המשכן - יצירה אומנותית ייחודית

בשיעור זה בכוונתנו לבחון את יופיו של המשכן ואת היחס אליו כיצירה אומנותית מופלאה. לכאורה, היצירה המושלמת בעולם בה יופי בא לידי ביטוי בצורה מיוחדת במינה.

במסגרת זו, נתייחס אל מימד היופי כפי שהוא בא לידי ביטוי במשכן, במקדש ואף בירושלים כולה. כשכולם מבטאים את אותו עיקרון כי במקום המהווה את מקום גילוי השכינה, הבניין הנבנה משכן או מקדש ואחריו העיר בה בחר ה' לשכן את שמו שם, מבטאים את עניין היופי המגלה יופי של מעלה.

זה אלי ואנוהו - לשון נוי^[1]

העובדה שהמשכן נבנה באומנות מיוחדת על ידי אומנים שבחר הקב"ה ובראשם בצלאל, עליו נאמר "ואמלא אותו רוח א-לוהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה", מלמדת על החשיבות שכביכול הקב"ה מייחס לצד האומנותי. ניתן ללמוד כאן על חשיבות העובדה שמוענקת לאמנים חכמה אלוקית מיוחדת במינה על מנת לבצע את היצירה הזאת באופן המושלם ביותר.

על החשיבות הרבה ליופיו הפנימי של המשכן עמד בעל ה'אבני אזל'^[2]. בספר דברים מצווה התורה "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' א-להיך אשר תעשה לך" (דברים ט"ז, כא). רש"י שם פירש "אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית". על כך הוסיף ה'אבני אזל':

"מקום קודש צריך להיות נאה בזכות קדושתו ולא בכחם של קישוטים חיצוניים כמו עצים נאים ובניינים מפוארים. לכך, אם אתה מבקש לפאר הקדושה באמצעים חיצוניים, משמע שאתה מזלזל ביופייה העצמי".

לאמור: יופיו של המקדש נובע מקדושתו העצמית, וכל תוספת חיצונית רק פוגמת ביופיו העצמי הפנימי.

כך גם פירש רד"ק את כינוי המקדש המופיע ביחזקאל: "וּצְבִי עֶדְיוֹ לְגָאוֹן שָׂמָהוּ" (ז', כ):

"זהו בית המקדש שהוא פאר יופי כבוד האל הנקדש בתוכו שהיו מתיפים כעדי, והקדוש ברוך הוא שמהו לגאון שישראל היו מתגאים ומתגדלים בו על כל עם".

בדבריו, מציין הרד"ק יסוד קרוב המתקיים אף הוא במקדש – יסוד התפארת, אליו מתייחס הכתוב בכמה מקומות, כגון: "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ" (ישעיהו ס"ד, י); "הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו" (איכה ב', א; וראה רש"י שם). מעניין, כי הקב"ה עצמו מכונה תפארתם של ישראל - "כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה וּבִרְצֹנְךָ תָּרוּם קַרְנֵנוּ, כִּי לַה' מָגִנֵּנוּ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מַלְכֵּנוּ" (תהילים פ"ט, יח-יט), ואף בגדי הכהונה הם "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כ"ח ב). לאמור: יסוד התפארת שבקב"ה מתגלה במקדש ובבגדי הכהונה, בדומה למה שראינו ביחס ליסוד הצדק[3].

מלבד בבניין עצמו, מתגלה הנוי במקדש בדברים שנוספו בו לנוי, למשל:

• "בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב" (יומא כא:).
• "גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל" (מידות פ"ג מ"ח).
• וכן פסק הרמב"ם: "ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור שנאמר 'ולרומם את בית א‑להינו' (עזרא ט', ט), ומפארין אותו ומייפין כפי כחן. אם יכולין לטוח אותו בזהב ולהגדיל במעשיו הרי זו מצוה" (הלכות בית הבחירה פ"א הלכה יא).

בדרך זו, גם חלק מעבודות המקדש נעשו לנוי:

• הרמב"ם בפירוש המשניות מסביר את הוספת המערכה של אש ביום הכיפורים: "וכולם מודים שבכל אופן מוסיפין מערכה ביום צום כפור, הדור ויופי לאש" (יומא פ"ד מ"ו).
• המשנה במסכת סוכה מתארת את סיום העבודה בסוכות ואת הפרידה מן המזבח:

"בשעת פטירתן מה הן אומרים יופי לך מזבח יופי לך מזבח" (פ"ד משנה ה).

ומבאר רש"י:

"היופי הזה אנו עושין לך שאתה מכפר עלינו" (סוכה מה:).

כלומר כל העבודה הזאת הנעשית סביב המזבח בסוכות, ההקפה בארבעת המינים וזקיפת הערבה לצד המזבח, הן יופי שעושין למזבח.

• המשנה בתמיד מתארת כך:

"ותפוח היה באמצע המזבח פעמים עליו כשלוש מאות כור והרגלים לא היו מדשנין אותו מפני שהוא נוי למזבח"       (פ"ב משנה ב).

ומבאר ר' עובדיה מברטנורא על אתר:

"שיהיה נראה שקרבנות הרבה היו על גבי המזבח, כלומר כשהמזבח משמש להרבה קרבנות והדבר הזה נראה בתפוח, זה נויו".

מדוע נבחרו בצלאל ואהליאב?

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה. וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ"     (שמות ל"א א-ו).

הקב"ה בחר בעצמו את האחראים למלאכת המשכן. מדוע נבחרו דווקא אנשים אלו? להלן נביא כמה פירושים לשאלה זו:

- האבן עזרא בפירושו הארוך אומר:

"אמר הגאון, למה נבחרו בצלאל ואהליאב? והשיב, כי בצלאל מבני יהודה שהמשילו יעקב לגור אריה (בראשית מ"ט, ט). גם אהליאב מבני דן, שהמשילו משה לגור אריה (דברים ל"ג, כב) והאריה צר מאחוריו. וככה היה הבית (מידות פ"ד מ"ז). וזה דרש הדורש, כי בצלאל ואהליאב לא בנו הבית. ורוחב המשכן שעשו היה שוה. ואין טעם לשאלתו, כי נבחרו, בעבור שלא היה בישראל כמוהם"    (שמות ל"א, א).

דעת הגאון היא כי בחירת בצלאל ואהליאב שנמשלו בברכות לאריה, מתאימה לבנין הבית שהיה נראה כצורת אריה - צר מאחוריו. אמנם מעיר האב"ע כי בצלאל ואהליאב לא בנו את בית המקדש שהיה צר מאחוריו כצורת אריה אלא את המשכן שרוחבו היה שווה. בכל אופן מעניינת המחשבה של הגאון כי המשלתם של בצלאל ואהליאב לאריה מכשירה את שניהם לבנות בית כאריה. האב"ע עצמו סובר כי סיבת בחירתם היא מפני שלא היה בישראל כמוהם.

- רש"י נזקק גם הוא לשאלתנו ועונה:

"ואהליאב - משבט דן, מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר (איוב ל"ד יט) 'ולא נכר שוע לפני דל'" (שמות ל"ה, לד).  

על פי הבנה זו נבחרו בצלאל ואהליאב כמייצגים את עם ישראל כולו. הבנה זו מחדדת את זיקת בנין המשכן לכל ישראל כולו, כדי לבטא כי המשכן שייך לכל ישראל.

בהקבלה מסוימת למצב זה, מענין לראות כי בית המקדש הראשון נבנה מחד על ידי שלמה המלך, מלך משבט יהודה כשהוא מצרף את חירם מצור:

"וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר. בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיַּעַשׂ אֶת כָּל מְלַאכְתּוֹ"        (מלכים א, ז,יד).

ובדברי הימים ב נאמר:

"בֶּן אִשָּׁה מִן בְּנוֹת דָּן וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף בַּנְּחֹשֶׁת בַּבַּרְזֶל בָּאֲבָנִים וּבָעֵצִים בָּאַרְגָּמָן בַּתְּכֵלֶת וּבַבּוּץ וּבַכַּרְמִיל וּלְפַתֵּחַ כָּל פִּתּוּחַ וְלַחְשֹׁב כָּל מַחֲשָׁבֶת אֲשֶׁר יִנָּתֶן לוֹ עִם חֲכָמֶיךָ וְחַכְמֵי אֲדֹנִי דָּוִיד אָבִיךָ"    (ב', יג).

לפי שני המקורות, חירם האמן שייך לשבט דן או נפתלי - שניהם בני בלהה שפחת רחל, מהשבטים הפחותים, בדומה למה שראינו במשכן (וכך מפורש במדרש תנחומא פר' כי תשא סימן יג).

הרב כשר מביא בתורה שלמה מדרש מבראשית רבתי:

"'ולא ניכר שוע לפני דל כי מעשי ידיו כולם' (איוב לד, יט). מלמד שקטן וגדול שווים לפניו. וביחס למקדש שלמה היה מיהודה וחירם מדן, וכן במשיח אביו מיהודה ואמו מדן שלכך נקרא יהודה ודן גור אריה שהמשיח יוצא מבין שניהם"    (שמות ל"א, ג אות יד).

לפי זה, ישנו טעם נוסף שהמשיח בא משני שבטים אלו ועל כן הם בונים את המשכן שיאפשר את תיקון העולם.

ובכתב יד לאחד מהראשונים על התורה:

"וידוע כי במעשה המשכן נבחרו שני אנשים שני שבטי ישראל, מיהודה ודן, זה נמשל לגור אריה וזה לנחש ולביא, להודיע מעשה המשכן כמה הוא משול להם ועוד לרמוז על מדות הרחמים הנרמזת בשם יהודה ועל מצות הדין הנרמזת בשם דן".

ואילו במדרש מפורשת הזיקה בין שני שבטים אלו במלאכת המשכן:

"יבוא ויזדווג לו שלא יהיו מבזין אותו, ושלא יהא אדם רוחו גסה עליו לפי שהגדול והקטן שווין לפני המקום בצלאל משל יהודה ואהליאב מדן והוא מזדווג לו"

                                                   (שמות רבה מ,ד).

- הרמב"ן מתייחס לכך שלא היו בתנאים של שעבוד מצרים שהיו שקועים בעולם החומר, מי שהיה מסוגל לעשות מלאכה זו של בניין המשכן. לכן הוא מזכיר את המדרש לפיו בחירת בצלאל הינה מראשיתה של הבריאה לצורך מטרה זו^[4]:

"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור, אמר ה' למשה ראה קראתי בשם, ומשה אמר לישראל ראו קרא ה' בשם (להלן לה ל). והטעם כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף וזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומנויות כולם, והיודעים ורגילים בהם בבוא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה, ועוד שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמוזו. ולכן אמר ה' למשה שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח אלוהים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן, כי היה רצון מלפניו לעשות המשכן במדבר, ולכבודו בראו, כי הוא קורא הדורות מראש (ישעיה מא,ד), כדרך 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך' (ירמיה א,ה), ובלשון הזה ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומיים (לעיל טז כט).

ולרבותינו בזה מדרש, הראה אותו ספרו של אדם הראשון ואמר לו כל אחד התקנתיו מאותה שעה, ואף בצלאל מאותו שעה התקנתי אותו, שנאמר ראה קראתי בשם בצלאל, והוא כענין שפירשתי. ועוד אמרו יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. והענין, כי המשכן ירמוז באלו והוא היודע ומבין סודו" (שמות ל"א, ב).

- הנצי"ב מדגיש את הבחירה האלוקית בבצלאל המקבילה במהותה לבחירת משה ואהרן הנובעת מקדושת המשכן וסגולתו.

"ראה קראתי בשם: לפי הפשט משמעות 'ראה' - התבונן על הטובה שאני עושה בזה, שלא תהא צריך לחפש אחר הרבה אומנים מכל המלאכה משונים זה מזה, ועתה 'הנה קראתי בשם' אומן אחד שבו יכלול הכל, והוא ישגיח על כל מיני אומנויות. ומשה אמר לישראל (להלן לה,ל) 'ראו'. ובמכילתא פרשת בשלח על הפסוק 'ראו כי ה' נתן לכם את השבת' (לעיל טז, כט) - 'הזהרו'. ונראה דזהו כוונת 'ראו' כאן, תתבוננו על מעשה המשכן שאינו כמו פלטין של מלך שהוא חול, ומי שרוצה לעשות אותו ע"י הכשר ידיעה במלאכה קודם שבא לעשות הרי הוא עושה, אבל לא כן המשכן שהוא קודש ויש בו דבר סגולה, וכמו התורה שלאט ניתנה אלא ע"י משה וכהונה ע"י אהרן, כך המשכן לא היה אפשרי להעשות ע"י שום בעל מלאכה היותר גדול בעולם, אלא ע"י בצלאל. ולא משום שהיה תחילה אומן גדול, אלא שהקב"ה "מלא אותו" - עתה, ידיעה הנצרכת לזה, ומזה ראוי להתבונן גדולת וקדושת הבנין, וא"כ ראוי להיזהר בו. וזהו כוונת 'ראו' שאמר משה לישראל להלן בפרשת ויקהל".

- המשך חכמה מבאר כיוון שונה:

"ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וכו'. הענין דמסירת נפש צריך להיות שלא בחקירה והתחכמות יתירה, ויהודה מסר עצמו בים במסירות נפש, כמו דאיתא בתוספתא דסוטה, וכן חור מסר עצמו בעגל. דהחקירה תעכב ברצון פנימי מלמסור נפשו על קדוש השם יתברך כעדות יעב"ץ החסיד. לכן אמר שבעבור זה שלא חקרו ולא נתחכמו יותר מדי, לכן 'וימלא אותו בחכמה ובדעת' וכו' והבן"                                               (שמות ל"ה לא).

ומעיר המהדיר על המשך חכמה (הרב יהודה קופרמן) על אתר כי שכר משפחת חור הינו מידה כנגד מידה: הם מסרו את נפשם בלא שימוש בחכמה, תבונה ודעת, בלא שיקולים וחקירות מיוחדות - ולכן זכו להשתמש בתכונות מיוחדות אלו במלאכת המשכן, כשהמשכן בא לכפר על חטא העגל והריגת חור.

כיוון אחר מופיע בדברי המלבי"ם:

"ראה קראתי בשם. ששמו בצלאל ניתן לו על שם שאמר לו משה בצל א-ל היית וידעת כמ"ש חז"ל. ר"ל שהעולם כולו הוא צל הא-לוהות ודמות הכמתו, וכמ"ש בפי' בראשית שצלם א-לוהים היינו צל
הא-לוהים, כי הצל הוא אבי הציירים, והעולם הגדול וכנגדו האדם שהוא העולם הקטן הוא צל הא-לוהות וצלמו, והמשכן שבו הצטיירו כל העולמות וכן כל פניני האדם היה גם כן צל הא-לוהות, וכל זאת השיג בצלאל, ועז"א שיודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ וע"כ נקרא בשם בצלאל, ששם זה קרא לו ה', כי הוא היה מוכן לשכלל בנין הקדשו הזה וכמ"ש על יצפון לישרים תושיה (משלי ב), שה' הכין מראשים הישרים שיעמדו בדור ודור שיהיו מוכנים לעניינים גדולים שיעשו בדור ימיהם".

- המלבי"ם מדגיש את הזהות והקרבה בין העולם שהוא צל האלוקות, המשכן שהוא גם כן צל האלוקות ושמו של בצלאל שהיה בצל א-ל, ועל כן ידע לצרף אותיות בהם נבראו שמים וארץ.

רוח א-לוהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה

הכתוב מפרט את ייחודיות בחירתם ואומנותם של בצלאל ואהליאב:

• לגבי בצלאל התורה מפרטת כי ה' ממלאו רוח
  א-לוהים. באופן כללי היא מתארת כי הוא מילאו בחכמה, בתבונה, בדעת ובכל מלאכה, ובצורה מפורטת לחשב מחשבת לעשות בזהב, בכסף, בנחושת, בחרושת אבן למלאת ונחושת עץ לעשות בכל מלאכה.
• ואילו לגבי אהליאב כתוב: "וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה".

הכתוב לכאורה מבחין בין מה שה' נתן לבצלאל לבין החכמה שניתנה לאהליאב ולכל חכם לב.

א. רוח א-לוהים

מה פירוש הביטוי 'רוח א-להים'?

- מבאר הרס"ג: דעת מאת ה'.

- האב"ע בפירושו הארוך אומר:

"ואמלא אתו כמו ויהושע בן נון מלא רוח חכמה (דבר' לד, ט), וכתוב ונחה עליו רוח ד' (ישעי' יא, ב). ופירושו מה היא רוח ד' והיא רוח חכמה ובינה (שם)... והנה בצלאל היה מלא כל חכמה בחשבון, ומדות, וערכים, ומלאכת שמים וחכמת התולדת, וסוד הנשמה. והיה לו יתרון על כל אנשי דורו, שהיה יודע כל מלאכה, כי רבים חכמי לב לא ידעו אפילו מלאכה אחת, על כן כתוב ובכל מלאכה בוי"ו".

• המדרש בשמות רבה מבאר כך:

"ואמלא אותו רוח א-לוהים, כל החכמה הזו מניין? מן הקב"ה, רוח אלהים. וכן אתה מוצא ביהושע שהוא בא מיוסף, ומה כתיב בו ויהושע בן נון מלא רוח חכמה. וכן אתה מוצא בעתניאל בן קנז שבא מיהודה מה כתיב בו ותהי עליו רוח ה' וכו'. אמר רב חנינא הה"ד אכן רוח היא באנוש [ונשמת שד-י תבינם], וכל הבינה שהיתה בבצלאל משל שד-י היא, הוי ואמלא אותו רוח א-לוהים"           (מ"ח,ה).

- המלבי"ם מבאר כי מדובר על רוח נבואה ורוח הקודש וכך דבריו:

"ואמלא אותו רוח א-לוהים, רוח נבואה ורוח הקודש, כמו שתרגם אונקלוס 'ואשלמית עמיה רוח נבואה מן קדם ה'', כי לבנין המשכן מלבד שהיה צריך לדעת כל מיני המלאכות היה צריך לכוין את הסוד הנסתר והצפון בבנין זה, שהוא השגת כלל השלמות וקשורם עם רוח אלהים חיים המחיה אותם ושוכן בם, ע"ז הלביש אותו רוח א-לוהים בחכמה ובתבונה ובדעת שהם שלש מדרגות העליונות שבהם נברא העולם כמ"ש (משלי ג) ה' בחכמה יסד ארץ וכו' ואמר (שם כד) בחכמה יבנה בית וכו' וכמ"ש בפירוש משלי עניינים אלו בארך וזה לענין שישיג את המשכן הגדול וכל צפונותיו, ובכל מלאכה הוא מלאכת האומנות שיעשה המשכן בפועל".

ב. חכמה, תבונה ודעת

הפרקי דרבי אליעזר ממשיך את כיוונו של המלבי"ם, וקושר באופן מובהק בין חכמה, תבונה, דעת בבריאה, לחכמה, תבונה, דעת בבניין המשכן ובבנין הבית לעתיד לבא:

"בחכמה ובתבונה ובדעת, בעשרה מאמרות נברא בעולם וכו' ובשלשה כוללו ואלה הן בחכמה יסד ארץ כונן שמים, בתבונה בדעתו תהומות נבקעו, ובשלשתן נעשה המשכן, שנאמר ואמלא אותו רוח א-לוהים בחכמה ובתבונה ובדעת, ובשלשתן נעשה בית המקדש שנאמר בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צרי חרש נחושת וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת, ובשלשתן עתיד לבנות שנאמר בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו, ובשלשתן עתיד ליתן שלוש מתנות טובות לישראל שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ושלשתן כפולות נתנו למלך המשיח שנאמר ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו'"      (סוף פרק ג).

- וכן דברי הנצי"ב:

"בחכמה ובתבונה ובדעת: כבר נתבאר (לעיל כה,ח) דכל העולמות נכללו במעשה המשכן וכליו, ומשום הכי שכנה השכינה בו, כמו שהיה מראש הבריאה שהיתה השכינה בעולמו בכלל משגיח. וכמו שהעולם בכלל נברא בשלש מדות אלו, כדכתיב 'ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו' (משלי ג,יט), ככה המשכן נדרש להבנות בשלש מדות הללו, וכן בית המקדש שהיתה השכינה שורה בו. וזהו דאיתא במדרש רבה ידע בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. ונמצא מבואר לשון 'ואמלא אותו רוח אלוהים', שזה השם משמעו כמה פעמים שברא שמים וארץ, כמו שכתבתי ריש פרשת בראשית (א,א) ובכמה מקומות".

הנצי"ב לשיטתו הרואה במשכן מבנה המשקף ומייצג את כל העולמות כולם, ועל כן מאד מובן שבצלאל משקף את היכולת לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ.

הרב הירש מעיר יפה את ההערה הבאה על הפסוק שנאמר לגבי הכהונה:

"ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי"        (שמות כח,ג).

"דבר זה נאמר כאן רק לגבי עושי הבגדים ואילו לגבי עשיית כל מלאכת המשכן מזכיר הכתוב את הצורך בתכונת החכמה, רק בפרק ל"א אגב מינויים של בצלאל ואהליאב. נראה שזה טעמו של דבר. עשיית המשכן וכליו היתה קשורה בכלליה ובפרטיה בתבנית שהראה ה' למשה ואילו לגבי הבגדים נשאר לעושיהם חופש פעולה במידה גדולה יותר".

מרכיבים שונים במבנה המשכן וכליו הקשורים ליופי

כשרש"י מתייחס לפריסת אהל העזים על המשכן הוא מעיר בפירושו לשמות כו, יב-יג "לימדה תורה דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה".

ההסבר הפשוט לכך הוא כי האהל, אהל העזים מקרה ומכסה את המשכן ומגן עליו מפני הרוחות, חול המדבר והגשמים.

היריעה הפנימית היא היריעה היפה ביותר- המוסתרת ביותר, העשויה באומנות המושלמת יותר, מעשה חושב העשויה מהחומרים היקרים והמפוארים - תכלת, ארגמן ותולעת שני.

היופי בא לידי ביטוי בכל פרט מפרטי עשיית המשכן וכליו:

• באומנויות השונות בהן הדבר נעשה.
• היריעות והפרוכות מעשה חושב, מעשה רוקם, מעשה אורג.
• הכלים העשויים זהב לגווניו חלקם זהב טהור מקשה (כך הפרוכת, הכרובים והמנורה), חלקם בציפוי זהב (כך הארון, השולחן, ומזבח הקטורת).
• הכלים העשויים כסף- כך אדני המשכן.
• הכלים העשויים נחושת- כך מזבח הנחושת (עצי שיטים מצופים נחושת) כיור וכנו נחושת- אדני נחושת בחצר.
• מעשה חרש אבן בו עושים את אבני השהם.

כל אומנות ומלאכה דורשת תכנון מדוקדק ועבודה מדויקת, הן מצד הפרופורציות, הצורה, אופן העשיה וכד'.

כלים ובהם זרים ארון, השולחן, מזבח הקטורת. מעבר למשמעות הרוחנית כתר תורה, כתר מלכות וכתר כהונה, (שמות רבה לד,ב). אין ספק כי הזרים גם מיפים את הכלים.

המעיל שעל שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב ופעמוני זהב בתוכם סביב. (שמות כח, לג) מעל משמעותו "ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה' ובצאתו". (שמות כח,לח). בוודאי גם הוא מבטא את יופיו של הבגד.

הקשר בין בנין המשכן למלאכות שבת

על הפסוק בתחילת פרשת ויקהל, אומר רש"י:

"ששת ימים - הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת".

הרב הירש מנסה להסביר את המשמעות הרוחנית של הקשר בין הגדרת איסור מלאכות השבת לבין המלאכות ששימשו לבניין המשכן:

"בנית המשכן היא האתגר הגדול ביותר לכושר עשייתו של האדם בתחום תבונת הכפיים, ואם לא מבחינת האומנות, הרי מבחינת החזון והתכלית הגלומה במשכן: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (לעיל כ"ה,ח). שלטונו של האדם על העולם הגשמי, הבא לידי ביטוי בהפקתם, בייצורם ובעיבודם הייצרני של החומרים, מגיע במקדש אל ייעודו הנעלה ביותר. האדם משעבד לעצמו את העולם כדי לשעבד את עצמו ואת עולמו לבורא עולם, וכדי להפוך את עולמו למקום שבתה של מלכות שמים, למקדש שבו ישכון כבוד ה' עלי אדמות. בניית המקדש הריהי קידוש פועלו של האדם, והכתוב מציין אותה כאיחוד כל המלאכות היצרניות השונות של האדם, והן מהוות - על ידי השביתה ממלאכה - את סעיפי המסכת של קבלת עול שמים שעליה אנו מצווים בשבת. כל עשייה יצרנית, שמלאכת המשכן נזקקה לה, הופכת בכך ל'אב-מלאכה', לסוג של עבודה יצרנית המקיף הרבה 'תולדות', היינו תת-מלאכות הכלולות במושגו. הזורע והנוטע, למשל, הוא 'אב', סוג של עבודה יצרנית. והזומר, וכן המשקה, ובכלל כל עבודה המקדמת את גדילתו של הצמח - תולדה היא הנגררת אחרי מושג ה'אב' (עי' שבת עג ע"ב)

גדר המלאכה האסורה בשבת רמוזה בכתוב: כל העושה בו מלאכה יומת, שקדמו לו המילים: 'הדברים אשר ציוה ה'' ו 'לעשות אותם' - הווה אומר, הדברים- והפעולות הנעשות בכוונה תחילה כדי לייצר אותם. וכך באה בחשבון 'מלאכת שבת' תמיד התוצרת, הפעולה המייצרת, ולא רק הכוונה סתם, אלא הפעולה המכוונת אל תכלית הפקת התוצר.

מושג המלאכה חל רק על פעולה יוצרת ולא על פעולה הרסנית ("מקלקלין פטורין"), ורק אם הפעולה נעשית בכוונה תחילה (ואינה "דבר שאין מתכוין"), ולא עוד אלא שהפעולה מכוונת בו בזמן אל התוצר שפעולה זו אופיינית לו (ולכן אינה "מלאכה שאינה צריכה לגופה") - רק פעולה כזאת יש בה משום חילול שבת במלוא מובנו, שעליו אמר הכתוב: "כל העושה בו מלאכה יומת" - מלאכת המשכן היא היסוד לכל ההלכות האלה"                              (שמות לה, ב).

הרש"ר מדגיש במיוחד את פסגת כושר עשייתו של האדם בתחום תבונת הכפים התאון והתכלית. זהו הייעוד הנעלה ביותר של שלטון האדם על העולם. הוא לא רואה יצירה זו דווקא בתחום האומנות ואנו רוצים לטעון שפאר יצירה אנושית זו הינו גם בתחום הפאר. היופי והאומנות המביאים אכן לידי ביטוי את תכלית הפעילות היצרנית של האדם.

העובדה שדווקא פאר יצירה זו הוא הבסיס לשביתה ממלאכה בשבת מלמד עד כמה בשבת האדם מכיר בשביתתו מלט' המלאכות במלכותו של הקב"ה על העולם כולו.

 בגדי כהונה

לא רק המשכן נבנה בצורה הדואגת ליופיו החיצוני, אלא גם בגדי הכהונה. נקודה זו מודגשת פעמיים, ראשית בציווי למשה "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כ"ח, ב), וכן ביחס לבני אהרן "ולבני אהרן תעשה כתנת ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת" (שמות כ"ח,מ). ומבאר הרמב"ן:

"לכבוד ולתפארת - שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב 'כחתן יכהן פאר' (ישעיה כא,י), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן בדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת, 'ועשה לו כתנת פסים' (בראשית לז, ג) פירוש מרוקמת כדמות פסים והיא כתונת תשבץ. כמו שפירש"י, והלבישו כבן מלכי קדם, וכן הדרך במעיל וכתנת, וכתוב ועליה כתנת פסים 'כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים' (ש"ב יג יח), ופי' כי עליה כתנת לית כי המנהג ללבוש בנות המלך הבתולות מעילים שתתעלפנה בהן, ונמצא שכתנת הפסים עליה מלבוש עליון, ולכן אמר 'וכתנת הפסים אשר עליה קרעה' (שם יט). והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים, ולכן אמר הכתוב 'בנפול המלכות הסר המצנפת והרם העטרה' (יחזקאל כא,לא), וכן כתוב 'וצניף מלוכה' (ישעיה סב,ג), וכך יקראם הכתוב 'פארי המגבעות' (להלן לט,כח), וכתיב 'פארי פשתים יהיו על ראשם' (יחזקאל מד,יח), שהם פאר ושבח למכתירים בהם, והאפוד והחושן לבוש מלכות, כעניין שכתוב 'והמניכא די דהבא על צוארך' (דניאל ה, טז), והציץ נזר המלכים הוא, וכתיב 'יציץ נזרו' (תהילים קלב יח), והם זהב וארגמן ותכלת, וכתיב 'כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה' (שם מה, יד), וכתיב 'ארגוונא תלבש והמניכא די דהבא על צוארך' (דניאל שם), והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גויים, וכתיב 'מרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן' (אסתר ח,טו), והתכריך הוא המעיל שיעטף בו. ועל דרך האמת לכבוד ולתפארת, יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד ה' השוכן בתוכם ולתפארת עזם, כדכתיב 'כי תפארת עזמו אתה' (תהילים פט, יח), וכתיב 'בית קדשנו ותפארתנו תפארת ישראל', ועוד נאמר 'עוז ותפארת במקדשו' (תהילים צ,ו), וכן 'לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד' (ישיעיה ס,יג), שיהיה מקום המקדש מפואר בתפארת, ומקום רגליו שהוא מקום בית המקדש מכובד בכבוד ה', וכן 'בישראל יתפאר' (ישעיה מד, כג), שיהיה מראה ומיחד בהם תפארתו, וכן אמר למטה גם בבגדי הבנים כולם לכבוד ולתפארת (להלן פסוק מ), ואמר בקרבנות יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר (ישעיה ס,ז), והנה המזבח רצונו והכבוד בית תפארתו, והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן, ויתכן שיהיו צריכין כוונה, ולכן אמר 'ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה' (פסוק ג), שיבינו מה שיעשו, וכבר אמרו דמות דקיונו מנצח לפני בית מלחמתי"   (שמות כ"ח, ב).

מעבר להיותם של בגדי הכהונה בגדי מלכות כדעת הרמב"ן, הם בעצמם מהווים חלק אינטגרלי של העבודה במקדש. ההנחה היא כי היופי החיצוני של הבגדים הינו ביטוי ליופי הפנימי. אחד המרכיבים המשמעותיים של היופי הפנימי הוא ההרמוניה, ההתאמה ההדדית במקרה זה בין הגוף לנפש.

יפה נוף משוש תבל

"יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב"^[5].

לא רק המקדש מצטיין ביופיו, אלא גם העיר ירושלים כולה:

"גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱ‑לֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ, יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב"

                                                   (תהילים מ"ח, ג).

"מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱ‑לֹהִים הוֹפִיעַ"             (תהילים נ', ב).

"כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ"                  (איכה ב', טו).

"עשרה קבים יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו"      (קידושין מט:).

"אין לך יופי כיופיה של ירושלים"   (אבות דרבי נתן פכ"ח ה"א).

כמה מנהגים ותקנות מיוחדים נועדו לשמור על יופי העיר:

"שוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום"         (פסחים ז.).

"עשרה דברים נאמרו בירושלים... ואין עושין בה כבשונות – משום קוטרא [רש"י: עשן שמשחיר את החומה וגנאי הוא]. ואין עושין בה גנות ופרדסין - משום סירחא [רש"י: עשבים רעים הגדילים שם וזורקין בחוץ ועוד דרך גנות לזבלן ויש סרחון]"           (ב"ק פב:)^[6].

"דתנן (מעשר שני פ"ה מ"ב): 'כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד'... ואמר עולא ואיתימא רבה בר עולא אמר רבי יוחנן: מה טעם? כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות" (ראש השנה לא:, ביצה ה.).

ומבאר המהר"ל בדרך חיים, בסוף פירושו למסכת אבות:

"הפאר והיופי דבר זה מצד ענין א‑לקי שיש בנבראים שאין היופי מתייחס אל הגשמי כלל, וכבר בארנו זה כי היופי והפאר הוא מתייחס אל הבלתי גשמי".

כלומר, מקור היופי נובע מאת הקב"ה בכבודו ובעצמו, והוא מתגלה יותר בדברים המייצגים את נוכחותו בעולם: במקדש, בבגדי הכהונה ובעיר ירושלים - שהמאפיין העיקרי של כולם הוא השראת השכינה^[7]. יסוד זה התגלה לראשונה בשירת הים, עת קיבלו ישראל עליהם את מלכות ה'. 

.