המעלות ממעמקים: מבוכתו הרוחנית של הדור בתפישתו של הרב

  • הרב יהודה עמיטל

מבוכתו הרוחנית של הדור בתפישתו של הרב[1]

הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה. (ערפלי טהר)

תחיית האמונה בישראל בשלימותה ובטהרתה תופסת מקום מרכזי במשנתו העמוקה של הרב. הוא זכרונו לברכה, אשר עמד נחרד מול ממדי הכפירה והמבוכה הרוחנית שהתפשטו בדורו, ואשר דעתו ולבו בכל שנות חייו העשירים נתונים היו להחזיר את עטרת האמונה ליושנה כימי עולם, לא יכול היה להסיח את הדעת מן השאלה הגדולה המזדקרת לפני כל אחד מאתנו: איכה נהיתה הרעה הזאת? משנתו של הרב בשאלה זו, שאלותיו ותשובותיו, עצותיו והוראותיו, זעקותיו והתראותיו, נשארו אקטואליות גם בשביל דורנו, על אף התמורות שחלו במשך ימי הדור שמאורותיו של הרב נלקחו מאתנו. במסגרת מאמר זה נאסוף ניצוצות נפזרים ממשנתו הרחבה, כדי לעמוד על דעתו ותפישתו בסוגיה זו.

המעיין בכתבי הרב מבחין כי שתי נקודות מוצא לרב לדיוניו בשאלה זו. האחת: ההתבוננות בתהליכים הטבעיים הפסיכולוגיים והאינטלקטואליים של אנשי דורו. האחרת: התבוננות בתהליכים המיטאפיזיים הנסתרים שבהם מכוונת ההשגחה העליונה את עולמו הרוחני של ישראל לדורותיו, ובמשמעותה של הכפירה לנוכח תהליכים אלה. לפי שיסוד מוסד הוא בתפיסת הרב, כי כל התמורות והתנועות הרוחניות בישראל ממפלאות תמים דעים הן מכוונות. ובין אם פניהן הגלוי להתעלות ולעלייה רוחנית, ובין אם מראיתן לירידה ונסיגה, הריהן מכשירים בידי ההשגחה האלוהית הרוקמת פעולותיה במסתרין ובעקיפין להתעלותו הרוחנית של ישראל, עד תור תיקונו השלם כאשר תימלא הארץ דעה את ד'.

במובן זה, כל נסיגה היא בבחינת סתירה על מנת לבנות בניין יותר נעלה ויותר נשגב. אין הרב רגיל לתחום תחומים בדונו בסוגיה זו, שאנו עומדים בה. לרוב דן הוא בשאלה משתי הבחינות כאחת. אולם לפי שנקודה זו, האחרונה, היא משנה רחבה הרבה וקצר המצע מהשתרע לא נעמוד עליה במסגרת זו. ואין צורר להדגיש ולומר כי כדי לקבל תמונה שלימה אין לדלג על כל אותם ההגיונות המפוזרים בכתביו המרובים, הדנים על משמעותה של הכפירה והזעזועים הרוחניים שפקדו את ישראל מבחינת תהליכי ההשגחה האלוהית, והתנועות הרוחניות המתעוררות עקב הופעת אורו של משיח.

האמונה כתופעה טבעית

אין לך דבר מנוגד לרוח האדם ולטבע נשמתו כחוסר אמונה. מצב זה "שיתנודד האדם כצל ויהיה אפשר שימצא אדם שיהיה 'דומה כמי שאין לו אלוה', דבר זה אין הטבע הבריא נותן אותו כלל, על כן לא ימצא לעולם בכלל המין האנושי ולא ימצא גם כן בכללות איזה קיבוץ לאומי קבוע. השלילה והכפירה היא רק שאיפה רפה של בטלנים ואנשים חולים בעלי מומים בגוף או בנפש, וברוב בשניהם יחד, שחפץ החיים והבריאות עצמה מתעבת אותה ובורחת מפניה כמפני כל מחלה מאוסה, על כן לא תמצא מקלט לה בחיים מסודרים וקבועים של כל אומה ולשון" (אדר היקר ג). באספקלריה היסטורית, הכפירה היא לכל היותר תופעה אפיזודית ותו לא. כל הנסיונות לבסס ולייצב חיי עם תוך הינתקות ממקורות האמונה, אינם אלא נסיונות שווא. "אין ביד ההיסטוריה האנושית להראות, שניסיון זה מצליח לצאת לפועל, ורואים אנו שהתכונה האלוהית העליונה שבאדם אפילו בהיותה בתכלית שפלותה ובצורת נקודה היותר זעירה וכהה, שגם אז היא רק מתעלפת מתבטלת ולא מתה וגועה" (אורות, למהלך האידיאות בישראל א). ו"כל הוגה דעות הרגיל לרדת לעומק כל חיזיון שבחיים במתינות, מכיר הוא שמצב השלילה והכפרנות איננו מצב טבעי וממילא אינו מצב קבוע לרוח האדם" (אדר היקר, שם).

תוקף משנה ומשמעות מיוחדת מקבלים הדברים בדברנו על ישראל, מאמינים בני מאמינים, אשר האמונה השלימה באלוהים חיים הוא הקו הבולט ביותר באופיה של אומה זו: "יסוד האמונה השלימה שבלב נובע מתוך מעמק סגולת הנפש שבישראל" (אורות ישראל ח, א). ומהי אותה סגולת נפש, אם לא הכמיהה לאלוהות, הגנוזה בנשמתם של ישראל ופועלת את פעולתה המתמדת בחיי היחיד והכלל אם בהכרה ואם מעבר לה? חייה המופלאים של כנסת ישראל מיוסרים "על כלות נפשה לאלוהים על הרגשתה את המתק ואת הנועם (האלוהי) העליון בכל עומק נשמתה והתשוקה בכל יפעת תענוגיו. והתשוקה להאלוהות בהתלהבות נפש אמיתית, מתגלה היא, בכל פינותיה, מתגלה בתורה ובמצוות, מתגלה במוסר ובמידות, מתגלה בהתעלות נפשית, בשירה פנימית, בקדושת החיים, בצימאון אין חקר 'כלתה נפשי - לאל חיי', מתגלה במסירות נפש תדירית, בנשיאת עול גלות מאהבה" (אורות ישראל א, ג). "הדביקות בד' היא התשוקה היותר טבעית לאדם... אין התשוקה של הדביקות המוחלטת באלוהים חיים, באור אין-סוף, דבר שאפשר להיות חילופו בטבע ההוויה. כשם שאנו מוכרחים להיות ניזונים ומתגדלים כך מוכרחים אנו להיות דביקים בד'" (אורות, זרעונים ח). וביטויה הטבעי ביותר והנעלה ביותר של אותה כמיהה לאלוהים והתשוקה לדבקות בו יתברך, היא האמונה.

"צריך לדעת שאי אפשר לפנות אל השם יתברר בשום שכל ובשום רגעה וקל וחומר בשום חוש, כי אם באמונה בלבד. ותפילה היא אמונה, ויראה ואהבה הינם גילויים של אמונה, ומה שאומרים חוש האמונה או רגש האמונה, וקל וחומר אם נאמר מדע האמונה ושכל האמונה, הם דברים של שמות מושאלים בלבד. כי עצמות האמונה אינה שום דבר מהם, כי אם עליונה מכל אלה, שאין בה מחסור מכל, שכוללת היא באחדות ושלימות עליונה את התמצית היותר מובחרת וחזקה מכל הנ"ל" (מאמר מאורות אמונה, נתיבה כג-תרפ"ח). ויותר מזה, "האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה" (שם).

מובן שישנן מעלות ומורדות באמונה. יש אמונה פנימית נסתרת השרויה בלב תמיד כ"תפילה המתמדת של הנשמה" (עולת ראיה). וישנן דרגות של שלימות באמונה, הנרכשות תוך כדי הדרכה ועבודה שבלב. וביטויה הגלוי של האמונה השלימה היא אותה שלוות נפש גמורה המתלווה לה, כאשר שום כוח מכוחות הנפש, לא כוחות רוחניים אינטלקטואליים או מוסריים ולא יצרים ודחפים אנוכיים יתקוממו נגדה, לא בגלוי ולא במסתרי הנפש, אלא היא תהיה חוויה נפשית גדולה בבחינת כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך (עולת ראיה, שלו).

אולם גדול כוחה של כנסת ישראל, שגם האמונה הגלויה והשלימה היא, תכונה טבעית מורשתית אצלה עוד משחר ימיה, כאשר הוראתה לדעת כי ד' הוא האלוהים "וזאת היא מורשה מיוחדת לישראל, שהאמונה הקיימת היא אצלם טבעית, מצד המורשה הגלויה של גילוי שכינה, 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה - הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי'. ולהיפך, הכפירה אצלם היא בלתי-טבעית, ואפשרית רק על ידי העזה של שיכרון שמתור עקשות אי תאוות" (אורות ישראל ח, א).

הרעיון על דבר אלוהים הכל יכול, בורא עולם ומנהיגו, עם כל היותו מופשט, זר ורחוק לכאורה, הוא הטבעי ביותר לתפיסת עולמו של הילד בתהיותיו הראשונות עלי אדמות. כך נשאר רעיון זה, הטבעי במותר לתפיסת עולמו של האדם עד יומו האחרון, עם כל התפתחותו האינטלקטואלית, דרך כל תחנות חייו התרבותיות, שלפעמים עיקמו עליו את דרכו והסיטוהו מכיוונו הישר. "כל רעיון ומחשבה הבא מתוך מחקר, חיפוש וביקורת, כשהוא לבדו בטהרת החופש שלו, לא יגע לעולם לרעה לא, באמונה הכללית המשותפת לכל ישרי לב וגדולי דעה שבכל המין האנושי. דעת אלוהים וניצחון הצדק והמוסר בכללו, הכולל חיי עולם וחיי דורות עולמים, ולא ביסוד נצח ישראל וקישורו באלוהי מעוזו וברית קודשו בתורה ומצוות. ועל זה נאמר: 'כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי'. רק הלב הרע, הלב הזונה, הנשפל עד שפל כל רגש עכור, אשר לא יוכל לראות בגיאות ד' להתרומם לחוג רעיונות נישאים בכלל, לא יוכל להתנשא, עד מרום קדושתן של ישראל ולהרגיש עם זה חיים מלאים ובהירים - הלב הרע הזה, הוא המחולל את המהומה והמגרעת בישראל ובאדם" (אדר היקר ב).

חידת הכפירה

כל תופעה של כפירה בישראל היא איפוא בגדר חידה הדורשת פיתרון. כל עוד מדובר בכפירה כתופעה בודדת של יחידים, נסתפק בהסבר האמור, שתופעה בלתי טבעית זו אפשרית "על-ידי העזה של שיכרון שמתוך עיקשות או תאוות". האמונה איננה פונקציה בלעדית של השכל. ולו גם הייתה כזאת, הרי גם את השכל אין לנתק משאר כוחות הנפש. ואין ספק שמידות כמו תאווה, גאווה ועיקשות אינן רואות בעין יפה את קיומה של האמונה על מסקנותיה הנובעות ממנה, שבהכרח מגבילות את חופש פעולתן. אין להתפלא, איפוא, אם בעת התגברותן של מידות אלה עד כדי שיברון מופיעה גם אותה העזה בלתי נורמאלית להתכחש לגילויה הטבעי ביותר של מהות הנשמה.

אולם השאלה צפה ועולה שעה שאנו עומדים בפני תופעה המונית כתופעת הכפירה בימינו, שהקיפה המונים מבית ישראל ולאו דווקא את אלה שבהפקירא ניחא להו וכל מעיינם במילוי שאיפותיהם לנוחיות ואנוכיות. הכפירה דבקה ופגעה גם באלה, אשר הצטיינו בגילויים מוסריים נעלים של מסירות נפש למען אידיאלים לאומיים ואנושיים. וכאן נשארת החידה בעינה, סתומה כמות שהיתה. כיצד נוכל להסביר את העובדה המתמיהה שהכפירה, שהיא כל כך בלתי טבעית בישראל, תוכל להשתרש בממדים כאלה? כלום יתכן שזוהי תופעה מקרית? המקרה כשם שאינו מתמיד כך גם אינו מקיף, ובהכרח עלינו להסיק כי אנו עומדים בפני מחלה נפשית עמוקה אשר גורמים לה וסיבות לה. אין ספק שנזדמנה לה לכפירה בדורנו בקעה להתגדר בה, והשאלה נשאלת מה טיבה של בקעה זו? כפירה זו במה כוחה? חובה עלינו למצוא את הגורמים שהביאו להתפשטותה במרכזי התפוצה היהודית, ומשם לארצנו הקדושה.

כל מי שמכיר את מלוא משמעותה של האמונה בחייה של כנסת ישראל לדורותיה, לא יוכל להסתפק בכל אותם הפיתרונות השטחיים, שלכל היותר מגלים רק פירורי אמת. אחד ההסברים המקובלים רואה בתופעת הכפירה תוצאה של ההתנגשות בין האמונה לבין מדעי הטבע, התנגשות שגברה והגיעה לתודעתם של המוני ישראל בראשית תקופתנו. אמנם נכון, נתגלו סתירות בתפיסה ההמונית בין התורה והמדע, אך הערך המכריע שיוחס להתנגשות זו עד כדי לזעזע את אשיות האמונה בצורה כה רחבה אינו מן הדין. גם זה אינו אלא סימפטום אחד מן הסימפטומים השונים של המחלה הרוחנית, ולא סיבתה. עצם העובדה הזאת מתמיהה לא פחות ודורשת הסבר.

הבעיות, שנתעוררו עקב הסתירות הללה אין בהן בשום פנים כדי להצדיק את התפשטותה של הכפירה בממדיה הרחבים. ולא משום שבאמתחתם של תלמידי חכמים מובחרים מצויות תשובות, הפותרות את הבעיות על הצד היותר טוב או אפילו שוללות את עצם קיומן מבחינה מדעית טהורה. לא, לרוב נשארו כל התשובות הללו גנוזות באמתחתם של יחידים מבלי שיגיעו אל ההמון הרחב. בעיות אלו לא הצדיקו את ההתרחקות מהאמונה, משום שיסודותיה של האמונה היו והינם בכל הזמנים מחוץ לכל הפרובלימתיקה הזאת. "הכפירות העיוניות, כשנדקדק בהם דיקדוק מעט, נמצאם כולם תלויות בדיקדוקי עניות" (אדר היקר ד). המקורות שמהם ניזון תמיד הרגש הדתי על כל צורותיו הם האמונה במציאות השם יתברך וכל המסתעף ממנה, כאמונה בשלימותו יתברך, יכולתו הבלתי מוגבלת, קדושתו, מוסריותו, השגחתו והתגלותו לברואיו בחזיונות על טבעיים, שליטתו המוחלטת בטבע וחוקיו, התגלותו בנבואה וצווים אלוהיים ודרישתו לרעת דרכיו וכו', כל אלה אין להם קשר לשום מסקנות מדעיות כלשהן.

"כי יסוד הכל מה שאנחנו מלמדים בעולם שהכל פעל ד' והאמצעיים רבים או מועטים לרבבי רבבות הכל מעשי ד' שלא חיסר מעולמו כלום, ושאין קץ לגבורותיו ועוז חכמתו ותפארתו ברוך הוא וברור שמו" (אגרות ראיה). "וכל בר דעת יודע שאין ענין כלל לקיום האמונה לא בכללות היסוד האלוהי של דעת השם יתברר בעיון, ולא מצד קדושת התורה במעשה, לאיזה מצב של ידיעות תכוניות או גיאולוגיות, ובכלל אין יחש לתורה בעצם מצד הנגלה שבה כי אם לידיעת האלוהות והמוסר וענפיהם בחיים ובפועל בחיי הפרט, באומה והעולם, שבאמת הידיעה הזו, שהיא נזר החיים כולם, היא יסוד הכל וכוללת הכל. אבל לצורות של ידיעות מחקריות וחושיות שהן ניצוצות קלים לגבי הדעה הכללית של דעת אלוהים וקדושת החיים, אין שום הבדל ביחש לדברי תורה. אין שום הפרש למשל בין דעת בתלמיוס לקופרניקוס וגלילי ועוד ועוד ובין כל החדשות שבחדשות שישנם ושיוכלו לצמוח" (אדר היקר ד).

הבעיות שנתעוררו מתוך התאמת פרשיות או פסוקים לפי מובנם הפשוט למסקנות מדעיות אלו שהן, הרי הן למעשה בעיות משניות ופרטיות ודיקדוקי עניות ביחס לכללות האמונה, ואין הן מצדיקות בשום פנים את החשיבות המכרעת שיוחסה להן. והרי "הכל יודעים שהמשל, החידה והרמז שולטים בענינים אלה, שהם כבשונו של עולם בכל מקום. וגם אוזן ההמון רגילה להיות נשמעת לגזרה הקצרה, שמקרא זה או מאמר זה הוא מכלל סתרי תורה שהוא נעלה מפשטו ודעתו מתיישבת בזה" (אורות הקודש ב, התעלות העולם, כ). "שהרי הכל יודעים שמעשי בראשית הם מכלל סתרי תורה. והתורה ודאי סתמה במעשה בראשית ודיברה ברמיזות ומשלים. ואם היו כל הדברים רק כפשוטם איזה סתר יש כאן, וכבר אמרו במדרש: 'להגיד כוח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם הכתוב בראשית ברא אלוהים'" (אגרות ראיה; הרב בכתביו רומז גם על דבר האמת המושכלת מעימקי תורה לבעיה זו ואין כאן מקום להאריך). על כל פנים במידה שנתעוררו בעיות, הן היו, כאלה שאין בהן כדי להצדיק את הזעזוע הגדול שחל בלבות רבבות מאמינים.

בכלל אין בכוחה של שום "אמת" חדשה כלשהי לפגוע באמונה, אם לא קדמה לה התרופפות במתח הדתי בכללותו, ועובדה זו שוב דורשת הסבר. דור שאהבת ד' היא בכל לבבו ונפשו, אין פגעי הזמן יכולים לערער את אמונתו: "כשיקום נביא או חולם חלום להדיח את העם מאחרי ד' אלוהיו, אינו צריך להגנתו מאויב מסוכן זה לא התחכמות ולא פילוסופיה, לא מחקר ולא, הגיון 'כי מנסה ד' אלוהיכם אתכם' 'הישכם אוהבים את ד' אלוהיכם בכל לבבכם ובבל נפשכם'. האהבה הרעננה היא תביא עמה את כל מכשיריה לכל עת הדרוש, כמו שאהבת החיים שבכלל החיים והאום מפתחת את כל דעת וכישרון לסול דרך סלולה לפני זרם החיים שיובל לרוץ ארחו. 'אנכי ד' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. האמת המוחשית, ההגיונית, ההרגשית וההיסטורית הזאת איננה צריכה כי אם לפנות לפניה את דרכה הטבעי מכל עוצר, מבלי למלא את הצימאון העמוק לאלוהים חיים באלוהים אחרים 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני'" (אדר היקר ג). הרי האמונה היא גילויה העצמי של מהות הנשמה "וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאת בעצמה את הכל" (מאמר מאורות אמונה נתיבה כג - תרפ"ח). והשאלה נשאלת, איפוא, מה הם הגורמים שהשחיתו לאומה את דרכה הטבעית לה?

רמת האמונה והרמה התרבותית הכללית

את הגורם המרכזי למבוכתו הרוחנית של הדור ולהחלשת האמונה, רואה הרב בניגוד שנוצר בין רמת האמונה לבלן הרמה התרבותית הכללית. עקב תנאים חיצוניים, שהזמן גרמם, עלתה בתקופה האחרונה רמתם התרבותית הכללית של חלקים נכבדים מהמוני בית ישראל. שערי ההשכלה נפתחו, והמושגים עלו והתפתחו. ההתקדמות הטכנולוגית, שהביאה אתה שינויים עצומים באורח חייהם של ההמונים, השפיעה השפעה רבה גם על ערנותם האינטלקטואלית. שטח ההתעניינות הרוחנית אצל המוני העם התרחב במידה ניכרת. תופעות טבעיות, פוליטיות וחברתיות, אשר כרגיל לא עוררו תשומת לב אינטלקטואלית מיוחדת - עוררו באחרונה התעניינות רבה וערה במשמעותם ובגורמיהם השונים, ונתגלה צורך שיובנו ויוסברו ולו גם בדרך שטחית. הפובליציסטיקה והספרות המדעית הפופולארית, שהתפתחו באחרונה הפיצו את ההשכלה בין השדרות הרחבות של ההמונים.

ובו בזמן שהמושגים הכלליים של הדור עלו והתפתחו, נשארו מושגי האמונה כשהם עומדים בדרגה נמוכה, ששוב לא התאימו לדרישות הרוחניות, "ואם יזדמן דור או דורות שכל מושגיהם הכלליים נתעלו והתפתחו, ועל אותה החלקה של המושגים האלוהיים לא שלחו המפתחים והעובדים יד, אזי נשאר אותו דור במצב שפל ואומלל והבקיעים הדתיים מתרבים בו פרץ על פני פרץ" (עקבי הצאן, עבודת אלוהים).

עם עליית הרמה התרבותית נוצר הכרח לביסוס של דעת והכרה לכל אותם הרגשות של האמונה ופרטי מצוותיה, שהדור קיבלם בירושה וקיומם היה בדרך של מצוות אנשים מלומדה. "גם מבלי חקור הרבה אנו רואים, שהסיבה לכל מכאובי הדור היא רק המחשבה. ההמון הרב, אמנם, הוא נמשך אל הזרם על ידי אבטוריטטים שלו ועל ידי קלות הדעת. אבל הסיבה הפנימית שמסבבת כל אלה היא התנועה המחשבית הכוללת, שמצאה מקום במוחם של כל הכוחות הפועלים, על ידי מה שבאה לבקש חשבון על כל האוצר של הרגש שהיה להם מאז בלבבם, על ידי החינוך והמורשה ברב או במעט, ולא מצאה ידם להעמידו על בירורו מכל צדדיו; הם דומים שמצאו רק צדדים כהים של רגש בלא דעת" (עקבי הצאן, הדור). ואותם "שסברו להסביר את כל המושג האלוהי בישראל בתמצית של רגש דת רגיל, לא מצאו חפץ בקיום המעשי של תורה ומצוותיה בפועל" (שם, דעת אלוהים). גם אם היתה נכונות אצל רבים וטובים לקבל את האידיאלים הנשגבים שבדרכי ד', כפי שהתגלמו בתורה ובמצוותיה, הרי לא היו מסוגלים להבין את הקשר בין האידיאלים הללו לכל דיקדוקיהן ופרטיהן של תרי"ג המצוות עד סעיפי סעיפיהן, כפי שנתפרטו בשולחן ערוך ונושאי כליו עד אחרון שבאחרונים. "החוצפא דעיקבתא דמשיחא באה, מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבוע את ההבנה איך כל הפרטים מקושרים הם עם הכלל. ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי לכול להניח את הדעת. ואם היה העולם עוסק באורה של תורה במידה זו שתתגדל הנשמה הרוחנית, עד כדי הכרת הקישור הראוי של הפרטים עם הכללים הרוחניים, היתה התשובה ותקון העולם יוצאה אל הפועל; אבל כיוון שההתרשלות גרמה, שאור תורה פנימית הטעון רוממות וקדושה עצמית, לא הופיע בעולם כראוי, באה התביעה של סידור חיים כאלה שהפרטים יהיו מובנים במובן הכלל בזמן כזה שהגמר של גילוי האור וסלילת הדרך להבנה זו עדיין לא בא, ומזה באה ההריסה הנוראה" (ערפלי טוהר א).

הדור חדל להיות תמים וביקש אמונה רמה, וכל מה שהוצע לו היתה רק אמונה תמימה במובנו הצר של ביטוי זה. את מגדל העוז בשם ד' לא ראה. תפישתו את דעת ד' היתה עוגה צרה שעג לו בתפיסתו הילדותית, ועל כן היה להם דבר ד' צו לצו צו לצו, קו לקו, זעיר שם זעיר שם, ולא יכול היה לראות את רוח האידיאה הגדולה, הכוללת, האחידה הנושבת בכל פרט ממצוות ד'. בה בשעה שבעולם קמים הוגי דעות ומבשרי דרך המדברים גדולות על תיקונים סוציאליים רחבים ומקיפים, מדברים על שאיפות מוסריות אוניברסאליות, על הסבל לאנושיות והדרך לאושרה - נדמה לו לבן הדור כאילו כל הפרובלימאטיקה הזאת היא מחוץ לתחום התעניינותה של דעת ד'. בעולם קמה התעוררות לאומית ותנועה לשחרור עמים. הוגי דעות עמלים להסביר את משמעותה של ההיסטוריה האנושית, ומושגי הדור על גאולת ישראל ואורו של משיח לא התקדמו מאומה ממושגי תינוקות של בית רב. נוצר מצב ששאלות בענייני אמונה ויהדות, שהעסיקו פעם רק גדולים ויחידי סגולה, הפכו להיות שאלות אקטואליות וחיוניות לחוגים רחבים ופיתרונן נעשה הכרח גם לקיום האמונה הפשוטה עד "שאי אפשר עוד להסביר גם אמונה פשוטה לאנשים בינוניים, כי אם על פי הרחבת הצעת רזי עליון שהם עומדים ברומו של עולם" (אורות הקדש, חכמת הקדש, ו). "השאלות הרוחניות הגדולות, שהיו נפתרות רק לגדולים ומצוינים, מחוייבות הן להיפתר עכשיו בהדרגות לכלל העם, ולהוריד דברים נשגבים ונישאים ממרום עוזם עד עומק הדיוטה הרגילה ההמונית, צריך לזה עושר רוח גדול ואדיר ועסקנות קבועה ומורגלת, שרק אז תתרחב הדעה ותתברר השפה עד כדי להביע הדברים היותר עמוקים בסגנון קל ופופולארי להשיב נפשות צמאות" (עקבי הצאן, עבודת אלוהים).

העלאת רמת האמונה, אמנה יכולה לבוא כי אם על ידי עסק רוחני קבוע בחלק העיוני והמחשבתי של התורה. אי העלאתה של רמת האמונה גרם גם לרפיון רוח ואזלת ידיים לאלה "מבנינו הצעירים, שהם ממולאים גם כן ברגשי דת וקודש, ועם זה מלאים כוח מוסרי כללי ועוז גבורה וחפץ טוב להועיל אל הכלל, וכישרון נשגב להרבות מפעלים. - מפני שהם כבר הגיעו לידי אותה מידה שהם צריכים הסברים, של עומק פנימיותה של תורה ואמיתת תכמת הדת והאמונה; ואותם ציורי המושגים שקלטו בילדותם אינם מספיקים להם, ואותה ההדרכה הנהוגה, שעל פיה הלומד יגדל רק בידיעת הפרטים של ההלכות והענינים שעוסק בהם, אבל את הידיעה התוכית של דברי אלוהים חיים לא יסגל לעצמו ביתר מעלה, ביתר הרחבה והארה מכפי מצב הילדות - זהו הגורם להיות מתנודד לכל רוח ומרגיש עצמו חסר ולקוי, נפגם וחלש באין המאמץ הראוי להרים קרן בחכמתה של תורה וכבודה" (מאמר נחמת ישראל, חזון הגאולה).

הרב קובע בצער "שעיקר מניעת ההצלחה בכל מה שעושים לחזק את היהדות ומעמדם של ישראל בכל, הוא מפני שנזנח האור האלוהי, נזנח לגמרי מן הלב והמוח. הכל פונים עכשיו רק לתקן את ה'פראָסטע פרומקייט"* כאילו יהיה אפשר להחיות את העולם בגוף בלא נשמה. הנני מוכרח לומר לכבודו שאפילו החסידות, שכל יסוד הווייתה בעולם היה להאיר את האור האלוהי בעשירות ובזריחה מבהקת בכל לב וכל מוח, שינתה את טעמה והיא הולכת רק בדרך החרדות הפשוטה עד שאין בינה ובין המתנגדות מאומה. על כן סר אור החסד מתור הלב, וכל הפנים נזעמים, מלאים דינים תקיפים, קשים ועצובים, על כן הכל נופל" (אגרות ראי"ה איגרת קלב).

את הרפואה למחלת הדור רואה הרב "בעבודה שכלית מרובה בעומק הצד הפנימי שבתורה, מצד הזיקוק של חכמת אלוהים שהיא אור העולם שבתוכה, עד שההתמדה הגדולה של העובדים החלוצים תשלים את המהלך הנחשל אשר פיגרו איזה דורות בהתרשלותם, עד שיתרוממו המושגים האלוהיים לעומת אותו הגובה של ההתפתחות השכלית והמידותית של התרבות הכללית, שעלה עליו הדור בכללותו" (עקבי הצאן, עבודת אלוהים).

השינויים במחשבה החדשה

כל כמה שנדגיש את ההבדלים ברמה בין האמונה לבין ההשכלה הכללית, לא תהיה התמונה שלימה, כל עוד לא נעמוד על ההשפעות הישירות, על השינויים הקונקרטיים שבמחשבה החדשה. כפי שכבר ראינו, אין הרב מייחס חשיבות מרובה לסתירות שנתגלו בין האמונה לבין המדע, אך יחד עם זאת הוא מדגיש את השפעתה השלילית של ההתנגשות בין מהלכי המחשבה המדעית החדשה לבין מהלך מחשבתו של האדם המאמין, שאמונתו היתה פשוטה ותמימה.

את הצד השלילי העיקרי של השפעה זו, רואה הרב בעיקר בתחום הפסיכולוגי. עקרונות המחשבה המדעית פגעו במערכת ההנחות שהיו רקע לתפיסה המקובלת של האמונה, ואשר עזרו לו לדור בגיבוש השקפת עולמו. האדם מטבעו נוטה לקשור מחשבותיו זו בזו, ולראותן באספקלריה של אחידות והתאמה. בשעה שהאדם מגבש את השקפת עולמו, משתדל הוא לשבץ את אמונתו בתפיסתו הכללית את העולם, כפי שזה מצטייר במוחו בסיכום ידיעותיו ורגשותיו. בדרך זו מתיישבת אמונתו יותר על הלב. במשך הזמן מיטשטשים הגבולות, ולא בקלות יוכל האדם לקבוע איזו מערכת דעות שייכת לתחום האמונה והמסורה, ואלו דעות הן משלו או משל החברה, אשר למען נוחיותו בתפיסת האמונה הוא התאים אותן אליה ושיבץ אותן במסגרתה. ועל כן בשעה שחלק מהכרותיו נהרס, עומד הוא תחת הרושם כאילו כל השקפת עולמו הולכת ונהרסת. כמה עמל ומאמץ מחשבתי היו צריכים להשקיע העמים הנוצרים בתקופה שלאחר קופרניקוס כדי להתגבר על אותו משבר שחל באמונתם עם פרסום התפיסה ההליוצנטרית. וכל זה, משום שבהשפעת התפיסה הגיאוצנטרית, שהיתה רווחת בימים ההם נצטיירה להם עובדת היות האדם במרכז הבריאה במובנה הפשוט מבחינה קוסמוגראפית, כעיקר שעליו בנויה כל האמונה. "הזמן חידש לפרסם הכרות כאלה, שגרמו בפירסומן להרוס את ההכרות אשר בעצמן אינן שייכות ביחש שלילי להכרות המחודשות, אלא שמצד ההרגל נצטברו יחד. האדם מקשר את כל מחשבותיו זו לזו וכיוון שחלק מהן משתנה, הולך השינוי על פני כל הככר המחשבי. רק בדעת וחשבון יסייג לו האדם את הגבולים להבחין עד היכן צריכה להגיע יד השינוי של ההכרות החדשות בצדק והיכן הוא המקום ששם כלה כוחן" (אורות הקודש התעלות העולם כ).

לדעת הרב, שלושה הם השינויים העיקריים, שבאו במהלך הציור האנושי בזמן החדש, ומהם הסתעפו ענפים רבים: השינוי במהלך המחשבה החברותית, הקוסמולוגית וההתפתחות.

"השינוי במהלך המחשבה החברותית. הבנת החברה האנושית ובכלל החיים החברותיים, היה ענין סגור ורז כמוס לפני ההמון הגדול בדורות שלפנינו, כמו כל הסודות של החכמה המעשית והעיונית. כל עדה וקהילה היתה סגורה בתחומה. על כל יחיד לא פעלה בגלוי כי אם הסביבה הקרובה שלו. ובתומו חשב כן כל יחיד וכל ציבור, שהעולם הגדול הוא רק סביבתו הרוחנית והגשמית. בני ישראל, הנבדלים מן העמים, גם הם היו סגורים בתחומם ועוד במידה יותר גדולה מפני שתי סיבות חזקות, מפני הרדיפות הרבות אשר פגשו תמיד מהעולם האנושי הגדול, עד מקום שעיניהם היו יכולות לשלוט, ומפני השינוי העיקרי שבהליכות החיים הרוחניים והמעשיים שבינינו ובין ההמון הרב של כל העמים תחת כל השמים מאז ומעולם". הרב מוצא לנכון להדגיש ולהטעים, שאכן יחידי סגולה "ידעו מעולם את סוד האחדות הרוחנית, ידעו שרוח האדם רוח כללי הוא".

"אבל ההמון לא הציץ מעולם למעלה מחוגו, חשב שאין כאן שום יחש שום כוח פועל ומתפעל מסביבה זרה, וקל וחומר עוד רחוקה, על חוגו שלו הקרוב אליו. ובספירת המחשבה המצומצמת הזאת נתרשמה הצורה הטיפוסית של עולמו הרוחני היותר פנימי. על פי תכונה זאת נצטיירה אהבתו האידיאלית לכל קודש, ויחושו לעמו המיוחד, וכל המתייחש לו, תקוותיו לעתיד, חזון רוחו על העולמות החבויים שלמעלה מהחושים, השקפתו על החיים והמות, על החופש ועל השיעבוד, על העמידה ברשות עצמו ועל המשמעת; הכל היה נארג באריגה המצומצמת הזאת, של ציור הסביבה הבודדת, שהיא הינה הסר הכל של ההויה.

הזמנים שינו את ההשקפה הזאת בתכלית השינוי, לא רק בציורם של החוגים המשכילים, כי אם בחוג ההמון כולו מקטניו ועד גדוליו. ההכרה החברותית נסבה ונתרחבה, כל יחיד מרגיש, שלא בודד הנהו, ולא סגור בתחום מיוחד לגמרי, שהוא פועל ומתפעל מהמון חוגים רבים ורחבים, מסביבות שונות וגם זרות, ואין ליאש כל רוח לומר, שאין לי להתחשב עמו מאומה, גם אם יהיה רחוק שברחוקים. אבל כאן החשבון נתגדל, הערבוביה נתרבתה, והצורך ללמד איך מסדרים מערכה רבת גוונים בתחום הצר של המחשבה ההמונית הרגילה, ואיך משאירים את כל הטוב שבעולם הרוחני בעינו, באין מגרעת אחרי כל מהפכה שהשפעה זרה מהוללת, ואיך שואבים מן הכל רק את הטוב והאמת, את הישר וההגון, צורך זה נתגדל מאד".

השינוי במהלך המחשבה הקוסמולוגית גם הוא גרם לשינוי גדול במהלך החיים הרוחניים. הרעיונות אשר נספגו מהציור הקטנטן של העולם הכללי, על פי התכונה הישנה במצב של לקיטה וקטנות, הולמות לאותה הקטנות של צמצום הסביבה. והרוח החדש הכללי, שבא לרגלי ההרחבה המדעית של ציור החוש כלפי ההוויה המוחשית, מוכרח הוא לחדש בהתרחבו בין המונים רחבים צורה חדשה על העולם הרוחני וכל קשר מחשבותיו, שצריך לימוד מרובה איך לכונן הכל מחדש בתכלית התיקון, עם ההשראה היותר מוצלחת של כל הטוב היסודי שבישן".

מהלך המחשבה ההתפתחותית שנתפרסמה בכל השדרות, לרגלי ללמודי הטבע החדשים, הביאה למהפכה רבה בחוג המחשבות הרגילות. לא אצל יחידי הסגולה בעלי הדעה וההגיון, שמעולם הסתכלו בסדרי השתלשלות דרגאים, אפילו בההוויה הרוחנית המוסקרת בסקירה היותר נסתרה, שאין הדבר זר אצלם להבין במידת ההשוואה גם כן באופן זה בדבר ההתפתחות החומרית של העולם המוחשי, שאינה מחסרת דרגה אחת בדילוג וריקניות. אבל ההמון לא הסכין להבין את ההתפתחות ברעיון שלם ומקיף, ולא יכול לקשור על פיו את עולמו הרוחני". הרב מדגיש, שהבעיה היא לא בהתאמת פסוקי תורה או מאמרים מסורתיים אחרים לרעיון ההתפתחות, אלא איך "להתאים את כל הקשר הרוחני של כל הרצאת מחשבותיו שנתאגדו יחד על פי הסדר של פתאומיות ודליגה, שהיא מצלת את המחשבה מלשוטט במה שהוא רחוק מחוגה. בהיפגשן עתה עם החטיבה החדשה של ההתפתחות, ההולכת ומתפרסמת וכובשת מקום בלבבות, לזה צריכה הזרחת אורה מרובה, שתהיה הולכת וחודרת בכל השדרות, עד אשר תופיע בסדריה הנוחים גם בחוג היותר פשוט והמוני. על כן הזמן מכריח להפצת הדעה, הדעה היותר רוממה, יותר רחבה ואידיאלית. אי אפשר לצורה הגסה של האמונה, אחרי אשר ירדה ירידה אחר ירידה ונתלבשה בלבושי שקים עבים מאד, להחזיק מעמד. ומי זה ילביש את האמונה הטהורה את המחלצות הראויות לה, מי ישים על ראשה אותו הצניף הטהור ההולם לפי הוד מלכותה, אם לא גדולי הכשרון, חכמי לב, קדושי רגש וטהורי נפש, השתולים בחצרות ה', תלמידי חכמים המסורים להגיון התורה ועמלה" (שם).

אופיו של הדור

הכרח זה של העלאת רמת האמונה נובע לא רק מצורך ההתאמה לרמה התרבותית הכללית, אלא גם מן הצורך להתאמתה לאופיו של הדור שנתעלה, ואשר כתוצאה מכך עלו עמו גם דרישותיו המוסריות והרוחניות. סיבותיה של התעלות זו הן בעיקר בתחום המיטאפיזי שבתהליכי ההשגחה האלוהית בסדרי ירידת הנשמות לעולם, דבר אשר בגלל קוצר המצע לא נכנס לבירורו ולהסברתו, אולם נביא את דברי הרב בניסוחם הבהיר להבהרת אופי זה וניתוחו הנפלא.

"דורנו הוא דור נפלא, דור שכולו תימהון. קשה מאד למצוא לו דוגמה בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משתמשים בו בעירבוביה. הוא שפל וירוד, גם רם ונישא. הוא כולו חייב גם כולו זכאי. אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו. בכל הזמנים ובכל הדורות אנחנו רואים, דור שהוא מלא פרצות, הפרצות עוברים על פני כל חוגו המוסרי לכל צדדיו. דור שוכח אלוה הוא גם כן דור סורר ומורה זולל וסובא. מראש מקדם, עת זנח ישראל את צר מעוזו - הנה מעבר מזה זובחי אדם עגלים ישקון ויצמדו לאלילים וישכחו אל מושיעם, ומעבר מזה זנות יין ותירוש יקה לב וגנב יבוא ופשט גדוד בחוץ. פה נשים מבכות את התמוז, ושם כל אח עקב יעקב וכל רע רכיל יהלך. וזה הקו עובר הוא גם על פני התולדה שלנו בגולה. מוזר הוא הדור הזה, שובב הוא, פראי הוא, אבל גם נעלה ונישא, - נוציא מן החשבון את היחידים הגסים שלקחו להם את רוח הפרצים למסווה לעולל על ידו עלילות של גזל וחמס וכל נבלה - נמצא כי מעבר מזה חוצפא ישגא, אין הבן מתבייש מאביו נערים פני זקנים ילבינו, ולעומת זה רגשי החסד, היושר, המשפט, והחמלה עולים ומתגברים, הכוח המדעי והאידיאלי פורץ ועולה. חלק גדול מהדור הצעיר אינו חש כבוד לכל מה שהורגל לא מפני שאופלה נפשו, לא מפני שנשפל מאותו הגבול, שהחוק והמשפט עומדים עליו, בדעה ההמונית הרגילה, כל אם מפני שעלה עד המקום, שלפי אותו הצביון שהורגל בו עד כה שיביט על ידו על החוק והמשפט על המסורת והאמונה בכלל, על כל טהור וקדוש על כל אמת גדולה נצחית ואלוהית אשר במושגים. מפני מיעוט העובדה בתלמודם של יסודי הרגש והדעת שבמרחב התורה - הועם הזהב ושונא הכתם הטוב עד שנדמה לו שהכל שפל הרבה מערכו. הוא נתגדל ועלה בפעם אחת. הצרות מרקוהו, שטפוהו נתנו לו לב ומוח הוגה מחדש ועף, ולא יוכל לעמוד בשפל. כנפיים עשה לו רוחו, ובמרומים ימריא. ושם לא נתנו לו עדיין את חפצו. מעל ירושלים של מטה, החרבה והשוממה והמושפלת עד שאול תחתיה התעלה, ולירושלים של מעלה לא יוכל להכנס, כי 'אין הקדוש ברוך הוא נכנס בירושלים של מעלה, עד שיכנס בירושלים של מטה' (תענית)".

עכשיו הכלל נתרומם על חשבונם של האישים הפרטיים, וזהו בכלל מהלך התולדה האנושית. ברובי תקופות ההיסטוריה אנחנו מוצאים חכמים נעלים גדולי רוח בדורות הראשונים, שאנו משתאים על גודלם ועוז רוחם, אבל הכלל - הוא היה נתון בשפל המצב בין בדעת בין במוסר. אמת, כי נעלה מכל המון היה המון עמנו, מצד הקדושה האלוהית החופפת עליו ויהי לנס. בדורות האחרונים התחילו הענקים להתמעט והכלל ההולך ומתעלה. בעמנו נתמעטו הבורים, ולעומתם נתמעטו והוקטנו הגאונים והצדיקים. בתקופה הנמהרה של עכשיו הדבר בולט למאד, וזאת העלייה של הכלל הסבה גם כן ירידה, שדור שמוצא את כל מה שהוא שומע ורואה - קטן מערכו, אז מוסרם אינו לוקח את לבבו ואינו משביר את צמאונו, גם אינו מטיל עליו שום אימה ופחד, שכבר התעלה בתכונתו מלהיות מעמיד אופי לחייו מפני בריחה מפחד איזה שיהיה, בין מוחשי, בין ציורי, בין חומרי, בין רוחני. הצרות והתלאות הנוראות עשוהו לנוקשה ועז, עד שכל בלהות ופחדים לא יזעזעוהו. הוא מוכשר רק להתרומם, ללכת באורח חיים ההולכת למעלה למשכיל, אבל לא יוכל, גם אם ירצה, להיות כפוף ושחוח נושא עול ונטל אשר לא יוכל למצוא בתוכו רושם של אור חיים לדעה ורגש. הוא לא יוכל לשוב מיראה, אבל מוכשר הוא מאד לשוב מאהבה, שיראת הרוממות תתחבר עמה. בפועל עוד לא הוציא שום דבר למעשהו דורנו הנרעש, אבל בכוח יש לו רב. דור כזה היוצא להורג בעוז נפש בשביל מטרות שהן נשגבות לפי דעו וחלק חשוב ממנו רק מצד רגש היושר, הצדק והמדע שבקרבו, לא יוכל להיות שפל אפילו אם המטרות הן לגמרי מוטעות, אבל רוחו הוא נשגב גדול ואדיר. ודור בעל רוח גדול, חפץ ומוכרח לחפוץ בכל מקום שהוא פונה, לשמוע דברים גדולים (עקבי הצאן, הדור).

וכאשר אופי זה נפגש עם אותה רמה של דעת אלוהים שהיא למטה מערכו, מה פלא שמתחולל משבר אשר תוצאותיו שליליות ביותר? "אם יהיה אדם במעלה כזאת, שכוחותיו המוסריים והמדעיים הינם מפותחים בו כראוי לפי ערכו ודורו, ודעת אלהים שבקרבו עומדת על מצב נמוך אז מוכרח הדבר, שימצא בקרבו ניגוד עצום לכל המושג של עבודת אלוהים" (עקבי הצאן, עבודת אלוהים). הרב רואה גם את הירידה התלולה של אותן "נשמות דתוהו", כלשונו, היורדות בעיתותי גאולה, אשר "שואפות הרבה יותר ויותר מהמידה. שואפות ונופלות, רואות שהינן כלואות בחוקים, בתנאים מוגבלים שאינם נותנים להתרחב לאין קץ למרומים אין די, והינן נופלות בתוגה, ביאוש, בחרון ומתוך קצף - ברשע, בזדון, בשפלות, בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע" (אורות, זרעונים ג).

והרב חש בכל העומק הטראגי של נשמות אלו, והוא קורא: "נרחם על אלה האומללים, בנינו ואחינו הטובעים בים זועף של צרות רוחניות, שהם קשים יותר מכל חולי ומדווה. נושיט להם דברים טובים, דברים ניחומים מלאים שכל ומפיקים שקט ואומץ" (עקבי הצאן הדור).

הכפירה המוסרית

כל הגורמים שצויינו למעלה, עדיין לא היה בכוחם להביא רבים לידי כפירה - סבר הרב - לולא שנצטרף כאן גורם נוסף והוא הגורם המוסרי. תופעה זו, החוזרת ונשנית כל אימת שהכפירה מרימה ראש, ראויה לשימת לב, וכדאי לעיין בה, כל מקום שאנו מוצאים בפירה במציאות הבורא יתברך, ככפירה בתורה מן השמים וכו' מתלווה לאותה כפירה, הבאה בטיעון מדעי כביכול, כפירה פראגמאטית, הכופרת גם בערכה המוסרי של האמונה. כל העוז והלהט של מלחמת הכפירה נובעים מתוך הטיעון המוסרי, הרואה בהשפעתה של הדת גורם שלילי להתפתחותה המוסרית והסוציאלית של האנושיות. האמונה על מוסדותיה מצטיירת כגורם כובל ומפריע לאדם בדרכו לאושר הטבעי, המובטח לו, כביכול, בלעדיה. בתופעה זו ניתן להבחין בכל התקופות, החל מאפיקור היווני ועד נושאי דגל הכפירה המארקסיסטית בימינו. והשאלה נשאלת מה קדם למה. האם הכפירה "המדעית" היא שהביאה לידי זלזול, ואחר כך לידי כפירה גם בערכה המעשי המועיל של האמונה מבחינה מוסרית, או שמא להיפר, הכפירה בערר המוסרי הביאה לידי אותה ראייה מדעית מסולפת שהסתיימה בכפירה מוחלטת?

תשובתו של הרב ברורה. על-פי תפישתו את האמונה בכלל, ולאור חולשתו הגלויה של כל הבניין המדעי, שעליו הסתמכה הכפירה בכל הזמנים, לא היה מקום לכפירה שתקום ותתפשט, ועל אחת כמה וכמה שתכריז מלחמה בריש גלי נגד האמונה, לולא קדמה לה לכפירה ביקורת מוסרית, שהתבססה על התנהגותם המוסרית של רבים מנושאי דגל הדת, אשר גרמה לכפירה בכל ערכה המוסרי של האמונה בכלל. "התקוממות הכפירה כשקמה בעולם בכללו ונשתרבבה אחר-כך בתור מחלה בלתי טבעית בישראל לא היתה יכולה למצוא מעמד אם לא על ידי החסות של אלו זכויות מוסריות, שאין להם מקום כי אם על ידי מגרעות ורפיונות מקריים שבנושאי הדעות החיוביות, והם הקימו איזה בסיס גם לכפירה הבאה בתביעות מדעיות" (אדר היקר ד). דבר זה בלט במיוחד במלחמתה של הכפירה נגד האמונה הנוצרית. "לולא השנאה שהולידה ההנהגה הרעה של הקאטוליות, למשל. שהתפארה באמונה באלוהות ובקדושת כתבי הקדש, בהנהגתה המוסרית הרעה, בלבבות בעלי תרבות רבים, וכן יתר האמונות המקדשות את כתבי הקודש, בהנהגותיהם הרעות ביחס למוסר האנושי בשם האמונה - לא היה עולה על הדעת כלל להונות את האמונה על-ידי השיטות (המדעיות) לא העוברות, לא ההוות ולא העתידות" (שם).

דמותה של כל אמונה מצטיירת בתודעת ההמונים, כפי שהיא מתגלמת בחייהם ובמעשיהם של נושאי דגלה. כל ביקורת כלפי בעלי הדת, ובאופן מיוחד כלפי כוהני הדת, הופכת להיות ביקורת על הדת עצמה. הביקורת המוסרית מעוררת רגשות בוז כלפי הדת עצמה, ומהם הדרך ישרה לכפירה מוחלטת.

כשמתבוננים בצביון שהאמונה קיבלה אצל אומות העולם, "אותו צביון הרועד והחלש, שאיננו יכול להתקבל יפה במרחב החיים הבהירים ואיננו יכול להכנס כי אם בצורה של נזירות חשוכה" (שם ג) ואשר "מה יחזו (בה) כל שואפי דעת וחיים, תרדמה ואימה חשיכה אין חיים ואין שמחה אין הוד ואין תפארת" (שם) - באלה מוצא הרב יסוד לביקורת המוסרית המתייחסת גם להשפעת האמונה בכלל. "מעולם לא עלה על לב גדולי המחשבה שבמין האנושי, אפילו מהנמנים על הכופרים כאפיקור היווני בעצמו והדומים לו, לחשוב שהם יכולים לצאת בכלי זיין מדעיים על הכרת האלוהות מצד עצמה, כי אם על 'דעת אלוהים בארץ', דהיינו על ההשפעה המוסרית שהלימודים האלוהיים משפיעים, שהיתה לדעתם לרעה למין האנושי, ולמועקה להתפתחותו המוסרית והטבעית. דבר זה אינו רחוק מן האמת ביחש לרוב האומות, שאין דעת אלוהותם הכהה והרפה ראויה להיות יסוד חיותם וקיומם, ואיננו להם טבע קיים ונושא לאומי. אבל לא כאלה חלק יעקב. אם אנו מוצאים מגרעות בחיינו, שנדמה לנו שבאו על ידי השפעת התורה בדרך ישר או מסובב, אנו יכולים מיד להגיע לידיעה הברורה, שהדבר תלוי רק באיזו הבנה משובשת מצדנו בתורה או בסיבה מקרית שלפעמים הביא המצב להיכנס באיזה חיסרון כדי להנצל מחסרון יותר גדול ומהרס שהיה צפוי לבוא מבלעדיו. ובשעה שלא נמצאת באומה הנטייה להריסה ולשלילה, המחרבת את כל יסוד קיומה החומרי והרוחני, נקל הדבר מאד לתקן שימעטו הכרחים כאלה מדור לדור, והדברים מתיישבים מאליהם במנוחה ובקדושה. על כל פנים, הכפירה המוסרית היא לעולם היסוד לבניין הכפירה המיתדמה למדעית, אשר אין לה יסוד מצד עצמה" (שם ד).

את ההתקוממות הכללית של הבריות על כללות רגשי הדת והאמונה הדתית, רואה הרב כ"כוח חיים מוסריים לחיי הרוח הבריאים" (שם ג), נוכח "אותה הצורה החשיכה והעצובה המצמקת את החיים" (שם) של האמונה הנוצרית, ודבר זה השפיע לא מעט על התפיסה המסולפת של האמונה הישראלית. "הגעגועים לחיים בריאים וטבעיים שבעצם הינם אחד מהמסיבות הראשיות המביאות את רגשי הקודש בלבו של אדם, הם נתהפכו בתקופה האחרונה לכלי קרב על מושג הדת והאמונה בכלל, הדעות השליליות נקבעו בין העמים המושפעים מיסוד תורת ישראל. יחס הקירבה הדתית מצד השורש מהגזע הרוחני, כתבי הקודש, גרם שהתחלואים של רפיון הרוח והשלילה נכנסו גם כן לגבול ישראל על-ידי הכושלים והנמהרים שבנו, שמצאו לנכון להם לחקות את הדעות החולות של האומות שהם מתערבים בהם. התקוממות גרמה שנאה כבושה לרוח הדת בכלל, והשנאה הולידה מאסה של תורה, ומתוך ההתרחקות המעשית והלימודית נתערבבו המושגים ביותר" (שם).

אולם את הגורם העיקרי ל"כפירה המוסרית" בישראל רואה הרב בחטא חילול השם. "ולא היה מקום כלל לכפירה השרלטנית, שתתפשט בעולם. אמנם, היא באה בטענות מוסריות מצד ההנהגה הבלתי נאותה שראתה מאלו בעלי תורה ואמונה שחוללו, לדעתם של אלה הטוענים לכפירה, רפיון ידיים וכשלון רוח בכלל האומה, ויבקשו למטרתם סמוכות מדעיות של תוהו. ורבים מאד שאינם יכולים בעצמם להבין את הסיבה הפסיכית האמיתית המביאתם לידי ירידה זו של מאסה בתורה, שכרו ולא מיין, נעו ולא משכר שגו ברואה פקו פליליה. אמנם הגורם לכל המהומה, המביאה רעה לעולם בדעות רעות, הוא חטא חילול השם, ולעומתו גדול הוא כוח של קידוש שם שמים היוצא 'מתלמיד חכם שמשאו ומתנו באמונה ומתנהג בנחת עם הבריות, שעליו הכתוב אומר: ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר' (יומא)" (אדר היקר שם).

גורם לא מבוטל לגבי ה"כפירה המוסרית" רואה הרב בבורות ובבערות בדברי תורה. ההבנה המשובשת בדברי תורה, שמקורה באי-לימוד או בלימוד שטחי, מסלפת לעתים את הדברים עד כדי כך שדעות נפסדות המנוגדות לתורה ולהרגשתו המוסרית של הדור מתייחסות בטעות כדעתה של תורה. למעשה, הן הכפירה המדעית והן הכפירה המוסרית "שתיהן יחד מתפרנסות רק משטחיות ההבנה המדעית והמוסרית, רק ברבות הימים נתרחבו הדברים ונתהפכה הספרות הכפרנית כאלו יכולה היא להיות גם כן ספרות מדעית, מה שאין לה מקום לזה לפי תכונתה שאיננה עם כל פישוט טלפיה כי אם ספרות מוסרית מקולקלת" (שם). אגב, הדגשה זו של הגורם המוסרי משתלבת אצל הרב בתפישתו הכללית האומרת ש"כל סכסוכי הדעות שבמין האנושי, בכל עם ולשון בפרט ובישראל בפרטי פרטות עומדים ביסודם רק על הבסיס המוסרי" (שם בהרחבה).

וכאשר הפגמים המוסריים שבמציאות ושבתפיסתם המוטעית של בני אדם באים ברור, אשר רגישותו המוסרית ומושגיו המוסריים מפותחים, מתקבלת תמונה בהירה על גורמי המבוכה הרוחנית והכפירה שבאה בעקבותיה, אשר רבים חללים הפילה ועצומים הרוגיה.

*

חצי יובל שנים עבר מאז נסתלק רבנו זכר צדיק לברכה. כיובל שנים עברו מאז הגה הגיונותיו אלה. תמורות רבות חלו מאז. גם בדמותו הרוחנית של הדור חלו שינויים. מצד אחד הוכתה לרסיסים ודאותה של הכפירה בנפשות רבים. רבים מצאו דרכם חזרה לאמונה, אם אמנם רק לשלביה התחתיים, ולתורה וקיום מצוות טרם הגיעו. רבים תוהים ומגששים עדיין לפני היכלה, ורבים עומדים כבר על סיפה. מן הצד האחר, המבוכה הרוחנית גדלה והעמיקה, וסימניה הבולטים: ריקנות, אדישות ויאוש. האידיאלים המוסריים נבלו וחיי המוסר התרופפו. "הנה ימים באים נאם אדני ד' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי לשמע את דברי ד'. ונעו מים עד ים ומצפון עד מזרח, שוטטו לבקש את דבר ד' ולא ימצאו. ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות והבחורים בצמא", הצימאון שלא בא לידי רוויה הביא לידי עלפון, חוסר כל תחושה רוחנית, שיממון וחלל ריק, בבחינת גם קנאתם גם שנאתם כבר אבדה.

הרב בעיני רוחו ראה גם את התופעה הזאת: "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבוא. השלווה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה, שכבר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה ויבואו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. השאיפה לאידיאלים נישאים וקדושים תחדל וממילא ירד הרוח וישקע" (אורות, אורות התחיה מד). אולם נדמה שכל הסימנים הללו הנם מסימפטומי אותה המחלה הישנה שהרב דיבר עליה, ותרופתו שהוא הציע יש בה כדי להחיות עם רב גם כיום הזה. וכל מי שאמונתו יקרה לו, אינו יכול לפטור את עצמו מן האחריות הרובצת עליו לעת כזאת. על הקטון ועל הגדול מטיל הרב תפקיד, ולא יאמר הגיבור חלש אני. גם מי שרחוק מעיסוק עיוני ולא ניחן בסגולות השפעה רוחנית של דעת ד' ודעת דרכיו חייב לדעת כי "לא רק מהלוחמים בפועל תצא העזרה העיקרית בעת מלחמת הרוחות ותסיסת דעות, לא כל כך מכתיבת מאמרים שהם מריחים ריח מלחמה, כי אם מנצחון הקדושה, המוסר והצדק המתגשם בחיים ובמעשה" (אדר היקר, ד). חובת קידוש השם, הדאגה לנצחון הקדושה, המוסר והצדק שיתגשמו בחיים איננו מעבר ליכולתו של אף אחד. ולתופשי התורה לברוכי הכשרון קורא הרב: "אחינו היקרים חכמי תורה וסופרים ומשפיעים! גם אנו נואלנו וחטאנו, למדנו וחקרנו, פלפלנו וחיברנו, כתבנו וציירנו, אבל שבחנו את אלוהים ועוזו, לא שמענו לקול נביאי האמת לקול מעולי חכמי דורות עולמים, לקול הצדיקים והחסידים חכמי המוסר והעיון והרזים, שצווחו והכריזו בקולי קולות כי סוף הנהר של התלמוד המעשי לבדו להיות יבש וחרב אם לא נמשוך לתוכו תמיד מים מני ים מימא דחוכמתא וקבלה, מים דעת האלוהים, מים טוהר האמונה הטהורה, הנובעת מנשמתנו פנימה משורשה ממקור חיים" ("קריאה גדולה", לוח ארץ הצבי תרס"ח).

הרב זכר צדיק לברכה, לא חדל מלקרוא "רוממו את האמונה העלו את הרעיון, הבו גדל לאלוהינו!" מצות הזמן היא להרבות דעת ואורה ועל ידי כר לרומם את האמונה לזככה ולטהרה, על אף גילויי האדישות שבדור, חזקה היתה אמונתו של הרב כי עדיין "יאבה לשאוב בכל לב ונפש מים טהורים מפלג אלוהים".

"ואם נדמה לנו שעול הכפירה השתרג ועלה על צואר רבבות מבנינו וישם בסד רגלם, ועתה הם כמפרפרים בין החיים והמוות לא ידעו חיים ומנוחה, לא ידעו עדן שלות תום והם צמאים להרטיב את חיכם היבש, הנה קרובות הן העינים להיות מתפקחות. קצרה רוחם בעול הברזל של הכפירה שנתהפכה בתקופה קצרה למין אמונה קנאית וחצופה, והנם דופקים על דלתי תשובה, שאר נדמים להם כאלו הם סגורים לפניהם, בשעה שאך דחיפה אחת מספקת היא לפתוח את השערים לרוחה, פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים בזקניו ובצעיריו מחנה גדול כמחנה אלוהים".

 


[1] הליכות תו שין כף, אלול תשי"ט

* החרדות הפשוטה - ביטוי מצוי בסגנון חב"ד.