המסע ליַרוּסַלֶם!

  • רבני ותלמידי הישיבה
הרב מברהטו סולומון
המסע ליַרוּסַלֶם![1]
 
 
כל ימי גדלתי בשביל ירוסלם. שמעתי את המילה הזו בבית תמיד, בכל מיני מצבים: בשיחה סתמית של הורי, בתפילות ובכל עת שהייתה מצוקה. היא הייתה כמו מילה קסם שהאירה והעירה את כולם לתקווה ולהתגשמות החלום הטוב. המילה הזו היא מילה רוחנית שמימית וכל-יכולה. דוגמת המדרש על רבי עקיבא שעודד את אישתו בשעתם הקשה: "אם היה לי [כסף] הייתי שם לך ירושלים של זהב" (תלמוד בבלי מסכת נדרים דף נ/א).
כשהגעתי לגיל העשרה שמעתי את ירוסלם ממש קרובה מאוד. הורי אמרו: אנחנו הולכים לירוסלם. הם התחילו להתכונן אבל הזהירו אותנו לא לספר לאף אחד, לא לגויים השכנים ואפילו לא ליהודים שחיים ביחד אתנו. הכל צריך היה להישמר בסוד עד היציאה. 
סוף סוף הגיע יום חג, יום היציאה לירושלים. בחסות הלילה, בשקט, בלי שאף אחד ירגיש, יצאנו חרש לירושלים. כילד חשתי וחשבתי שוודאי נגיע לירוסלם מהר מאוד,  תוך שבוע או  שבועיים לכל היותר. התחלנו ללכת; ההליכה לא הייתה קשה במיוחד אבל הפחד שמא ניתפס על ידי השלטונות (שבאותן שנים לא הרשו ליהודים לצאת מאתיופיה) היה נורא והעיק כל הזמן. המבוגרים ציוו עלינו ללכת בשקט, לעצור, לא ללכת, ללכת, וכל העת - לשתוק. פעמים נשארנו יום או לילה באותו מקום מבלי לזוז, שמא יגלו אותנו.
הדרך הזאת זכורה לי כדרך של הגשמת החלום הטוב ביותר. ההליכה הייתה מאוד אנרגטית. השם "ירוסלים" דוחף אותו מבפנים. הצפייה לראות את אהבת חייך נוטעת בתוכך תקווה וכח פיזי בלתי נלאה.
בהיבט אחר, הדרך הייתה מאוד קשה, פיזית ונפשית. החרדות והחששות שמא לא יתגשם החלום היו ממשיות. הצלקות הנותרות בזכרון – דמותם של הקרובים שלא מצליחים להמשיך ונשארים במקום לאחר "טקס" קצר ביודעך שלא תזכה לראותם  יותר - כי הם יבלעו בתוך האדמה הארורה או ישביעו את חיות הטרף שבמדבר - היא תחושה מאוד קשה.
לאט לאט אני חש שאני מתבגר בדרך לירוסלם. המחשבות שהיו לי על הגעה לירוסלם בזמן קצר משתנות. הולכים והולכים והולכים והדרך לא נגמרת. עברו יותר משלושה שבועות עד שהגענו - לא לירוסלם, לסודן.
את אשר אירע לי ולמשפחתי בסודן במשך כמעט שלוש שנים קשה לספר בקצרה; את הסבל, את חוסר התקווה אשר חשתי שם, קשה לתאר גם באריכות. ארץ זרה, שפה ותרבות ודת שונה ממה שהכרנו וידענו.  היינו מרוכזים בציפייה לצאת משם בהקדם ככל האפשר, וכלל לא ניסינו ללמוד את מנהגי המקום או להתרגל אליו, כי פנינו מועדות לירוסלם. עמדה נפשית זו הקשתה עוד יותר על החיים בארץ זרה, ואלה היו קשים גם בלאו הכי.
הרבה, יותר מדי מקהילתנו, לא שרדו את המסע הזה ולא זכו לראות את ירוסלם שעליה חלמו וחונכו ובשבילה יצאו למסע. אבל הקהילה כקהילה - ישתבח הבורא - היא בירוסלם מזה כמה עשרות שנים.
דווקא ביום חגה של ירוסלם  זוכרים את הנספים בדרך להגשמת החלום. הקהילה זוכרת, המדינה זוכרת ועם ישראל זוכר את הנופלים למען ירוסלם.
יהי זכרם ברוך, בצפייה לגאולה שלמה במהרה.
 
יַרוּסַלֶם!          
כמה געגועים וכיסופים ספגתי מהורי עבורך
כמה סיפורים חיים שמעתי עלייך; שאת יפה, קדושה, טהורה.
שאין אצלך דלות, רעב ורוע, אלא רק טוב, עושר, שמחה ואהבה.
שרחובותיך מלאים:
במקום עפר - זהב,
במקום טומאה - טהרה,
במקום שנאה - אהבה,
במקום רוע - טוב,
במקום דאגה - שלוה.
כמה נכסוף נכספתי אלייך אְיַרוּסַלֶם?
תפילה אני נושא עבורך, שתבני במהרה בימינו.
אְיַרוּסַלֶם!
הלוואי אזכה לראותך בהתגשמות כל אשר ספגתי מהורי - עבורך.
 
 
הרב מברהטו סולומון, מרכז תכנית הכשרת מנהיגות ליוצאי אתיופיה, המכללה האקדמית הרצוג. אתם מוזמנים ליצור קשר עם המחבר, [email protected] , 0506229121. תודה מראש.
לעוד מאמר על הרב סולומון

 
*
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב מברהטו סולומון
תשע"ח
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 
 
[1] את סיפור העליה אשר הבאתי כאן ברמזים אני רוצה לכתוב בספר למען ידעו הדורות הבאים,  אשמח לתורמים שיהיו מוכנים להיות שותפים לתיעוד חשוב זה .