המסורות האגדיות על שמעון הצדיק במסכת יומא – חלק ב

  • הרב יונתן פיינטוך
 

א.       פתיחה

באגדתא שהתחלנו ללמוד בשיעור שעבר (לפני שבועיים), העוסקת בשמעון הצדיק, קיימים שני חלקים מרכזיים. החלק ראשון משווה בין שנותיו של שמעון הצדיק לשנים שבאו אחריו בבית השני, ובו עסקנו בשיעור הקודם. החלק  השני הוא סיפור קצר המופיע בברייתא, על השנה שבה שמעון הצדיק חזה מראש את מותו, בעקבות חוויית הכניסה לקודש הקודשים והיציאה ממנו ביום הכיפורים של אותה שנה. נעיין בו בשנית:

תנו רבנן: אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו הוא מת. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: בכל יום הכפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים, נכנס עמי ויצא עמי. והיום נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים, נכנס עמי ולא יצא עמי. אחר הרגל חלה שבעה ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם.

ב.      סיפור שנת מותו של שמעון הצדיק

כפי שראינו בשיעור הקודם, הן בגמרא ביומא והן בתוספתא סוטה מופיע הסיפור על שנת מותו של שמעון הצדיק מיד לאחר האגדה שמשווה את ימי שמעון הצדיק לימים שאחריו.[1] אפשר שסיפור שנת מותו של שמעון הצדיק מופיע במיקום הנ"ל בגמרא משום שלפני הגמרא עמד מקור תנאי הדומה לתוספתא, והוא פשוט העביר ממנו את כל היחידה האגדית בשלמותה. ברם, כשמעיינים בסיפור הנ"ל בגמרא רואים שיש בו שינויים שונים לעומת המקבילה בתוספתא[2]. שינויים מסוג זה ראינו אף בחלק הראשון של האגדה, שהשווה בין ימי שמעון הצדיק לימים שאחריו. כפי שנראה להלן, שינויים אלה מחזקים את ההנחה שהופעתו של הסיפור בגמרא במיקומו הנוכחי איננו רק בשל גרירה טכנית בעקבות יתר האגדה, וסביר לשער שהגמרא הייתה מעוניינת בהבאת הסיפור הנ"ל במיקומו הנוכחי ביומא.

בתוספתא סוטה הנ"ל ובירושלמי (יומא, פרק ה הלכה ב) מופיעות כאמור מקבילות לסיפור בבבלי, בהבדל מרכזי אחד: בתוספתא ובירושלמי הזקן שנכנס עם שמעון הצדיק תמיד לבוש לבנים ועטוף לבנים. במשך כל שנות כהונתו, מלבד השנה האחרונה, הזקן לבוש הלבנים נכנס אתו וגם יצא עימו מקודש הקודשים. ואילו בשנת מותו הזקן נכנס איתו, לבוש לבנים ועטוף לבנים, ולא יצא איתו. כך, למשל, מובא הסיפור בתוספתא סוטה (יג, ח):

שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: 'בשנה זו אני מת'. אמרו לו: 'מניין אתה יודע?' אמר להם: 'כל ימות הכפורים היה זקן אחד לובש לבנים ומתכסה לבנים נכנס עמי ויוצא עמי. שנה זו נכנס עמי ולא יצא'. לאחר הרגל [חלה] שבעת ימים ומת. [משמת] שמעון הצדיק נמנעו אחיו מלברך בשם

בניגוד לנוסח זה, בתלמוד הבבלי (יומא לט ע"ב) מובא הסיפור באופן מעט אחר:

...אמר להם: בכל יום הכפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים, נכנס עמי ויצא עמי. והיום נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים, נכנס עמי ולא יצא עמי...

המשמעות העיקרית של מה שמתרחש ביום הכיפורים בשנת מותו של שמעון הצדיק ברורה, בכל המקורות שבהם מופיע הסיפור, משום שמשמעות זו מתפרשת בסיפור עצמו – מעין 'הודעה' על מותו הקרב של שמעון באותה שנה. ברם, המשמעות המדויקת של הפרטים בסיפור ומה שהם מסמלים היא פחות חד-משמעית, ויש לבארה.

בנוגע לפרטי הסיפור בגרסתו הארצישראלית, בתוספתא ובירושלמי, יש לשאול, בראש ובראשונה: מה, או את מי, מייצג הזקן לבוש הלבנים בסיפור? עולים על הדעת מספר פירושים אפשריים. ניתן לפרש שהזקן בסיפור מייצג מעין בבואה של שמעון הצדיק עצמו.[3] כניסתו של הזקן בסיפור זה לקודש הקודשים מבלי לצאת מסמלת את הכהן שנכנס לקודש הקודשים אך לא יוצא בשלום. כלומר, המשמעות הסמלית של מעשה הזקן היא שנגזרה על הכהן מיתה, אף שבפועל, בנוגע לשמעון הצדיק, מיתה זו לא מתרחשת באופן מיידי, אלא רק לאחר הרגל.

פרשנות אחרת, רדיקלית יותר, עולה בדברי ר' אבהו בסוגיית הירושלמי (שם), שמפרש שמדובר בייצוג סמלי מסויים של ה', או השכינה:

בעון קומי רבי אבהו [שאלו לפני ר' אבהו, בנוגע לסיפור הנ"ל על שמעון הצדיק והזקן]: והכתיב "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקודש עד צאתו"(ויקרא טז, יז) – אפילו אותן שכתוב בהן "ודמות פניהם פני אדם"(יחזקאל א, י) לא יהיו באהל מועד. [כלומר, איך הזקן הזה נכנס איתו לקודש הקודשים, הרי נאמר בפרשת יום הכיפורים (ויקרא ט"ז) שאף אדם לא יהיה עם הכהן הגדול באוהל מועד בעת הזו, והשואלים מדייקים מהמילה אדם שזה כולל גם דמויות מהמרכבה האלוקית, שנאמר בהן הפסוק ביחזקאל (א, י) "ודמות פניהם פני אדם"] אמר לון: מה אמר לי דהוה בר נש? [אמר להם: מי אמר לי שהזקן בסיפור היה אדם?] אני אומר הקב"ה היה.

דברי ר' אבהו מעוררים תהייה -  מהי המשמעות של הזקן ומעשהו במידה והזקן אכן מסמל את הקב"ה? נראה שלפי פרשנותו של ר' אבהו יש לפרש, ככל הנראה, שכאשר הזקן איננו מלווה את הכוהן החוצה הדבר מסמל את העובדה שה' באופן מסוים סר מעליו, או שסרה הגנתו של ה' מעליו, וממילא הוא ימות.

בניגוד לפרשנות זו במקורות הארצישראליים, בברייתא שבתלמוד הבבלי, הזקן שנכנס עם שמעון הצדיק בשנת מותו ואיננו יוצא איתו, מתואר כ'לבוש שחורים ועטוף שחורים'. מה פשר השינוי הזה? מה משמעות הבגדים השחורים? סביר לפרש שהביטוי 'לבוש שחורים ועטוף שחורים' בהקשר זה לקוח מתיאור שמופיע כבר במקורות תנאיים בנוגע לכהן שייחוסו הכוהני נבחן, כדי לקבוע האם הוא יכול לשרת במקדש או לא. למשל, נעיין במשנה, מידות ה, ד:[4]

לשכת הגזית, שם היתה סנהדרי גדולה של ישראל יושבת ודנה את הכהונה. וכהן שנמצא בו פסול לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא והולך לו. ושלא נמצא בו פסול לובש לבנים ומתעטף לבנים נכנס ומשמש עם אחיו הכהנים. ויום טוב היו עושים שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן הכהן וכך היו אומרים: ...וברוך הוא שבחר באהרן ובבניו לעמוד לשרת לפני ה' בבית קדשי קדשים.

חלקה הראשון של המשנה הנ"ל מופיע מוקדם יותר במסכת יומא (יט ע"א), והלשונות שמופיעות בסוף המשנה – 'יום טוב היו עושים', 'לשרת לפני ה' בבית קדשי הקדשים' יוצרות אף הן אסוציאציה ליום הכיפורים ומסכת יומא. למשל, במשנה יומא (ז, ד) אנו קוראים לגבי הכהן הגדול בסוף עבודת יום הכיפורים:

ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש.

מניסוחים אלו, אם כך, עולה הסבירות שהלשון 'לבוש שחורים ועטוף שחורים' בברייתא המופיעה בבבלי יומא שאולה מהמשנה הנ"ל במידות. מה 'מרוויחה' הברייתא שבגמרא משאילת הביטוי הנ"ל מהמשנה במידות? ייתכן כי באמצעות השימוש בלשון 'לבוש שחורים ועטוף שחורים' מְשַנה הברייתא את השימוש בדמות של הזקן. לא זו בלבד שהוא אינו מלווה את שמעון הצדיק החוצה באותה שנה, אלא שגם כשהוא מלווה אותו פנימה לבושו משתנה מלבן לשחור.

            ללבוש השחור ישנה סמליות ברורה – הוא מתקשר לאבל או מוות. למשל, במקור אחר בירושלמי מופיע ביטוי דומה לזה שראינו בברייתא בבבלי יומא לגבי הלבוש השחור באופן שמסמל אֶבֶל שקשור לציפיה לגזר דין קשה (ירושלמי ראש השנה פרק א הלכה ג):

בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים.

ובמדרש איכה רבה (פרשה ג) אנו מוצאים:

אמר רבי שמואל בר נחמן: קרא הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם מלך בשר ואדם אבֵל מהו עושה? אמר לו: לובש שחורים.

הלבוש השחור יכול גם לסמל חוסר נקיון רוחני. למשל, בתלמוד הבבלי, חגיגה טז ע"א, אנו מוצאים:

והאמר רבי אלעא הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורין ויתעטף שחורין, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא.

פרשנות הסיפור מתעשרת, אפוא, באמצעות האסוציאציה בין הברייתא המופיעה בבבלי למשנה הנ"ל במידות - על כהן שהתברר שאינו כשר לעבודה נאמר במשנה במידות 'לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא והולך לו'. ואילו לגבי הכהן הכשר, שלובש לבנים, משתמשת המשנה בפועל ההפוך, 'נכנס'. הניגוד בין כניסה ליציאה במשפטים ממסכת מידות מתחבר לסיפורו של שמעון הצדיק בבבלי. כך, מהסיפור בבבלי ניתן להבין שהכהן לבוש השחורים מסמל את שמעון הצדיק, וששמעון הצדיק, החל מאותה שנה, לא יעבוד יותר במקדש, אלא 'יצא וילך לו', כדברי המשנה במידות.[5]  מכיון שהוא צדיק, דמות מופתית של כהן גדול, הרי שדבר זה ייתכן רק אם הוא ימות.

ברם, נראה שיש מקום לקחת את הדימוי של המשנה במידות צעד אחד רחוק יותר: בהקשר הרחב של האגדה שנידונה כאן, אשר חלק ממנה עוסק בנחיתותן של השנים שאחרי שמעון הצדיק ובדמותם הבעייתית של הכוהנים בשנים אלה, ניתן לראות את הזקן שלבוש שחורים ועטוף שחורים כמייצג את מצבם של אותם כוהנים ששימשו בבית שני אחרי שמעון הצדיק אך אינם כשמעון הצדיק – כמי שאינם ראויים לעבוד במקדש, ואמורים ללבוש שחורים ולהתעטף שחורים, והיו ראויים 'לצאת' מהמקדש, לפחות באופן סמלי. אכן, כפי שראינו לעיל במקור שהובא במסכת חגיגה (טז ע"א) לבישת שחורים והתעטפות בשחורים מסמלת גם מצב של חטא. כלומר, הזקן לבוש הלבנים מסמל את שמעון הצדיק ועבודתו הכשרה במקדש. ברגע שתם זמנו של שמעון הצדיק, מחליף את הזקן לבוש הלבנים זקן אחר, לבוש שחורים, שמסמל את הכהנים שבאו אחרי שמעון הצדיק, ולא היו ראויים לכהונתם כמוהו.

הניגוד בין השחור והלבן בסיפור על מותו של שמעון הצדיק, שמסמל ניגודים רוחניים, עשוי גם להתחבר לניגוד נוסף בין צבעים שמופיע באותה אגדתא ומסמל רעיון דומה - הניגוד בין צבעיה של לשון הזהורית – אדום לעומת לבן. לשון הזהורית הוזכרה באגדתא זו כאחד מהדברים שהשתנו בין ימי שמעון הצדיק לימים שאחריו. בימי שמעון הצדיק לשון הזהורית תמיד הלבינה, בניגוד לימים שבאו אחריו. כשם שלבושו הלבן של הזקן שמלווה את שמעון הצדיק הופך לשחור, כך הלבנתה של לשון הזהורית האדומה בימי שמעון הצדיק מתבטלת והיא נותרת אדומה בימים שאחריו, כסמל לחטא ופורענות. יחד, מצטרפת הסמליות של הצבעים לתמונה מלאה יותר של המצב הבעייתי בימיו האחרונים של בית שני.

אם נתבונן בכל האגדתא שמופיעה בבבלי, נמצא שהמוטיב הסמלי של הצבע הלבן מופיע בה פעם נוספת, בדברי ר' יצחק בן טבלאי, שמופיעים במעין 'נספח' בסופה:

אמר ר' יצחק בן טבלאי למה נקרא שמו לבנון? שמלבין עונותיהן של ישראל[6]

דרשה זו מחזקת במסגרת האגדתא שבבבלי את משמעות הצבע הלבן כמסמל כפרה וניקיון מחטא, וממילא של הצבעים הניגודיים – שחור או אדום – כמסמלים חטא.

נמצא, שבאגדה על שנת מותו של שמעון הצדיק שבמסכת יומא בבבלי, ובאופן ייחודי לה (לעומת התוספתא והירושלמי), ישנו מוטיב שחוזר על עצמו – הצבע הלבן וההלבנה, לעומת ניגודיו, השחור והאדום. הצבע הלבן מסמל אידאל שאמור ועשוי לשרור בבית המקדש באמצעות עבודת הכוהנים, לעומת המצב המנוגד ששרר בתקופה האחרונה של בית שני, המסומל בצבעי האדום והשחור. מוטיב זה מעניק לאגדה אחדות תמאטית.

ניתן לסכם את מה שראינו בשני השיעורים האחרונים ולומר שהאגדתא בבבלי יומא לט ע"ב והקשרה הרחב בסוגיה משרטטים, אפוא, תמונה לא מחמיאה של הכוהנים הגדולים, בייחוד בשנות הבית האחרונות. תמונה זו כבר עולה באופן חלקי יותר במקורות הקדומים יותר שמכילים את האגדה הנ"ל, התוספתא והירושלמי. ברם, בבבלי, לאור העיצוב המדוקדק יותר וההקשר של האגדה בסוגיה התמונה הנ"ל מתחדדת מאד: האגדה בבבלי מספרת על ארבעים שנותיו של שמעון הצדיק, ומשווה אותם על דרך הניגוד המוחלט לארבעים השנים האחרונות של הבית. אם מחברים את הראיה הנ"ל של השנים האחרונות של הבית לדברי הסוגיה שבהקשרה משובצת האגדה, ש'מציפה' אל פני השטח את חולשותיו של הכהן הגדול וחוסר האמון כלפיו, מתקבלת תמונה עגומה של הכהונה הגדולה בסוף ימי הבית. בנוסף, מופיעה אגדת שנת מותו של שמעון הצדיק בבבלי באופן קצת אחר מאשר בירושלמי ובתוספתא. הניגוד בין שחור ללבן, המופיע בנוסח הבבלי, עשוי להתחבר באופן סמלי ורחב יותר לניגוד שבין ארבעים השנים של שמעון הצדיק לארבעים השנים שבסוף תקופת הבית ולבטא את הניגוד בין כהן גדול צדיק שעושה מלאכתו נאמנה לכהנים הגדולים הבעייתיים שכיהנו בשלהי ימי הבית השני.

 



[1] בתלמוד הבבלי מופיע הסיפור גם במקום אחר, מנחות קט ע"ב.

[2] ולעומת הסיפור המקביל בירושלמי, שמופיע בו בסוגיה אחרת.

[3] פרשנות כזו מופיעה, למשל, בספרו של ע' טרופר על שמעון הצדיק: Amram Tropper, Simeon the Righteous in Rabbinic Literature, Leiden, 2013, p. 176. טרופר כותב שם בהרחבה על הסיפור הזה ובכלל על המסורות השונות על שמעון הצדיק.

[4] ראה גם מקבילות בתוספתא חגיגה ב, ט; סנהדרין ז, א.

[5] אמנם בסיפור של שמעון הצדיק בבבלי האיש שלובש שחורים דווקא נכנס ואינו יוצא מקודש הקדשים, ברם, יתכן שזה חלק מעלילת הסיפור המקורי שמופיע בברייתות שבמקורות הארצישראליים, ושהברייתא שמופיעה בבבלי משמרת, אף אם הבגדים השחורים מסמלים את כהן שלכאורה אמור דווקא לצאת מהמקדש.

[6] לדרשה זו מקור תנאי, הש': ספרי דברים, דברים, פסקא ו; שם, ואתחנן, פסקא כח; מדרש תנאים לדברים א, ז.