המעלות ממעמקים: עם תלמידים בחזית

  • הרב יהודה עמיטל

עם תלמידים בחזית[1]

[א] "והנצחון שלהם"

קריאות טלפוניות באמצע הלילה מטעם ענף ההסברה והרבנות הצבאית הזעיקו אותנו, מספר ראשי ישיבות. "החבר'ה רוצים לראות אתכם", נאמר לנו.

עלינו ומצאנו אותם באחד החניונים העורפיים, בין קרב לקרב. נחים קצת, ומטפלים בטאנקים.

ראינו אותם, שמענו אותם, שוחחנו אתם, התפללנו אתם וגם למדנו אתם. קשה לתאר במלים את חוויית הפגישה, פגישת תלמידים עם רבותיהם, בין טאנקים מפויחים. באנו אליהם כראשי ישיבות והיו רגעים שהתגמדנו בפניהם ועמדנו כתלמידים לפני רבותיהם, משתאים נוכח גדולתם, נוכח כוחות הנפש העצומים שנתגלו לנו מתוך גמגומיהם סיפוריהם הפשוטים. ראינו אותם באמונתם הלוהטת, בבטחו-נם המוצק בצור ישראל וגואלו, בידיעתם הברורה שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. ראינו אותם בפשטותם ובענוותם הגדולה. ראינו גילויי אחווה ואהבה, מצות "ואהבת לרעך כמור" -כמור ממש, ללא חייץ, ביחס לכל חייל, לכל מפקד. ראינו לפנינו חיילים החשים ונושמים את המימד האלוהי של המאורעות. רק פסוקי התנ"ך המתאימים נעתקו מהם בסערת הקרבות, וכאילו היו מבקשים מאתנו להזכירם ולבטא במילים, בפסוקים, ובמאמרי חז"ל את מה שהם חשים. מצאנו שם צמאון לא רגיל לשמוע דבר ד'.

מה גדולים הלבבות המכילים בבת אחת אמונה גדולה ובטחון מוצק בישועת אלהינו עם כאב צורב על נפילת אתים לתורה ולנשק, עם דאגה טורדת לפינוי חללים ולהבאתם לקבר ישראל. פיות מלאים תהילת ד' על חסדיו ונפלאותיו הרבים, שנתגלו בשעות קשות, עם הכנעה וצי-דוק הדין על מה שראו והתקשו לתפוס.

שמענו על לבטיהם ההלכתיים במצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו בנתוני קרב. למדנו פרק בשמירת שבת בתוך הטאנק. שמענו על דקדוקים וזהירות במצוות, אגב ויתור על הדבר היקר ביותר שם, במו מנוחה קצרה או הודעה חטופה לעורף, בגלל קדושת השבת. שמענו אותם נזכרים ומזכירים דברי הרמב"ם המופלאים, שדיברנו בהם ביום הכיפורים בישיבה, על מי שיוצא, למלחמה (ראה עמ' 18).

משתוממים עמדנו בפני תלמידים, אשר לפני מספר ימים עסקו בישובן של הוויות דאביי ורבא ובירורי סוגיות תלמודיות, ועתה עוסקים בלחימה בלב ונפש, מתוך אמונה, שאכן את מלחמת ד' הם נלחמים, והשם הוא הנלחם להם. לא נגזים אם נאמר שנשמנו אתם אווירה תנ"כית.

נזכרנו והזכרנו להם את דבריו האחרונים של משה רבינו עליו השלום לישראל לפני פטירתו, אחרי עשרות שנות לימוד תורה לבני ישראל: "אשריך ישראל, מי כמוך, עם נושע בד' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויבך לך ואתה על במותימו תדרך".

ורבותינו במדרש מוסיפים: "הקב"ה עושה את מלחמתן של ישראל והנצחון שלהם. אמר דוד להקב"ה: אתה עושה המלחמה ולך הוא הנצחון, שנאמר: 'לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד'. אמר לו הקב"ה לדוד: נתת לי הנצחון, אף אני אתן לך הנצחון, שנאמר: 'למנצח לעבד ד' לדוד'".

[ב] "בדמייך חיי"

ביקורנו הפעם אצל תלמידינו בקו החזית היה שונה מן הביקור הקודם, לא רק בשל התנאים הגיאוגרפיים, אשר ללא ספק תרמו לחוויית הפגישה, אלא בעיקר בגלל שני דברים אחרים: זאת הפעם פגשנו אותם בתנאי ה,פסקת אש, כאשר הבחורים לא רק מבקשים לשמוע, אלא גם ללמוד. ועוד דבר שאפיין את הביקור: התברר לנו כי ציבור החיילים שאליו היו פנינו -מועדות, היה הרבה יותר גדול ממה שציפינו.

התברר בי מבחינת הצימאון לדבר ד' מיטשטשים ההבדלים שבין חיילים בני הישיבות ובין חיילים אחרים, אם דתיים ואם שאינם דתיים. נפגשנו עם מפקדי תלמידינו ושמענו על מעשיהם, על לחימתם, על מסירותם ומעל לכל - על עמידתם הנפשית המופלאה בשעות הקשות, ששימשה מקור עידוד לחבריהם ולמפקדיהם.

סיפר לנו מפקד חטיבה: "עמדתי לפני הכרעות קשות. כינסתי את הלוחמים, כדי לשתף אותם בהערכת הבאות ולהכין אותם לקראת אפשרויות קשות. האווירה היתה קשה במיוחד. לפתע קם חייל ואמר: 'המפקד! ישנה בעיה אחרת, מחר ערב סוכות ואנו זקוקים לארבעה מינים'. נדהמתי", סיפר המפקד, "כשהתאוששתי מתדהמתי אמרתי לו: 'בסדר'. מסרתי את הזמנותי בקשר-אלחוט והזמנתי כך וכך כלים, כך וכך פגזים, ולבסוף ארבעה מינים. חשתי את התדהמה מן הצד השני. 'מנין נקח כאן ארבעה מינים?' נשמעה לבסוף התשובה". מי שמכיר את קולו הסמכותי של אותו מפקד יודע שפקודתו חייבת להתבצע גם במצבים בלתי אפשריים. לפני עלות השחר הגיעו ארבעת המינים לקו הראשון, ואין צורך להוסיף שהטאנקיסטים שלנו שמחו לשתף גם את המח"ט במצוות נטילת לולב. אסתפק במסירת הסיפור כפי ששמעתי אותו, ללא אותם דברי הערצה שנתלוו לו על הכוח הנפשי הגדול שנתגלה כאן.

סיפור שני, מפי מפקד אחר: "החבר'ה חזרו מן הקרב הראשון בחייהם. היה זה קרב קשה ואבזרי וכמה מחבריהם נפגעו בו. החבר'ה היו בהלם", סיפר אותו מפקד, "גם לא היה יכול להיות אחרת. והנה, בעוד אני מחפש את הדרך ואת המלים להוציאם מן ההלם ולהחזירם למציאות, נשמע קולו של חייל אחד: 'מעריב'!'. והנה כולם מתקבצים ואומרים 'ברכו את ד' המבורך', ומתפללים בצוותא תפילת ערבית בדבקות". אשר לתגובתו של אותו המפקד למראה הדבר, כפי שסיפר לי, לא אומר דבר, ואשאיר זאת לדמיונו של הקורא.

למען הכנות, יאמר דבר במשפט מוסגר. בשיחותינו עם המפקדים היו לנו רגעי מבוכה, כאשר נתקלנו במידת ההערכה כלפינו אישית מעבר למה שניתן היה לצפות. חשנו כאילו אותם מפקדים זוקפים חלק מאותן התכונות המופלאות שנתגלו אצל תלמידינו לזכותם של מחנכיהם. דבר זה גרם לנו מבוכה, כי חשנו כאילו נעשה עוול לבחורים.

את היחידות השונות שפגשנו, מצאנו מפוזרות בחולות המדבר ועוסקות באימונים, כאשר אנחנו נעים בג'יפ של המפקדה בליווי קצין, איש מילואים. בהגיענו למקומותיהם הפסיקו את האימונים והתכנסו מחלקות-מהלקות לשמוע, לשוחח, לשאול ולהרהר בקול.

היו לנו כמה פגישות מרגשות, כאשר הפתענו את תלמידינו בנוכחותנו שם. בהבחינם בנו קפצו מן הטאנקים היישר לבין זרועותינו. המלים כמעט נעתקו מפיהם. המקום - כשישים ק"מ מקהיר. הנוף - חולות מדבר ובסיסי טילים מנותקים. הרקע הקרוב - טאנקים ישראלים. ובתור כל אלה - פגישת אחים. רב ותלמידו מתחבקים.

ועתה - משהו על תוכן השיחות.

הפעם אספר בעיקר על שיחות עם כלל החיילים, ולאו דווקא עם בני הישיבות. שאלות רבות נשאלות, והרהורים רבים עולים עתה בין חיילי קו החזית. אין הכוונה לשאלות בקשר לשיקולים מדיניים ואסטרטגיים הקשורים במלחמת יום הכיפורים. השאלות נוגעות לעצם תופעת המלחמה בישראל. המלחמה הזאת נתפסת כחוליה בשרשרת המלחמות והמאבקים של עם ישראל לדורותיו, והשאלה הגדולה הוא: מה פשרם? ומכאן מחשבות והרהורים על ייחודו ולעודו של עם ישראל. הרהורים עולים בקשר למעמדה של מדינת ישראל בעתיד הרחוק בעולם הגויי האכזרי. על מה להשתית ולהבטיח קיומה של ישראל בעתיד? האם ניתן להבטיח את קיומנו על שיקולים גלובאליים של מעצמות-על? האם קיומה של מדינת ישראל יתבסס תמיד על הפער האיכותי בין ישראל לערב? ומנין הבטחון שהפער הזה ימשך? ומכאן צפים ועולים הרהורים, שמא טמון סוד בקיומה של אומתנו וארצנו המחודשת, מעין אותו סוד שהבטיח את קיומו של עם ישראל מאז ומקדם, סוד נצח ישראל. ומכאן החתירה לגלות את המיוחד, את השונה, את החד-פעמיות שבגורלו ההיסטורי של עם ישראל. היסטוריה מיוחדת במינה היא זו אשר חוקי היסטוריה רגילים אינם תופסים בה. מצפים להיווכח כי אותו חזון של נביא אומות העולם, "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", לא מקור חולשה הנהו אלא, מקור עידוד ובטחון.

כאשר אתה שומע שיחותיהם ותגובותיהם של חיילים, אשר מפאת חינוכם, שם שמיים כאילו נכרת מפיהם, כשהם משתחררים לאט-לאט ממעצורים חיצוניים ומגלים את האמונה הפועמת בליבם, גם כאשר דיבוריהם מגומגמים - וביניהם כאלה אשר כבר עברו את שלב הגמגומים ומצאו לבם מכוון לאביהם שבשמיים - הנך מתמלא עידוד, ובבטחון הנך צופה ליום גדול, שלדעתנו יבוא. יום של חיפוש זהותנו ושיבה לעצמנו, ומשם - לאלהי יעקב.

ועוד ממה ששוחחנו. חיילים אשר מעולם לא ידעו מה זו תפילה, מצאו את עצמם פונים להקב"ה בשעות הקשות, ואתה חש את שאלותיהם ללא מלים המטרידות אותם. הם תוהים לדעת איך מסתכלים עליהם בשמים, וחשים רגשי הקלה והרווחה למשמע דברינו על קרבת ד'. "קרוב ד' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". כל קריאה כנה, כל צורה שהיא, במלים וללא מלים, כאשר היא כנה, נובעת ממעמקים, ומכוונת כלפי מעלה - היא נשמעת ונקלטת. כאשר השתדלנו להסביר כי אין יודע תפילתו של מי נשמעת ונקלטת יותר, אם תפילתו של זה ששפר חלקו עליו והתחנך מילדותו לתורה ולתפילה או של זה אשר מעולם לא התחנך לתפילה, וגילה את עצמו מתפלל בסערת הקרב - חשנו כי הדברים חודרים למעמקים.

כמובן, שוחחנו לא מעט על הדם היהודי שנשפך, על חייה של כנסת ישראל אשר חיה בדמיה. "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך: בדמייך חיי". הקב"ה רואה כביכול שהדברים אינם נקלטים. קשה לקלוט אותם, כאשר אתה רואה מי ומי בנופלים. האמנם "בדמייך חיי", וכך תחיה כנסת ישראל? והקב"ה חוזר שנית על דברו: "ואומר לך: בדמייך חיי".

 


[1] שיחות בראדיו על רשמי ביקור בקווים, תשל"ד