים בדמותו וזביחת זבחים לפניהם, כפי שאכן מתואר בפסוק הראשון: "וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן". לעומת זאת, פעור היה אל שונה לחלוטין. עובדיו היו עושים פסל בדמותו, מתפשטים ועושים בפניו את צרכיהם, כפי שמתאר רש"י על הפסוק השני:

"פעור - על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו"

חשוב לציין כי חרון אף ה' מוזכר דווקא בפסוק העוסק בפעור! יתר על כן, בכל פעם שהתורה מתייחסת לחטא עם בנות מואב היא מכנה אותו "דבר פעור" (במדבר כ"ה,י"ח; ל"א, ט"ז). מכך אנו למדים, כי דווקא העבודה לפעור, ולא העבודה לכמוש, היא המבטאת את מהות החטא של בני ישראל. ניתן ללמוד על חומרת המעשה מכך שמספר האנשים שמתו כתוצאה מחטא פעור הוא 24,000, בעוד שבחטא העגל מתו 'רק' 3000 איש. אם כן, מה כ"כ נורא בחטא פעור?

הפיתרון לשאלה זו נעוץ בתשובה לשאלה אחרת: מה גרם לבני ישראל, שבלעם שיבחם זה לא מכבר "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב", להיכשל בעבודת אלילים מוזרה זו?

אם ננסה לעמוד על האידיאולוגיה העומדת מאחורי הפולחן לפעור, נדמה לי שנגלה שהיא מסמלת אידיאולוגיה שעדיין אופנתית אפילו בימינו. אידיאולוגיה זו מכילה שני מרכיבים: התנהגות בצורה הטבעית ביותר, לכאורה, לאדם; וכתוצאה מכך, אובדן רגש הבושה. לפי אידיאולוגיה 'פעורית' אין לאדם כל סיבה להתבייש - מה שטבעי הוא טוב. לכן, אין סיבה שמילוי הצרכים הבסיסיים והטבעיים ביותר של האדם יגרמו לו להתחבא!

למעשה, מדובר בגישה שעובדי האל היו צריכים לאמץ בחום. היינו מצפים שהאדם, החי בתוך מכלול הבריאה המושלמת וגופו המופלא, שנבראו כולם ע"י הקב"ה, יאמץ את הטבע כפי שהוא, ויציג בגאווה את הטבעיות והשלכותיה מבלי להוסיף או להחסיר ממנה. מנקודת מבט כזו, פולחן פעור הוא למעשה מעין שירה, המביעה בבהירות עמדה פילוסופית מפותחת של אהבת האל...

ברם, היהדות דוחה עמדה זו דחייה מוחלטת. התורה פותחת את סיפורה במתח הקיים בין הטבעי לבין הבושה, כאשר בעקבות החטא האדם מגלה את הבושה הקיימת בו, ואפילו הקב"ה עצמו תופר לו אזור חלציים. גם המקובלים עמדו על חשיבות הבושה ביהדות, בכך שאמרו שאת המילה 'בראשית' ניתן לקרוא בחילוף אותיות גם בתור 'ירא-בשת'.

לדעת היהדות, תפקידו של האדם אינו רק להיות חלק מהטבע, אלא גם להעלות את הטבע ולהשלים אותו. זה ההבדל הנעוץ בין פעור לבין היהדות.

אולם, מאז ימי בעל פעור ועד ימינו, היו שהטילו ספק בקביעה התיאולוגית לפיה על האדם לשנות ולשפר את בריאתו של הא-ל. במדרש הידוע (תנחומא פרשת תזריע) שואל טורנוסרופוס הרומאי את ר' עקיבא: "איזו מעשים נאים - של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?". ר' עקיבא, המבין להיכן חותרת שאלה זו, השיב כי מעשי בשר ודם נאים יותר, וכהוכחה הזכיר את החיטה, שהינה חסרת ערך אלא אם האדם הופך אותה ללחם. למעשה, הרומאי מקשה כאן על חוצפת היהודים במילת בניהם - כיצד אנו מעזים לשנות את מה שהא-ל יצר? ואכן, רבי עקיבא משיב לו תשובה ברורה: אותו הא-ל שברא את העולם - הוא שנתן לבני האדם את הציווי לקיים מצוות, ובכך גילה לנו שמצבו הטבעי של העולם אינו תמיד מושלם או טוב, ועלינו לעמול ע"מ לתקנו!

דחיית האידיאולוגיה ה"טבעית" של פעור, מוצאת את ביטוייה לא רק בתחילת התורה ובמצוותיה השונות, כי אם גם בחתימתה. בתיאור מקום קבורת משה רבנו אומרת התורה: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר" (דברים ל"ד, ו'). אי אפשר שלא לתהות מדוע אין התורה מתארת את המקום באופן מחמיא יותר. האם לא ניתן היה לסיים את התורה מבלי להזכיר את פעור? אלא, שהזיקה בין המעשה המתואר בפרשתנו לבין קבורת משה, האיש שניתן לראותו כהתגלמות התורה - ברורה לאור הנאמר לעיל. התנגדותה של התורה לאידיאולוגיה של פעור מסומלת בבירור על ידי הניגוד המוחלט: משה ותורתו מצד אחד מול פעור ומקדשו מצד שני.

משה מוצב עולמית כנגד פעור.